"יש לי צורך עז להיות טובה, לעשות מה שבסדר, מה שאמור להיות נכון
אבל יש בי חוסר סבלנות ומרדנות, אני עושה מה שצריך, ואז כאילו משתלחת ועושה הכל ההיפך.
חוזר על עצמו - אוכלת מסודר, כמו שצריך, עד שפתאום אוכלת מכל הבא ליד"
כך אמרה לי נ.
התיסכול הזה מוכר ושכיח. הפער בין הרצון להתנהל לפי מסגרת כללים שיש לי רצון לדבוק בה, לבין המציאות, בה אני פוגשת פתאום איזה רצון אחר בתוכי, לא מודע, שמוביל אותי במציאות להתנהג באופן אחר לחלוטין.
למה זה קורה לי???????????
שאלה ראשונה שנתעכב עליה היא מה זה מה שאמור להיות נכון, מה שצריך?
חיפוש אחר אמת חיצונית, מוכתבת, כללית, שתעזור לי, שתנתב אותי, אבל - היא לא שלי. היא לא הצרכים שלי, היא לא הרצונות שלי, היא לא נובעת מהערכים שלי, היא לא מה שחשוב לי והיא בכלל לא מי שאני. אני חושקת בה כי היא נתפסת בעיני כנכונה, בהיגיון, על סמך הידע שלי, ויש לי גם אמונה אולי שהיא תעזור לי ותשמור עלי.
לפעמים זה ידע כללי שרכשתי, שהגיע אלי, הגיוני לי, שנתפס עבורי כנכון, ויש בי שאיפה לאמץ אותו.
ולפעמים זה מגיע בצורת הבקשה "תני לי תפריט", כשיש לי תפריט אני מצליחה.
כל זה יכול להיות נכון, ואולי גם לעבוד לאורך זמן, אלא שהיצמדות למה שצריך מרחיקה אותי מההקשבה שלי לעצמי, ומפגישה גם עם רצונות לא מודעים אחרים.
אז למה לנו את "כמו שצריך" הזה, למה אנחנו מחפשים להיצמד למה שאמור להיות נכון?
כי איבדנו את היכולת והביטחון לסמוך על עצמנו. יש בנו פחד וספק לאכול את מה וכמה שאנחנו באמת רוצים וצריכים. לחשש הזה יש לא מעט ביסוסים. עובדה... כשאני לא במסגרת, אני מאבדת את זה לגמרי, עובדה שכשאני אוכלת מה שבא לי זה מתחיל בעוגיה ונגמר בשקית... עובדה.
אנחנו גם מחפשים קיצורי דרך, הקלות. כללים חיצוניים שיחסכו מאיתנו את הצורך המייגע להיות בתקשורת עם עצמנו, עם הצורך שלנו שמשתנה מיום ליום ומשעה לשעה. קשה ללוות אותו, לעקוב אחריו, להקשיב לו בכל רגע ובכל סיטואציה, בתוך כל ההמולה של החיים, של העשיה, של המטלות, של האילוצים, של הרגשות. כי למי יש זמן וסבלנות לשאול את עצמו פעמים רבות ביום - מה אני באמת צריכ~ה עכשיו?
כשנ. ואני המשכנו את השיחה על "מה שאמור להיות נכון, מה שרצוי וצריך" היא העזה לומר שיש לה גם רצון אחר שהוא לעשות את מה שבסדר לה, את מה שהיא באמת רוצה.
ומיד מיהרה והוסיפה הסתייגות!
"אבל - אני יודעת שכדי לרזות אני צריכה לא לאכול את מה שאני באמת רוצה"
כמו אומרת, יש לי פחד גדול לאכול את מה שאני באמת רוצה, אני רוצה אוכל טעים, מספק, והראש שלי אומר שמה שאני באמת רוצה ישמין אותי, ולכן אני נמנעת מכך, ומתאמצת לאכול לפי כללים שאני תופסת אותם כנכונים.
לכאורה הגיוני מאד. אלא שמה שקורה הוא שנ. "מסתובבת" בעולם בחוסר שביעות רצון תמידי, שהיא אינהה מודעת לו, אשר גורם לה מעת לעת לבעוט בכל ולאכול באופן בולמוסי, ולחוות תחושה של כישלון.
כך הציפיה והרצון לאכול כמו שצריך מתנגשים עם הרצון להיות עצמאית, חופשיה, קרובה לעצמי, והקונפליקט הבלתי מיושב מייצר בלבול ותיסכול רב, ויותר מכך, גם לא מקדם אותי למקום מצליח ומיטיב.
