תחילה נבדוק מהו המצב הקיים כיום, בתוך קשרים בין הורים וילדים.
לא זר לנו כי הורים רבים מרגישים שילדיהם משתמשים בהם כ'כספומט' - מעוניינים לקבל מהם כסף (אוכל, רכב וכד') ולא מעבר לזה. לא באמת נשארים כדי לחלוק לשתף להתייעץ לדבר להרגיש יחד אחד את עולמו של השני.
מוכרת עוד יותר התחושה של ילדים כי הוריהם לא מסוגלים להבינם, לקבל אותם כפי שהם באמת, מרגישים שהוריהם שיפוטיים, מעבירים עליהם ביקורת ועסוקים ב לומר להם מה עליהם לעשות, לכן ילדים עם הזמן הולכים ונמנעים ממגע כנה - אינטימי עם הוריהם. גיל ההתבגרות מתחיל את תהליך 'ההגדרה העצמית' של הילד אך במקרים רבים נותר ריחוק רגשי ואף מתעצם, גם בשנות הבגרות.
שני הצדדים חווים עם השנים התנגשות בין עמדות, ערכים, רצונות ומפתחים כפתרון מערכות יחסים מדודות, מוגבלות, בהן קיים ריחוק בעיקר רגשי. קשה להודות, אך לרוב, ילדים (גם בגילאי 30 40 50) יבחרו לבלות זמן חופשי עם אחרים, שאולי בגיל הוריהם, אולי בעלי מאפיינים דומים, אך לא עם הוריהם. האם כך אמור להיות? מה יש בקשר עם ההורים דווקא שמכתיב את המרחק?
ציפיות ואכזבות
הורים רבים חשים אכזבה מהקשר עם ילדיהם, אם אכזבה מתדירות המפגשים, אם מהאופן בו הילד מתנהל בחייו, אם מהשגי הילד, עמדותיו, מהאופן בו הוא דואג להם תומך בהם מטפל בהם וכד'.
ילדים רבים חשים כי בקשר שלהם עם הוריהם הם מקבלים מסר זה של אכזבה. הם מרגישים כי ההורים מאוכזבים מהם חושבים שהם לא טובים מספיק, שהם לא עושים מספיק בעניין זה או אחר וכד'. ניתן לאפיין את רוב הקשרים ככאלה המכילים אכזבה. מעניין לבדוק, מתי היא נוצרת ובעקבות מה? אכזבה קיימת בד"כ במקום בו היו לפניה ציפיות. כשהורים מחזיקים ברעיונות שונים לגבי מה ילדם אמור להיות / לעשות, ברגע שהמציאות לא תואמת ציפייה זו, תתרחש האכזבה. כל עוד ממשיכים אנשים להחזיק בציפיה המקורית, המציאות שלא משתנה, מראה שוב ושוב את הפער בין הרצוי למצוי.
היכולת לוותר על ציפיות ראשוניות, היכולת לעדכן את הציפיות והמשאלות כך שתהיינה קרובות יותר למצוי, מראה על גמישות תפיסתית. ההיפך - מראה על נוקשות ובמקרים מסוימים על חוסר קשר ממשי עם המציאות (ניתוק).
מה הדבר שמונע מאב להיות בטכס החתונה של בנו באהבה ובקבלה?
אולי חשיבות עצמית, מה שמכונה אגו.. בכל מקרה, עיוורונו למציאות הילד, למהותו, מאפשרת לו לקיים ניתוק. ניתוק רגשי יכול לייצר כאב נפשי מתמשך אצל שני הצדדים, אך הניתוק מגיע קודם כל כדי לספק פתרון לכאב אחר. כאב שקירבה אמיתית תחשוף בעוצמה. כאב שהדרך הקלה להמנע מלהרגיש אותו היא ע"י שמירת מרחק. כל מקרה של ניתוק ביחסים, יש עניין אחר, אולי כלל לא מודע, שדורש הבנה. העיוורון למציאות בד"כ הוא סוג של פתרון שמאפשר לזה שמסמא את עיניו, כמו לילד שמסתיר עיניו בכפו, להאמין, שלא רואים אותו. להאמין שמשהו שקשה לקבל, אכן אינו קיים במקרה זה.
