אמש כאשר נטלתי מכחול והחילותי להטיל כתמי צבע על הבד עלו במחשבתי הרהורים בעניין הציור כדרך חיים. בדעתי להעלות אותם בכל פעם על הכתב ולשתף את הקורא בתובנות הללו.
בעניין הציור קיימים שני אלמנטים: מצד אחד, יש כללים ברוריםץ למשל: פרספקטיבה נכונה, טכניקות שונות לשימוש בצבע, במכחול, וכן טכניקות שימוש ביתר כלי העבודה. כמו כן, יש רעיון שאותו רוצים להעלות על גבי הבד, לעיתים הרעיון ברור עד הסוף ולעיתים בסקיצה כללית בלבד.
מאידך, יש לאדם המצייר ציור את האלמנט המפתיע, היצירתי, הלא צפוי בעליל, את הזרימה שביצירה הספונטאנית, את היופי שבלא ידוע, בשאלה כיצד תראה היצירה על גבי הבד בסופו של התהליך.
כיצד ניתן לשלב בין שני הדברים ההפוכים הללו? שהרי לכאורה זה סותר: תכנון מול הפתעה, הכנה מחשבתית מול ספונאניות, שימוש בטכניקות שלמדנו מול זריקת השכל ושימוש באינטואיציה?
והנה שם טמון לדעתי סוד היצירה האמיתית. כאשר ניגשים לצייר ציור, חשוב לזכור שלא אנחנו מציירים אותו, כלומר עם כל הידע שרכשנו ועם כל הכשרון, עדיין אנחנו כחומר ביד היוצר לא פחות מאשר בד הקנווס העומד מולינו. ויחד עם זאת אני, אתה, אנחנו היוצר בעצמו.
רק כאשר משחררים את האגו (ש כמה שהוא יכול להיות גדול עדייןהוא מצומצם, מה לעשות), או אז נותנים למימד חדש ואינסופי להכנס לתוך תהליך היצירה אותו אנחנו מבקשים וזהו תהליך נפלא, לא צפוי, אשר כולו הפתעה ועונג.
בדיוק כמו קודם הבריאה, אני עומדת מול הקנוס הריק, כל האפשרויות פתוחות בפני באותה מידה ממש, ויחד עם זאת רק הגבול שאציב הוא זה שיצור את יצירת המופת אותה נראה תיכף על הבד. כל טיפת צבע שמטפטפת על הבד יוצרת משהו חדש ומופלא, הטומן בחובו אינספור אפשרויות חדשות ונוספות.
יוצא איפה, שתהליך היצירה מאחד בתוכו שני כוחות מנוגדים לכאורה שבהתבוננות פנימית מגלים שהם עצמם כוח אחד מאוחד. אותו כוח מתכנן ביחד עם הכוח הספונטאני מתערבלים למקשה נוזלית אחת אשר אין בה הבדלים בין היודע לבין הלא יודע, בין ה"זורם" לבין ה"מקובע" בין נכון לבין לא נכון.
וכאשר הצופה בציור המוגמר מביט בו אין הוא רואה שיש הבדלים בין יש הבדל לבין אין הבדל, כל התהליכים עצמם חזרו והפכו לדבר מלוכד ומאוחד.
דבר זה קורה רק כאשר יש חיבור מוחלט בין היוצר לבין היצירה שלו, כאשר היוצר מבין שהוא עצמו חלק מיצירה מופלאה ויחד עם זאת הוא הוא היוצר שלה. ההבנה העמוקה של משמעות ההוויה שלו, מעניקה לציור אווירה ומשמעות הרבה מעבר למה שניתן לדמיין.
גם בתתי התהליכים בציור עצמו, ניתן להבחין בדברים מעניינים: למשל, אחת הטכניקות המעניינות שיש בציור היא טכניקת הטישטוש. כאשר מטשטשים גבולות בין צבע לצבע, בחיבור ביניהם ע"י ריכוך הגוונים, אזי יש מראה זורם ונעים יותר לעין, במקום לראות חלקים נפרדים בציור, אזי הכל נראה נראה מאוחד ממש.
בעיני מסמל תהליך זה דבר חשוב מאוד בחיים, שכל רגע בחיי האדם בחייו צריך להיות מצד אחד דבר נפרד וחדש שאינו קשור לשום דבר קודם, (כדברי חז"ל "וכל יום יהיו בעיניך כחדשים") ומאידך המראה הכולל (והסופי) והמהותי יהיה אחידות אחת מופלאה, כל הגבולות מטישטשים לגמרי, ורק אחדות מולפאה נראית לעין. דהיינו שכך נכון לחיות, כל רגע הוא חדש לגמרי ונפרד מקודמו, יצירה חדשה לגמרי, ויחד עם זאת כל ההוויה שלנו היא אחדות אחת של חיים אינסופיים אלוקיים, נצחיים.