צריך בעברית היא מילה מתעתעת
כמה מכם חושבים או חושבות "הלואי שהייתי אוכל/ת כמו שצריך" או "אם הייתי אוכל/ת כמו שצריך אז..." וכל וריאציה אחרת על ה"צריך" הזה?
לכאורה מטרה שמקדמת לשינוי ולאימוץ הרגלי אכילה חדשים ומשופרים, לא?
צריך בעברית היא מילה מתעתעת כי יש בה גם את המילה need וגם את ה necessary וגם את ה"אמור להיות".
מה זה משנה תשאלו? התשובה היא שבין הקשבה אמיתית לצורך (need) לבין "מה שצריך" במובן של מה שאמור להיות, קיים הבדל שהוא עצום, מהותי ומשמעותי.
מה זה "לאכול כמו שצריך"? זה ביטוי שקרוב יותר למה שאמור להיות. למשל אמורים לאכול בבוקר, למשל אמורים לאכול ירקות, או אמורים לעשות ספורט, או למשל לא אמורים לאכול עוגיות אולי, או רק פעם היום, אולי רק בסופש? אולי רק עוגיה בריאה? ועוד כל מיני כללים שמישהו אחר קבע. ה"צריכים" הללו הם נכונים באופן כללי, כי מחקרים הוכיחו שלאכול בבוקר תורם לריכוז, ושלאכול ירקות תורם לבריאות, וכך כולנו יודעים מה נכון ומה רצוי ומה צריך, אבל עדיין מתנהלים בפער שבין "מה שצריך" לבין מה שקורה במציאות שלי, מה שלא פעם מוביל לתסכול רב ולחוויה ש: "אין לי מספיק כוח רצון", אין לי משמעת", אין לי מספיק מוטיבציה". המון דברים שאין לי.
נכון, יש המלצות, ויש מאחוריהן הוכחות ורציונל, וטוב היה לו עשינו כך וכך, מה שאנחנו אמורים ומה שצריך, אבל כל אלה ואחרים אינם תמיד בהלימה או קשר עם הצרכים האמיתיים שלי! אז מה כמו שצריך כאן?
צרכים הם גם רגשיים
היכולת להבין מה אני צריכ~ה, מהם הצרכים האמיתיים שלי, היא ההיפך הגמור של ה"צריך" הזה. ואין זה משנה אם בסופו של דבר המציאות תהיה בדיוק אותו דבר כלומר, אני אגלה שמה שטוב לי הוא באמת לאכול ירקות בבוקר, או מוזלי, אבל העובדות אינן אלה שמתחזקות את ההצלחה שלי, אלא השורש העמוק ממנו הבחירה שלי הגיעה.
מה אני צריכ~ה? מה הכי חשוב ומשמעותי לי? האם זה שיהיה לי טעים? או לשבוע במידה נעימה? לגוון? לחוש סיפוק? או שאולי הצרכים שאני מזהה לא קשורים לאוכל כלל? ואני רק עושה חיבור אוטומטי בין הצורך שלי לנוח עכשיו או להירגע או להיטען או לשחרר - לבין אוכל? ורק כשאני עוצר~ת להקשיב לעצמי ולצרכים האמיתיים שלי, יש לי את היכולת לדייק ולתת לעצמי את מה שהכי קרוב לצורך שלי?
דוגמה נפלאה היא אותו רגע שבו אנחנו חוזרים הביתה מיום עבודה. בין אם אני אישה או גבר, בדרך כלל מחכות לי בבית מטלות רבות. הבית, הילדים, הכלב... ובאוטומט אנחנו הולכים למטבח, לכאורה להטעין את עצמנו, אולי להתאקלם בבית אחרי יום עמוס, אולי להרפות? בדרך כלל אנחנו אפילו לא מודעים לכך שזה מה שאנחנו מחפשים, אנחנו פשוט אוכלים.
לו עצרנו לרגע, להקשיב לעצמנו, ל צ ר כ י ם שלנו, היינו מגלים שמה שאנחנו באמת צריכים עכשיו זה קצת, ממש ממש קצת - אולי לנוח. אפילו לא פיסית, רגשית, לעשות את המעבר עם פאוזה קטנטנה בין לבין.