הדינאמיקה שנוצרת במקרים רבים, גם אלו הדומים למקרה זה, גם השונים ממנו, יכולה להיות מוסברת במונחיה של הפרדיגמה הישנה ליחסים, אותה נפנה להבין כעת:
פרדיגמה ישנה ליחסים
ככל שנלך אחורה בזמן, נדיר יהיה למצוא הורים שלא השתמשו בסמכותנות ובכוח מול ילדיהם. הורים היו שם כדי לתת הוראות.. והילדים היו שם כדי למלא אחריהן. אלו שלא דרשו משמעת וציות נחשבו חלשים. הציות נחשב להוכחה מספר אחת לערכו של המבוגר / ההורה. כמו בתא המשפחתי, כך גם במעגלים החברתיים הרחבים יותר. ככל שיותר אנשים מצייתים לך, אתה חשוב / מוערך יותר. בעל יותר כוח השפעה. הורים שאבו את רעיון ההנהגה הכוחנית משליטי התקופה, שעשו את אותו דבר רק בקנה מידה רחב.
הורה ע"פ הפרדיגמה הישנה - תפקידו להורות. ללמד, לתת הוראות, (כך גם נתפס תפקידו של מורה - להורות לאחר (לילד) את הידע, או מה עליו לעשות). ההורה הוא זה היודע, זה המחזיק במה שנכון ולכן גם זה המחליט והקובע. לפי פרדיגמה זו, הילד הוא לוח חלק הניתן לעיצוב. הילד ידע רק מה שהורהו יבחר ללמדו. בזכות ידיעת הנכון ההורה מצפה להיות מכובד על ידי ילדו / תלמידו. ההורה מקבל ראשון לצלחת, ישן במיטה הטובה יותר וזוכה לעצמאות הגדולה יותר בתוך התא המשפחתי שהוא מקביל למבנה החברתי המכיל את המשפחה. כך היה עד כה במקומות רבים בעולם.
ע"פ הפרדיגמה הישנה ברוב המקרים, הסביבה החיצונית (בתרבות המכונה מפותחת, המערבית), מכתיבה לילד כיצד עליו לגדול, באיזה קצב ובעזרת אלו כלים, באופן המצמצם את המרחב המאפשר ספונטאניות. לחילופין, בתרבויות מתפתחות (הלא מפותחות') הילדים נזנחים ככל שמולידיהם עסוקים בדאגות קיומיות ממשיות. לרוב אין בוגר פנוי בסביבה לתת מענה לסקרנות המפתחת של הילד והוא נתון במרחב ש על כן לא יכול לאפשר התפתחות נפשית ולספק תמיכה.
עריכת השוואות - יותר ופחות
הפרדיגמה הישנה ליחסים בין אנשים מכילה את הרעיון כי ניתן להשוות בין אנשים וכתוצאה מכך לקבל ערך או חשיבות עצמית. למצוא סביבי כאלה שפחות ממני, מעניק לי תחושת עליונות. תחושה שאני יותר. למצוא כאלה שיותר ממני, נותן לי מוטיבציה להשיג יותר לצד תחושת פחיתות. הרעיון ההשוואתי זורע בכל אחד שמאמין בו, תחושה של זה לא מספיק.. אני לא טוב/ה מספיק, ולכן לא ראוי/ה מספיק וכד'.
כשמשלבים ביחסים את רעיון הכוח והשליטה ביחד עם רעיון הפחיתות וההשוואתיות המאפשרת אותו.. התוצאה היא יחסים עמוסי ציפיות אכזבות כעסים ביקורת האשמות וכל תבלין אפשרי שמונע מהספונטאניות להתקיים בחופשיות.
צרכים נפשיים לא נעלמים
חסך נפשי במילוי משאלות וצרכים ראשוניים, מכונה 'חסך נרקיסיסטי'. משמעותו חסך בחום, ביחס מותאם לצרכים הנפשיים, מצד בוגר תומך ומבין, יחס המאפשר לילד להנביט בתוכו את הרעיון כי הוא יחיד ומיוחד, נפלא, אהוב כפי שהוא, ומתקבל בשמחה בעולם. תחושות נרקיסיסטיות אלו, חיוניות להתפתחות הנפשית התקינה. הן מאפשרות לנפש עם הזמן להטמיע את הרעיונות החיוביים על עצמנו ולאפשר להם לנבוע מתוכנו בהמשך. חוסר בתשומת לב, בהקשבה, בתחושה שאני מוערך חשוב שיש לי מקום בטוח בעולם.. לא נעלם עם הזמן. ככל שננסה לכסות עליו בתחליפים כגון: משרה חשובה, קריירה, מעמד, עושר, או כל דבר חיצוני אחר, כך ימשיך החסך להציק או להציג עצמו מבפנים בדרכים שונות.
