נטע (שם בדוי), בת 36, נשואה ואם לשלושה, הגיעה לטיפול עקב דימוי עצמי נמוך שהתבטא בתחומים רבים בחייה. בתחום המקצועי "נתקעה" שנים רבות בעבודה בה חשה שאינה ממצה את עצמה ואת כישוריה, אך העבודה הייתה נוחה מבחינת שעות ותנאים ואפשרה לה להקדיש זמן רב לשלוש בנותיה.
כמו כן, נטע התקשתה לקבל החלטות, מתוך חשש לטעות. כל החלטה נתפסה בעיניה כהרת גורל, בין אם מדובר היה בבחירת בגדים ללבוש, מסגרת לבנות, או באיזה תחום מקצועי היא רוצה לעסוק. כתוצאה מכך, היא התקשתה להתחיל בפרוייקטים ונטתה לדחות דברים עוד ועוד. ההתלבטויות היו מלוות בייסורים שרק הגבירו את חוסר שביעות הרצון שלה מעצמה.
הססנותה הרבה השפיעה גם על הזוגיות שלה. בעלה היה דומיננטי וחם מזג והיא הרגישה כאילו היא דורכת על קליפות ביצים בקרבתו, נזהרת שלא להרגיזו.
את הפגישה הראשונה פתחנו בהגדרת המטרה: להרגיש שלמה. נטע רצתה להרגיש חופשייה מפחדים ומדאגות, להרגיש שלמה עם החלטותיה, להרגיש שהיא חזקה ומסוגלת לעשות דברים.
נעזרנו בבדיקת שריר כדי לזהות את המקור לקושי בקבלת החלטות והגענו לגיל 8. נטע נזכרה שבגיל זה נפטרה דודתה האהובה, אליה הייתה קשורה מאוד. בבדיקת שריר "אישר" הגוף שזה האירוע שעליו עלינו לעבוד. נטע סיפרה שדודתה חלתה ונפטרה באופן פתאומי למדי, לפני שהספיקה להיפרד ממנה. הוריה לא הרשו לה לבקר את דודתה בביה"ח וגם לא אפשרו לה להשתתף בלוויה.
לא ידענו עדיין כיצד קשור אירוע זה למטרה אותה הגדירה (להרגיש שלמה, זוכרים?), אולם המשכנו בעבודה. נטע נשכבה על מיטת הטיפולים ועצמה את עיניה. ביקשתי ממנה לראות בעיני רוחה את עצמה בגיל 8, בתקופה המתוארת. בדמיון ראתה נטע את עצמה כאובה כתוצאה ממות דודתה. היא חשה את גופה כאוב ואת החלל שנוצר בה כתוצאה מכך. באזור הבטן הרגישה מעין בחילה, מערבולת של פחד ואי ודאות. "אם דברים רעים קורים לאנשים טובים לפתע פתאום, אז מי יודע מה יכול להיות?" דודתה האהובה הקנתה לה תחושה של בטחון. מותה גרם לנטע להרגשה שהקרקע נשמטת תחת רגליה, שהיא חלשה ואין לה כוח להחזיק את עצמה. תחושות אלה היו מלוות בעצב רב, על כאב האובדן.
"למה את זקוקה כעת?", שאלתי. נטע ידעה לומר שהיא זקוקה לאהבה ולחום שימלאו את החלל בבטנה, אך לא ידעה כיצד תוכל לקבלם. הצעתי שאולי הייתה רוצה להיפגש שוב עם דודתה האהובה. בדמעות הנהנה ואמרה שזה הדבר הנכון. היא ראתה בעיני רוחה את דודתה האהבה מגיעה ומחבקת אותה, והתמלאה שוב בתחושות של חום, אהבה וביטחון. התחושות הטובות סגרו את החלל בבטנה וגרמו לה לרוגע ושלווה. הדבר אפשר לה לנשום לרווחה, לנשום נשימות עמוקות שלא התאפשרו עד כה.
היא עדיין חשה חולשה ברגליים, אך הפעם ידעה מה עליה לעשות: פשוט להתחיל ללכת. היא תיארה כיצד היא מתחילה ללכת, אוחזת עדיין ביד דודתה, ומגבירה את הקצב יותר ויותר, מרגישה את האנרגיה זורמת בכל הגוף, מתמלאת שמחה ככל שהיא ממשיכה ללכת ומגבירה את הקצב. לפתע הרגישה שלמה ונמרצת, בטוחה בעצמה וחזקה. היא הרגישה שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר, וגם אם לא, היא תהיה בסדר. דודתה הייתה לצידה כל העת.
ביקשתי שתנשום תמונה זו ותחושות אלה לתוך הגוף וסיימנו את העבודה בדמיון.
נטע פקחה עיניים קורנות וצחקה בשמחה. "אני מרגישה כאילו הדליקו נר בתוכי", אמרה בחיוך. "מה את עומדת לעשות עכשיו?" שאלתי. נטע ידעה בדיוק מה היא רוצה - לחזור הביתה, לצאת להליכה ולרוץ - בגשם ובקור - לפני שהיא חוזרת הביתה לבנותיה ובעלה. היא חשה שלמה והחליטה שתתחיל לעשות דברים למען עצמה, מבלי להרגיש אשמה על כך. אולם יותר מכל, העיניים הבורקות שהביטו בי, אמרו הכל.