זה לא קל, במיוחד אם יש שם מחשבות על כל מה שמחכה לנו, שאנחנו לא יכולים לרשות לעצמנו, אולי על כך שלא מגיע לנו, אולי על כך שזה לא יתקבל בהבנה ובאמפטיה מצד הקרובים לנו, או כל חסם מחשבתי אחר.
המחשבות הללו לא תמיד נוכחות שם במודעות שלנו, הן ברקע, בתת מודע, והן מפעילות אותנו. מרחיקות אותנו מהיכולת להקשיב לעצמנו, למה שאנחנו באמת צריכים, גם כשזה משהו מאד קטן, אנחנו מדחיקים את הצורך המדויק ו... הולכים לאכול.
האכילה הזו בדרך כלל לא מהנה, לא מענגת ולא מספקת, כי היא לא היתה נחוצה לנו מלכתחילה, היא לא מה שהיינו צריכים. וכך, נשארנו עם העייפות, עם הצורך להרפות, להתרענן, להיטען, וגם עם אוכל מיותר בבטן וחוויה מתסכלת, שלא פעם מגלגלת אותנו לאכילה נוספת, לרגשות אשם, כעס ותיסכול.
תנסו... זו לא חייבת להיות מנוחה קלאסית כזו עם עיניים עצומות ומיטה ורגליים למעלה. אולי רק להחליף בגדים, אולי מקלחת, משהו שיאפשר לכם לעשות ריסטארט.
המקרר, אם אתם לא באמת רעבים עכשיו, הוא כנראה לא הכתובת הנכונה, קרוב לוודאי שזה לא באמת מה שאתם צריכים. אלא פשוט קצת להתאוורר, לנחות.
אז מה זה לאכול כמו שצריך? פתאום יש לזה מובן אחר? כשאני במפגש עם הצורך שלי, אין משמעות למה שהיה אמור להיות, למה שהיה רצוי, למה שנחשב נכון. דרך "השתקת" הרעשים החיצוניים של מה צריך להיות, מה נכון, מה מומלץ, אפשר להתפנות להקשבה נקייה ושקטה למה אני - צריכ~ה באמת!
מנסיוני, זה משנה חיים.
מוזמנים להגיב ולשאול ולפנות ולהתעניין
טליה לביא דיאטנית הוליסטית
מפתחת השיטה "לרזות מהמחשבה"
אבל יש בי חוסר סבלנות ומרדנות, אני עושה מה שצריך, ואז כאילו משתלחת ועושה הכל ההיפך.
חוזר על עצמו - אוכלת מסודר, כמו שצריך, עד שפתאום אוכלת מכל הבא ליד"
כך אמרה לי נ.
התיסכול הזה מוכר ושכיח. הפער בין הרצון להתנהל לפי מסגרת כללים שיש לי רצון לדבוק בה, לבין המציאות, בה אני פוגשת פתאום איזה רצון אחר בתוכי, לא מודע, שמוביל אותי במציאות להתנהג באופן אחר לחלוטין.
למה זה קורה לי???????????
שאלה ראשונה שנתעכב עליה היא מה זה מה שאמור להיות נכון, מה שצריך?
חיפוש אחר אמת חיצונית, מוכתבת, כללית, שתעזור לי, שתנתב אותי, אבל - היא לא שלי. היא לא הצרכים שלי, היא לא הרצונות שלי, היא לא נובעת מהערכים שלי, היא לא מה שחשוב לי והיא בכלל לא מי שאני. אני חושקת בה כי היא נתפסת בעיני כנכונה, בהיגיון, על סמך הידע שלי, ויש לי גם אמונה אולי שהיא תעזור לי ותשמור עלי.
לפעמים זה ידע כללי שרכשתי, שהגיע אלי, הגיוני לי, שנתפס עבורי כנכון, ויש בי שאיפה לאמץ אותו.
ולפעמים זה מגיע בצורת הבקשה "תני לי תפריט", כשיש לי תפריט אני מצליחה.
כל זה יכול להיות נכון, ואולי גם לעבוד לאורך זמן, אלא שהיצמדות למה שצריך מרחיקה אותי מההקשבה שלי לעצמי, ומפגישה גם עם רצונות לא מודעים אחרים.
אז למה לנו את "כמו שצריך" הזה, למה אנחנו מחפשים להיצמד למה שאמור להיות נכון?