וכך, קורה שאמהות מקבלות תחושה שהן חשובות ושהן מספר 1 ברגע שילדן נולד ונוכח איתן ורק איתן כל הזמן. אמהות חשות חשובות ומשמעותיות ברגע שזוג עיניים אלו של תינוקן מגיב רק אליהן ונרגע רק בזרועותיהן. פעמים אמהות חוששות לאבד את התחושה המעצימה הזו, ומעכבות באופן לא מודע את התפתחות ילדן לכלל עצמאות.
כמה דוגמאות יש לציפיות של הורים שילדם יכבד אותם יפאר את שמם ירחיב את הצלחתם ישמש חלון ראווה עבורם? לשם מה נוצרות ציפיות אלו? לטובת הילד? או לטובת ההורה שצמא לכבוד, לחשיבות, להצלחה מתוך הצלחתם של ילדיו?
הורה שמחזיק בציפיה שילדו יאמין באותם ערכים כמו שלו, הורה שרוצה שילדו יתחתן בדרך המקובלת עליו, הורה שרוצה שילדו ירכוש מקצוע שהוא מחשיב כרצוי.. רוצה לאחוז בילד כבמושיע לחיזוק זהותו הפנימית. רוצה לאשר באמצעות ילדו את תקפותו שלו.
האם ילדים אמורים להיות חלק מזהותם של ההורים? האם אושרם של הורים נמצא במידה כלשהי תחת אחריות ילדיהם? האם מתוקף כך על ילד ללמוד את רצון הוריו ולחיות את בחירותיהם? ומה האלטרנטיבה לזה? עד כמה אנו ערים לאחריות שאנו נוטלים על כתפנו לאושרם של אחרים?
לא זר לנו כי הורים רבים מרגישים שילדיהם משתמשים בהם כ'כספומט' - מעוניינים לקבל מהם כסף (אוכל, רכב וכד') ולא מעבר לזה. לא באמת נשארים כדי לחלוק לשתף להתייעץ לדבר להרגיש יחד אחד את עולמו של השני.
מוכרת עוד יותר התחושה של ילדים כי הוריהם לא מסוגלים להבינם, לקבל אותם כפי שהם באמת, מרגישים שהוריהם שיפוטיים, מעבירים עליהם ביקורת ועסוקים ב לומר להם מה עליהם לעשות, לכן ילדים עם הזמן הולכים ונמנעים ממגע כנה - אינטימי עם הוריהם. גיל ההתבגרות מתחיל את תהליך 'ההגדרה העצמית' של הילד אך במקרים רבים נותר ריחוק רגשי ואף מתעצם, גם בשנות הבגרות.
שני הצדדים חווים עם השנים התנגשות בין עמדות, ערכים, רצונות ומפתחים כפתרון מערכות יחסים מדודות, מוגבלות, בהן קיים ריחוק בעיקר רגשי. קשה להודות, אך לרוב, ילדים (גם בגילאי 30 40 50) יבחרו לבלות זמן חופשי עם אחרים, שאולי בגיל הוריהם, אולי בעלי מאפיינים דומים, אך לא עם הוריהם. האם כך אמור להיות? מה יש בקשר עם ההורים דווקא שמכתיב את המרחק?
ציפיות ואכזבות
הורים רבים חשים אכזבה מהקשר עם ילדיהם, אם אכזבה מתדירות המפגשים, אם מהאופן בו הילד מתנהל בחייו, אם מהשגי הילד, עמדותיו, מהאופן בו הוא דואג להם תומך בהם מטפל בהם וכד'.