(הערה חשובה: אין באמור לעיל לרמז על כך שהדימוי העצמי של נטע השתנה לחלוטין תוך פגישה אחת, אלא המטרה היא להציג את האופן בו מתבצע הטיפול).
כמו כן, נטע התקשתה לקבל החלטות, מתוך חשש לטעות. כל החלטה נתפסה בעיניה כהרת גורל, בין אם מדובר היה בבחירת בגדים ללבוש, מסגרת לבנות, או באיזה תחום מקצועי היא רוצה לעסוק. כתוצאה מכך, היא התקשתה להתחיל בפרוייקטים ונטתה לדחות דברים עוד ועוד. ההתלבטויות היו מלוות בייסורים שרק הגבירו את חוסר שביעות הרצון שלה מעצמה.
הססנותה הרבה השפיעה גם על הזוגיות שלה. בעלה היה דומיננטי וחם מזג והיא הרגישה כאילו היא דורכת על קליפות ביצים בקרבתו, נזהרת שלא להרגיזו.
את הפגישה הראשונה פתחנו בהגדרת המטרה: להרגיש שלמה. נטע רצתה להרגיש חופשייה מפחדים ומדאגות, להרגיש שלמה עם החלטותיה, להרגיש שהיא חזקה ומסוגלת לעשות דברים.
נעזרנו בבדיקת שריר כדי לזהות את המקור לקושי בקבלת החלטות והגענו לגיל 8. נטע נזכרה שבגיל זה נפטרה דודתה האהובה, אליה הייתה קשורה מאוד. בבדיקת שריר "אישר" הגוף שזה האירוע שעליו עלינו לעבוד. נטע סיפרה שדודתה חלתה ונפטרה באופן פתאומי למדי, לפני שהספיקה להיפרד ממנה. הוריה לא הרשו לה לבקר את דודתה בביה"ח וגם לא אפשרו לה להשתתף בלוויה.
לא ידענו עדיין כיצד קשור אירוע זה למטרה אותה הגדירה (להרגיש שלמה, זוכרים?), אולם המשכנו בעבודה. נטע נשכבה על מיטת הטיפולים ועצמה את עיניה. ביקשתי ממנה לראות בעיני רוחה את עצמה בגיל 8, בתקופה המתוארת. בדמיון ראתה נטע את עצמה כאובה כתוצאה ממות דודתה. היא חשה את גופה כאוב ואת החלל שנוצר בה כתוצאה מכך. באזור הבטן הרגישה מעין בחילה, מערבולת של פחד ואי ודאות. "אם דברים רעים קורים לאנשים טובים לפתע פתאום, אז מי יודע מה יכול להיות?" דודתה האהובה הקנתה לה תחושה של בטחון. מותה גרם לנטע להרגשה שהקרקע נשמטת תחת רגליה, שהיא חלשה ואין לה כוח להחזיק את עצמה. תחושות אלה היו מלוות בעצב רב, על כאב האובדן.
"למה את זקוקה כעת?", שאלתי. נטע ידעה לומר שהיא זקוקה לאהבה ולחום שימלאו את החלל בבטנה, אך לא ידעה כיצד תוכל לקבלם. הצעתי שאולי הייתה רוצה להיפגש שוב עם דודתה האהובה. בדמעות הנהנה ואמרה שזה הדבר הנכון. היא ראתה בעיני רוחה את דודתה האהבה מגיעה ומחבקת אותה, והתמלאה שוב בתחושות של חום, אהבה וביטחון. התחושות הטובות סגרו את החלל בבטנה וגרמו לה לרוגע ושלווה. הדבר אפשר לה לנשום לרווחה, לנשום נשימות עמוקות שלא התאפשרו עד כה.
היא עדיין חשה חולשה ברגליים, אך הפעם ידעה מה עליה לעשות: פשוט להתחיל ללכת. היא תיארה כיצד היא מתחילה ללכת, אוחזת עדיין ביד דודתה, ומגבירה את הקצב יותר ויותר, מרגישה את האנרגיה זורמת בכל הגוף, מתמלאת שמחה ככל שהיא ממשיכה ללכת ומגבירה את הקצב. לפתע הרגישה שלמה ונמרצת, בטוחה בעצמה וחזקה. היא הרגישה שהדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר, וגם אם לא, היא תהיה בסדר. דודתה הייתה לצידה כל העת.
ביקשתי שתנשום תמונה זו ותחושות אלה לתוך הגוף וסיימנו את העבודה בדמיון.
נטע פקחה עיניים קורנות וצחקה בשמחה. "אני מרגישה כאילו הדליקו נר בתוכי", אמרה בחיוך. "מה את עומדת לעשות עכשיו?" שאלתי. נטע ידעה בדיוק מה היא רוצה - לחזור הביתה, לצאת להליכה ולרוץ - בגשם ובקור - לפני שהיא חוזרת הביתה לבנותיה ובעלה. היא חשה שלמה והחליטה שתתחיל לעשות דברים למען עצמה, מבלי להרגיש אשמה על כך. אולם יותר מכל, העיניים הבורקות שהביטו בי, אמרו הכל.
(הערה חשובה: אין באמור לעיל לרמז על כך שהדימוי העצמי של נטע השתנה לחלוטין תוך פגישה אחת, אלא המטרה היא להציג את האופן בו מתבצע הטיפול).
050-3331-331