כי איבדנו את היכולת והביטחון לסמוך על עצמנו. יש בנו פחד וספק לאכול את מה וכמה שאנחנו באמת רוצים וצריכים. לחשש הזה יש לא מעט ביסוסים. עובדה... כשאני לא במסגרת, אני מאבדת את זה לגמרי, עובדה שכשאני אוכלת מה שבא לי זה מתחיל בעוגיה ונגמר בשקית... עובדה.
אנחנו גם מחפשים קיצורי דרך, הקלות. כללים חיצוניים שיחסכו מאיתנו את הצורך המייגע להיות בתקשורת עם עצמנו, עם הצורך שלנו שמשתנה מיום ליום ומשעה לשעה. קשה ללוות אותו, לעקוב אחריו, להקשיב לו בכל רגע ובכל סיטואציה, בתוך כל ההמולה של החיים, של העשיה, של המטלות, של האילוצים, של הרגשות. כי למי יש זמן וסבלנות לשאול את עצמו פעמים רבות ביום - מה אני באמת צריכ~ה עכשיו?
כשנ. ואני המשכנו את השיחה על "מה שאמור להיות נכון, מה שרצוי וצריך" היא העזה לומר שיש לה גם רצון אחר שהוא לעשות את מה שבסדר לה, את מה שהיא באמת רוצה.
ומיד מיהרה והוסיפה הסתייגות!
"אבל - אני יודעת שכדי לרזות אני צריכה לא לאכול את מה שאני באמת רוצה"
כמו אומרת, יש לי פחד גדול לאכול את מה שאני באמת רוצה, אני רוצה אוכל טעים, מספק, והראש שלי אומר שמה שאני באמת רוצה ישמין אותי, ולכן אני נמנעת מכך, ומתאמצת לאכול לפי כללים שאני תופסת אותם כנכונים.
לכאורה הגיוני מאד. אלא שמה שקורה הוא שנ. "מסתובבת" בעולם בחוסר שביעות רצון תמידי, שהיא אינהה מודעת לו, אשר גורם לה מעת לעת לבעוט בכל ולאכול באופן בולמוסי, ולחוות תחושה של כישלון.
כך הציפיה והרצון לאכול כמו שצריך מתנגשים עם הרצון להיות עצמאית, חופשיה, קרובה לעצמי, והקונפליקט הבלתי מיושב מייצר בלבול ותיסכול רב, ויותר מכך, גם לא מקדם אותי למקום מצליח ומיטיב.
צריך בעברית היא מילה מתעתעת
כמה מכם חושבים או חושבות "הלואי שהייתי אוכל/ת כמו שצריך" או "אם הייתי אוכל/ת כמו שצריך אז..." וכל וריאציה אחרת על ה"צריך" הזה?
לכאורה מטרה שמקדמת לשינוי ולאימוץ הרגלי אכילה חדשים ומשופרים, לא?
צריך בעברית היא מילה מתעתעת כי יש בה גם את המילה need וגם את ה necessary וגם את ה"אמור להיות".
מה זה משנה תשאלו? התשובה היא שבין הקשבה אמיתית לצורך (need) לבין "מה שצריך" במובן של מה שאמור להיות, קיים הבדל שהוא עצום, מהותי ומשמעותי.
מה זה "לאכול כמו שצריך"? זה ביטוי שקרוב יותר למה שאמור להיות. למשל אמורים לאכול בבוקר, למשל אמורים לאכול ירקות, או אמורים לעשות ספורט, או למשל לא אמורים לאכול עוגיות אולי, או רק פעם היום, אולי רק בסופש? אולי רק עוגיה בריאה? ועוד כל מיני כללים שמישהו אחר קבע. ה"צריכים" הללו הם נכונים באופן כללי, כי מחקרים הוכיחו שלאכול בבוקר תורם לריכוז, ושלאכול ירקות תורם לבריאות, וכך כולנו יודעים מה נכון ומה רצוי ומה צריך, אבל עדיין מתנהלים בפער שבין "מה שצריך" לבין מה שקורה במציאות שלי, מה שלא פעם מוביל לתסכול רב ולחוויה ש: "אין לי מספיק כוח רצון", אין לי משמעת", אין לי מספיק מוטיבציה". המון דברים שאין לי.
נכון, יש המלצות, ויש מאחוריהן הוכחות ורציונל, וטוב היה לו עשינו כך וכך, מה שאנחנו אמורים ומה שצריך, אבל כל אלה ואחרים אינם תמיד בהלימה או קשר עם הצרכים האמיתיים שלי! אז מה כמו שצריך כאן?