ילדים רבים חשים כי בקשר שלהם עם הוריהם הם מקבלים מסר זה של אכזבה. הם מרגישים כי ההורים מאוכזבים מהם חושבים שהם לא טובים מספיק, שהם לא עושים מספיק בעניין זה או אחר וכד'. ניתן לאפיין את רוב הקשרים ככאלה המכילים אכזבה. מעניין לבדוק, מתי היא נוצרת ובעקבות מה? אכזבה קיימת בד"כ במקום בו היו לפניה ציפיות. כשהורים מחזיקים ברעיונות שונים לגבי מה ילדם אמור להיות / לעשות, ברגע שהמציאות לא תואמת ציפייה זו, תתרחש האכזבה. כל עוד ממשיכים אנשים להחזיק בציפיה המקורית, המציאות שלא משתנה, מראה שוב ושוב את הפער בין הרצוי למצוי.
היכולת לוותר על ציפיות ראשוניות, היכולת לעדכן את הציפיות והמשאלות כך שתהיינה קרובות יותר למצוי, מראה על גמישות תפיסתית. ההיפך - מראה על נוקשות ובמקרים מסוימים על חוסר קשר ממשי עם המציאות (ניתוק).
מה הדבר שמונע מאב להיות בטכס החתונה של בנו באהבה ובקבלה?
אולי חשיבות עצמית, מה שמכונה אגו.. בכל מקרה, עיוורונו למציאות הילד, למהותו, מאפשרת לו לקיים ניתוק. ניתוק רגשי יכול לייצר כאב נפשי מתמשך אצל שני הצדדים, אך הניתוק מגיע קודם כל כדי לספק פתרון לכאב אחר. כאב שקירבה אמיתית תחשוף בעוצמה. כאב שהדרך הקלה להמנע מלהרגיש אותו היא ע"י שמירת מרחק. כל מקרה של ניתוק ביחסים, יש עניין אחר, אולי כלל לא מודע, שדורש הבנה. העיוורון למציאות בד"כ הוא סוג של פתרון שמאפשר לזה שמסמא את עיניו, כמו לילד שמסתיר עיניו בכפו, להאמין, שלא רואים אותו. להאמין שמשהו שקשה לקבל, אכן אינו קיים במקרה זה.
הדינאמיקה שנוצרת במקרים רבים, גם אלו הדומים למקרה זה, גם השונים ממנו, יכולה להיות מוסברת במונחיה של הפרדיגמה הישנה ליחסים, אותה נפנה להבין כעת:
פרדיגמה ישנה ליחסים
ככל שנלך אחורה בזמן, נדיר יהיה למצוא הורים שלא השתמשו בסמכותנות ובכוח מול ילדיהם. הורים היו שם כדי לתת הוראות.. והילדים היו שם כדי למלא אחריהן. אלו שלא דרשו משמעת וציות נחשבו חלשים. הציות נחשב להוכחה מספר אחת לערכו של המבוגר / ההורה. כמו בתא המשפחתי, כך גם במעגלים החברתיים הרחבים יותר. ככל שיותר אנשים מצייתים לך, אתה חשוב / מוערך יותר. בעל יותר כוח השפעה. הורים שאבו את רעיון ההנהגה הכוחנית משליטי התקופה, שעשו את אותו דבר רק בקנה מידה רחב.
הורה ע"פ הפרדיגמה הישנה - תפקידו להורות. ללמד, לתת הוראות, (כך גם נתפס תפקידו של מורה - להורות לאחר (לילד) את הידע, או מה עליו לעשות). ההורה הוא זה היודע, זה המחזיק במה שנכון ולכן גם זה המחליט והקובע. לפי פרדיגמה זו, הילד הוא לוח חלק הניתן לעיצוב. הילד ידע רק מה שהורהו יבחר ללמדו. בזכות ידיעת הנכון ההורה מצפה להיות מכובד על ידי ילדו / תלמידו. ההורה מקבל ראשון לצלחת, ישן במיטה הטובה יותר וזוכה לעצמאות הגדולה יותר בתוך התא המשפחתי שהוא מקביל למבנה החברתי המכיל את המשפחה. כך היה עד כה במקומות רבים בעולם.