לסיום, דרך הציור ניתן להכיר בעובדה שהחיים שלנו עשויים להיות מפתיעים, מרתקים ומפעימים כאשר בוחנים אותם דרך עיניים יוצרות, מתבוננות וסקרניות כאחד.
בעניין הציור קיימים שני אלמנטים: מצד אחד, יש כללים ברוריםץ למשל: פרספקטיבה נכונה, טכניקות שונות לשימוש בצבע, במכחול, וכן טכניקות שימוש ביתר כלי העבודה. כמו כן, יש רעיון שאותו רוצים להעלות על גבי הבד, לעיתים הרעיון ברור עד הסוף ולעיתים בסקיצה כללית בלבד.
מאידך, יש לאדם המצייר ציור את האלמנט המפתיע, היצירתי, הלא צפוי בעליל, את הזרימה שביצירה הספונטאנית, את היופי שבלא ידוע, בשאלה כיצד תראה היצירה על גבי הבד בסופו של התהליך.
כיצד ניתן לשלב בין שני הדברים ההפוכים הללו? שהרי לכאורה זה סותר: תכנון מול הפתעה, הכנה מחשבתית מול ספונאניות, שימוש בטכניקות שלמדנו מול זריקת השכל ושימוש באינטואיציה?
והנה שם טמון לדעתי סוד היצירה האמיתית. כאשר ניגשים לצייר ציור, חשוב לזכור שלא אנחנו מציירים אותו, כלומר עם כל הידע שרכשנו ועם כל הכשרון, עדיין אנחנו כחומר ביד היוצר לא פחות מאשר בד הקנווס העומד מולינו. ויחד עם זאת אני, אתה, אנחנו היוצר בעצמו.
רק כאשר משחררים את האגו (ש כמה שהוא יכול להיות גדול עדייןהוא מצומצם, מה לעשות), או אז נותנים למימד חדש ואינסופי להכנס לתוך תהליך היצירה אותו אנחנו מבקשים וזהו תהליך נפלא, לא צפוי, אשר כולו הפתעה ועונג.
בדיוק כמו קודם הבריאה, אני עומדת מול הקנוס הריק, כל האפשרויות פתוחות בפני באותה מידה ממש, ויחד עם זאת רק הגבול שאציב הוא זה שיצור את יצירת המופת אותה נראה תיכף על הבד. כל טיפת צבע שמטפטפת על הבד יוצרת משהו חדש ומופלא, הטומן בחובו אינספור אפשרויות חדשות ונוספות.
יוצא איפה, שתהליך היצירה מאחד בתוכו שני כוחות מנוגדים לכאורה שבהתבוננות פנימית מגלים שהם עצמם כוח אחד מאוחד. אותו כוח מתכנן ביחד עם הכוח הספונטאני מתערבלים למקשה נוזלית אחת אשר אין בה הבדלים בין היודע לבין הלא יודע, בין ה"זורם" לבין ה"מקובע" בין נכון לבין לא נכון.
וכאשר הצופה בציור המוגמר מביט בו אין הוא רואה שיש הבדלים בין יש הבדל לבין אין הבדל, כל התהליכים עצמם חזרו והפכו לדבר מלוכד ומאוחד.
דבר זה קורה רק כאשר יש חיבור מוחלט בין היוצר לבין היצירה שלו, כאשר היוצר מבין שהוא עצמו חלק מיצירה מופלאה ויחד עם זאת הוא הוא היוצר שלה. ההבנה העמוקה של משמעות ההוויה שלו, מעניקה לציור אווירה ומשמעות הרבה מעבר למה שניתן לדמיין.
גם בתתי התהליכים בציור עצמו, ניתן להבחין בדברים מעניינים: למשל, אחת הטכניקות המעניינות שיש בציור היא טכניקת הטישטוש. כאשר מטשטשים גבולות בין צבע לצבע, בחיבור ביניהם ע"י ריכוך הגוונים, אזי יש מראה זורם ונעים יותר לעין, במקום לראות חלקים נפרדים בציור, אזי הכל נראה נראה מאוחד ממש.
בעיני מסמל תהליך זה דבר חשוב מאוד בחיים, שכל רגע בחיי האדם בחייו צריך להיות מצד אחד דבר נפרד וחדש שאינו קשור לשום דבר קודם, (כדברי חז"ל "וכל יום יהיו בעיניך כחדשים") ומאידך המראה הכולל (והסופי) והמהותי יהיה אחידות אחת מופלאה, כל הגבולות מטישטשים לגמרי, ורק אחדות מולפאה נראית לעין. דהיינו שכך נכון לחיות, כל רגע הוא חדש לגמרי ונפרד מקודמו, יצירה חדשה לגמרי, ויחד עם זאת כל ההוויה שלנו היא אחדות אחת של חיים אינסופיים אלוקיים, נצחיים.
לסיום, דרך הציור ניתן להכיר בעובדה שהחיים שלנו עשויים להיות מפתיעים, מרתקים ומפעימים כאשר בוחנים אותם דרך עיניים יוצרות, מתבוננות וסקרניות כאחד.
050-3331-331