צרכים הם גם רגשיים
היכולת להבין מה אני צריכ~ה, מהם הצרכים האמיתיים שלי, היא ההיפך הגמור של ה"צריך" הזה. ואין זה משנה אם בסופו של דבר המציאות תהיה בדיוק אותו דבר כלומר, אני אגלה שמה שטוב לי הוא באמת לאכול ירקות בבוקר, או מוזלי, אבל העובדות אינן אלה שמתחזקות את ההצלחה שלי, אלא השורש העמוק ממנו הבחירה שלי הגיעה.
מה אני צריכ~ה? מה הכי חשוב ומשמעותי לי? האם זה שיהיה לי טעים? או לשבוע במידה נעימה? לגוון? לחוש סיפוק? או שאולי הצרכים שאני מזהה לא קשורים לאוכל כלל? ואני רק עושה חיבור אוטומטי בין הצורך שלי לנוח עכשיו או להירגע או להיטען או לשחרר - לבין אוכל? ורק כשאני עוצר~ת להקשיב לעצמי ולצרכים האמיתיים שלי, יש לי את היכולת לדייק ולתת לעצמי את מה שהכי קרוב לצורך שלי?
דוגמה נפלאה היא אותו רגע שבו אנחנו חוזרים הביתה מיום עבודה. בין אם אני אישה או גבר, בדרך כלל מחכות לי בבית מטלות רבות. הבית, הילדים, הכלב... ובאוטומט אנחנו הולכים למטבח, לכאורה להטעין את עצמנו, אולי להתאקלם בבית אחרי יום עמוס, אולי להרפות? בדרך כלל אנחנו אפילו לא מודעים לכך שזה מה שאנחנו מחפשים, אנחנו פשוט אוכלים.
לו עצרנו לרגע, להקשיב לעצמנו, ל צ ר כ י ם שלנו, היינו מגלים שמה שאנחנו באמת צריכים עכשיו זה קצת, ממש ממש קצת - אולי לנוח. אפילו לא פיסית, רגשית, לעשות את המעבר עם פאוזה קטנטנה בין לבין.
זה לא קל, במיוחד אם יש שם מחשבות על כל מה שמחכה לנו, שאנחנו לא יכולים לרשות לעצמנו, אולי על כך שלא מגיע לנו, אולי על כך שזה לא יתקבל בהבנה ובאמפטיה מצד הקרובים לנו, או כל חסם מחשבתי אחר.
המחשבות הללו לא תמיד נוכחות שם במודעות שלנו, הן ברקע, בתת מודע, והן מפעילות אותנו. מרחיקות אותנו מהיכולת להקשיב לעצמנו, למה שאנחנו באמת צריכים, גם כשזה משהו מאד קטן, אנחנו מדחיקים את הצורך המדויק ו... הולכים לאכול.
האכילה הזו בדרך כלל לא מהנה, לא מענגת ולא מספקת, כי היא לא היתה נחוצה לנו מלכתחילה, היא לא מה שהיינו צריכים. וכך, נשארנו עם העייפות, עם הצורך להרפות, להתרענן, להיטען, וגם עם אוכל מיותר בבטן וחוויה מתסכלת, שלא פעם מגלגלת אותנו לאכילה נוספת, לרגשות אשם, כעס ותיסכול.
תנסו... זו לא חייבת להיות מנוחה קלאסית כזו עם עיניים עצומות ומיטה ורגליים למעלה. אולי רק להחליף בגדים, אולי מקלחת, משהו שיאפשר לכם לעשות ריסטארט.
המקרר, אם אתם לא באמת רעבים עכשיו, הוא כנראה לא הכתובת הנכונה, קרוב לוודאי שזה לא באמת מה שאתם צריכים. אלא פשוט קצת להתאוורר, לנחות.
אז מה זה לאכול כמו שצריך? פתאום יש לזה מובן אחר? כשאני במפגש עם הצורך שלי, אין משמעות למה שהיה אמור להיות, למה שהיה רצוי, למה שנחשב נכון. דרך "השתקת" הרעשים החיצוניים של מה צריך להיות, מה נכון, מה מומלץ, אפשר להתפנות להקשבה נקייה ושקטה למה אני - צריכ~ה באמת!
מנסיוני, זה משנה חיים.
מוזמנים להגיב ולשאול ולפנות ולהתעניין
טליה לביא דיאטנית הוליסטית
מפתחת השיטה "לרזות מהמחשבה"
050-3331-331