ע"פ הפרדיגמה הישנה ברוב המקרים, הסביבה החיצונית (בתרבות המכונה מפותחת, המערבית), מכתיבה לילד כיצד עליו לגדול, באיזה קצב ובעזרת אלו כלים, באופן המצמצם את המרחב המאפשר ספונטאניות. לחילופין, בתרבויות מתפתחות (הלא מפותחות') הילדים נזנחים ככל שמולידיהם עסוקים בדאגות קיומיות ממשיות. לרוב אין בוגר פנוי בסביבה לתת מענה לסקרנות המפתחת של הילד והוא נתון במרחב ש על כן לא יכול לאפשר התפתחות נפשית ולספק תמיכה.
עריכת השוואות - יותר ופחות
הפרדיגמה הישנה ליחסים בין אנשים מכילה את הרעיון כי ניתן להשוות בין אנשים וכתוצאה מכך לקבל ערך או חשיבות עצמית. למצוא סביבי כאלה שפחות ממני, מעניק לי תחושת עליונות. תחושה שאני יותר. למצוא כאלה שיותר ממני, נותן לי מוטיבציה להשיג יותר לצד תחושת פחיתות. הרעיון ההשוואתי זורע בכל אחד שמאמין בו, תחושה של זה לא מספיק.. אני לא טוב/ה מספיק, ולכן לא ראוי/ה מספיק וכד'.
כשמשלבים ביחסים את רעיון הכוח והשליטה ביחד עם רעיון הפחיתות וההשוואתיות המאפשרת אותו.. התוצאה היא יחסים עמוסי ציפיות אכזבות כעסים ביקורת האשמות וכל תבלין אפשרי שמונע מהספונטאניות להתקיים בחופשיות.
צרכים נפשיים לא נעלמים
חסך נפשי במילוי משאלות וצרכים ראשוניים, מכונה 'חסך נרקיסיסטי'. משמעותו חסך בחום, ביחס מותאם לצרכים הנפשיים, מצד בוגר תומך ומבין, יחס המאפשר לילד להנביט בתוכו את הרעיון כי הוא יחיד ומיוחד, נפלא, אהוב כפי שהוא, ומתקבל בשמחה בעולם. תחושות נרקיסיסטיות אלו, חיוניות להתפתחות הנפשית התקינה. הן מאפשרות לנפש עם הזמן להטמיע את הרעיונות החיוביים על עצמנו ולאפשר להם לנבוע מתוכנו בהמשך. חוסר בתשומת לב, בהקשבה, בתחושה שאני מוערך חשוב שיש לי מקום בטוח בעולם.. לא נעלם עם הזמן. ככל שננסה לכסות עליו בתחליפים כגון: משרה חשובה, קריירה, מעמד, עושר, או כל דבר חיצוני אחר, כך ימשיך החסך להציק או להציג עצמו מבפנים בדרכים שונות.
וכך, קורה שאמהות מקבלות תחושה שהן חשובות ושהן מספר 1 ברגע שילדן נולד ונוכח איתן ורק איתן כל הזמן. אמהות חשות חשובות ומשמעותיות ברגע שזוג עיניים אלו של תינוקן מגיב רק אליהן ונרגע רק בזרועותיהן. פעמים אמהות חוששות לאבד את התחושה המעצימה הזו, ומעכבות באופן לא מודע את התפתחות ילדן לכלל עצמאות.
כמה דוגמאות יש לציפיות של הורים שילדם יכבד אותם יפאר את שמם ירחיב את הצלחתם ישמש חלון ראווה עבורם? לשם מה נוצרות ציפיות אלו? לטובת הילד? או לטובת ההורה שצמא לכבוד, לחשיבות, להצלחה מתוך הצלחתם של ילדיו?
הורה שמחזיק בציפיה שילדו יאמין באותם ערכים כמו שלו, הורה שרוצה שילדו יתחתן בדרך המקובלת עליו, הורה שרוצה שילדו ירכוש מקצוע שהוא מחשיב כרצוי.. רוצה לאחוז בילד כבמושיע לחיזוק זהותו הפנימית. רוצה לאשר באמצעות ילדו את תקפותו שלו.
האם ילדים אמורים להיות חלק מזהותם של ההורים? האם אושרם של הורים נמצא במידה כלשהי תחת אחריות ילדיהם? האם מתוקף כך על ילד ללמוד את רצון הוריו ולחיות את בחירותיהם? ומה האלטרנטיבה לזה? עד כמה אנו ערים לאחריות שאנו נוטלים על כתפנו לאושרם של אחרים?
050-3331-331