הפרעה סומטופורמית היא הפרעה נפשית המאופיינת בתסמינים גופניים המצביעים כביכול על בעיה פיזיולוגית, אך לא קיימים מצב רפואי או ממצא פתולוגי גופני בבדיקות רפואיות, שיכולים להסביר תסמינים אלו. ההפרעה הסומטופורמית היא סוג של הפרעה פסיכוגנית, כלומר מקורה פסיכולוגי ולא אורגני.

אנשים עם הפרעה סומטופורמית מתאפיינים בתחושת מצוקה ודחק משמעותית, מכיוון שהרופאים לא מוצאים סיבה רפואית ברורה לתסמינים הגופניים שלהם, והדבר מגביר את תחושותיהם כי מדובר במחלה חמורה.

תוכן עניינים:

1 אתיולוגיה

2 תסמינים

3 סוגים

4 טיפול

אתיולוגיה:

בסוף המאה ה - 19 ותחילת המאה ה - 20, זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, הסביר תופעות סומטופורמיות כנוירוזות - ביטויים משתנים של קונפליקט תוך - נפשי הקשור בהתגוננות מפני דחפים מיניים ותוקפניים שאינם מקובלים חברתית, שמקורם בקיבעונות שהתהוו בתקופת הילדות המוקדמת. נוירוזות אלו מלוות לרוב בחרדה או דיכאון.

כיום מקובל לתאר מספר גורמים אפשריים להפרעה סומטופורמית:

גורמים ביולוגיים: לא קיימים ממצאים מספקים לקשר את התופעות הפיזיולוגיות לבעיה ביולוגית כלשהי, חוץ מתרומה גנטית צנועה שעלולה להיווצר עקב למידה וחיקוי. כמו כן, ייתכן כי להמיספרה הימנית במוח, האחראית לתהליכים קוגניטיביים שאינם מילוליים, קיימת חשיבות בהתפתחות הפרעה זו.

גורמים פסיכו - חברתיים: קיימות ראיות כי טראומה חמורה החוזרת בילדות, גופנית או מינית, היא גורם סיכון משמעותי לחלק מההפרעות הסומטופורמיות.

גורמים חברתיים - תרבותיים: בתרבויות בהן לא מקובל לבטא מצוקה רגשית, שיעור התחלואה של הפרעות סומטופורמיות גבוה יותר.

תסמינים:

אחד התסמינים של ההפרעה היא שאננות מתעתעת.

סוגים:

ההפרעות הסומטופורמיות נחלקות לכמה סוגים:

הפרעת סומטיזציה - ההפרעה השכיחה ביותר בקרב ילדים ונוער ומופיעה לרוב לפני גיל 30. ההפרעה מאופיינת לרוב, בתלונה חוזרת ומתמשכת על כאב מסוים בגוף, שמגביל את הפעילות ומקשה על חיי המתלונן. במרכז הפרעה זו, קיימת תלונה על כאב שלא נמצא לו שום הסבר רפואי או פתולוגי.

היסטריה קונברסיבית (פגיעה פסיכוסומטית במערכת העצבים) - מכונה גם הפרעת המרה (conversion disorder). אחת ההפרעות המוכרות ביותר, אשר בעבר קיבלה את הכינוי "היסטריה המונית", ואת משמעותה המודרנית קיבלה התופעה מזיגמונד פרויד, שטבע את המונח 'היסטריה קונברסיבית'. זהו דפוס שבו מופיעים תסמינים כמו - נוירולוגים כגון ליקוי תפקוד גופני מסוים (עיוורון פתאומי, למשל או פריחה), או אובדן שליטה בהיעדר כל ליקוי אורגני או פתלוגויה רפואית כלשהי. תסמינים אלה עוזרים לחולה להימנע או להתחמק ממצב מעורר דחק מבלי שיאלץ ליטול אחריות על כך, ונובע מרגשות אשמה, כך שדפוס ההנעה הבסיסי שביסוד הפרעת ההמרה, הוא הרצון להימנע מדחק מעורר חרדה או להפחיתו על ידי מחלה - וכך להמיר בעיה רגשית קשה מנשוא בבעיה גופנית המצילה את כבוד החולה. הקשר להיסטריה המונית, נובע מכך שהקרבה לאדם חולה, בעל סימפטומים שונים, עלולה ליצור מעין העתקה של הסימפטומים לאדם אחר שבסביבתו, בעקבות חרדה של אותו אדם אחר, מהפחד להידבק במחלה או החשש שמא כבר נדבק על אף שלא בהכרח זה המצב.

כאב פסיכוגני - כאב שאין לו שום מקור פיזיולוגי מוכח והגורם נפשי. הכאב שמצוי אך ורק במוחו של הסובל, ולא נמצא שום ממצא אורגני או פגיעה כלשהי בגוף. לרוב זה נובע מבעיה נפשית כלשהי. מדובר בכאב אמיתי והאדם לא ממציא אותו. מתי אדם מאמץ לעצמו כאב? כאב שקשור לתוכן תרבותי / פולקלוריסטי - למשל, המושג "כואב לי הלב" - לא רק במובן המילולי, באמת כואב הלב אך אין שום ממצא אורגני. גם הגבר האפריקני החש את כאב אשתו היולדת - זה בגלל המטען הרגשי / תרבותי שלו. בנוסף, ניתן לקשר את בחירת אזור הכאב על ידי אסוסיאציות האנטומיות. למשל, בעיות של מצפון ומוסר - יש אנשים שסובלים מכאב בכליות ואין להם שום ממצא אורגני - בודקים אם יש להם בעיות של מצפון ("מוסר כליות"). עשו קישור בין המושג לבין האזור המיוצג - התמרה.

הפרעת גוף דימורפית (אמונה שחלק מהגוף פגום) - ההפרעה המכונה BDD, נובעת מדימוי עצמי נמוך לגבי המראה, על אף שאין כלל פגם שניתן לשים לב אליו. רוב האנשים בעולם היו רוצים לשנות דבר או שניים במראה שלהם, אבל אלו שסובלים מההפרעה הזו, הם אנשים שאין שום בעיה במראה שלהם, אך עדיין מאמינים כי הם נראים מאוד מכוערים ומלאי פגמים, עד כדי כך שאינם יכולים לצאת מהבית וליצור אינטראקציה עם הסביבה, מחשש שילעגו למראה שלהם.

היפוכונדריה (דאגה יתירה לבריאות גופנית) - לרוב מתרחשת לאחר גיל 30, מאופיינת בדאגה קיצונית לליקויים בריאותיים. ההיפוכנדר יחזיק ברעיון שהוא חולה במחלה כלשהי, אף אם אין הוא חש בתסמינים ספציפיים. לא קיים שום בסיס אורגני לחששותיו של אותו אדם לגבי כך שהוא באמת חולה. ההפרעה מתבססת בעיקר על חרדה.

טיפול:

רק במקרים קיצוניים תינתן למטופל תרופה, בעיקר כנגד חרדה או דיכאון. מירב הטיפול יעשה על ידי פסיכולוג. לעתים דרושה גם איזושהי פעילות פיזיותרפית, במידת הצורך.