בפוסט זה אדבר על הקשר בין חוויית ההארה, לאלוהים ולחלל הריק והקשר שלו אל התודעה והחלומות. כמו כן אנסה לפרט מהי בדיוק התודעה מנקודת מבטי ומיהו למעשה הבורא ובאילו דרכים הוא מתקיים במציאות. זאת ועוד אנסה להסביר מדוע ישנם כאלו שהגיעו להארה וכאלו שעדיין נמצאים בנפרדות שכלית ומנטלית, ואינם מסוגלים לתפוס את רעיון האחדות בחווייתם הישירה את פני הדברים.
כאשר רובנו חושבים על הרעיון של "אלוהים" אנו בדרך כלל מדמיינים מעין דמות אבהית מסוימת שיושבת אי שם במרומים ושולטת על הכל, לרוב אנשים מדמיינים מעין איזו דמות של גבר מזוקן שיושב למעלה על ענן וצופה בכולם. למעשה דימוי זה הינו התוצאה של חוסר ההבנה של שטופי המוח, שהושפעו לחלוטין ובצורה בלתי נשלטת על ידי רעיונות הדת ומסורות מונותאיסטיות שונות שמתארות את האל כמעין דמות מסוימת, בעלת אופי, מראה ואישיות. לפעמים מיחסים לו אף תכונות מואנשות, בעיקר בתנ"ך ובדתות אחרות.
היום אנסה להציג בפניכם ראיון חדש של אלוהים, ואנסה לתאר את הדרך שבה אלוהים הוא למעשה לא רק דמות אחת מסוימת, אלא יישות שחווה את עצמה מנקודות מבט וזמן שונות, וכמו כן אנסה להסביר כיצד המשפט המוכר "אין עוד מלבדו" מתקיים בפועל.
בדיוק כפי שכל תא ותא בגופנו מסוגל לשרוד כיחידה עצמאית שחווה את עצמה בפני עצמה מחוץ לגופנו לתקופת זמן מסוימת, כך גם אנחנו - בני האדם, החיות והכוכבים הם למעשה התאים והאיברים עצמם בגופו האין סופי של הבורא.
ניתן לתאר את הבורא כפוטנציאל, פוטנציאל אין סופי של רגעי הווה, הזמן אשר אנו מכירים מתבסס על התהוות מותנת של רגעי הווה אין סופיים, אשר כל אחד מהם מכיל פוטנציאל אין סופי לעוד אין סוף רגעי הווה אחרים.
בדיוק כפי שהמכונית נועדה בכדי להכיל בני אדם ולאפשר להם לסוע בה, כך גם הגוף הותאם לתודעה הנשמתית והמוח האנושי ומוחם של בעלי החיים נוצר כמעין מרכז בקרה שנועד לסייע לנשמה "לנהוג" בגוף ככלי רכב, ולהפעיל אותו ואת כל רבדיו השונים והמגוונים.
בכדי לנהוג במכונית, צריך ראשית להיות מספיק חכם ומפותח שכלית בכדי לתפוס ראשית את הרעיון הכללי של עצם הדבר, ייתרה מכך על הנהג להיות בעל יכולות מוטוריות ומוחיות מפותחות מספיק בכדי שיוכל לתפעל את הרכב.
בדיוק באותו האופן, מרכז העיבוד והשליטה של התודעה הנשמתית, מפותח פי אלפי אלפים ממרכז העיבוד והשליטה האנושי (המוח), זוהי למעשה הסיבה שהנשמה מסוגלת לתפעל ולשלוט במוח ככלי רכב. לא כל הנשמה שולטת במוח אלא רכיב מסוים בנשמה, אשר נועד להוות גשר בין האסטרלי לגשמי.
רכיב התקשורת של הנשמה אשר נוכח במוח הוא הגשר בין החלל הריק אל החומר, אין אנו מסוגלים להבחין בהגדרות הרבות ובתחכום של החל להריק אשר מקיף אותנו ואת כל אשר אנו מסוגלים לתפוס בתודעתנו, אך למעשה כל חוקי הפיזיקה מתייחסים אך ורק לחלל הריק.
אנו הורגלנו לחשוב כי החלל הריק הוא למעשה "כלום" בעוד שהחומר פועל וזז בתוכו על פי חוקי פיזיקה אשר קשורים לחומר עצמו, כשבפועל חוקי הפיזיקה מתייחסים אך ורק לחלל הריק, החלקיקים ברמה הסאב - אטומית, נעים בהתאם לחוקים והגדרות אשר מקורם בחלל הריק, והגדרותיו הרבות אשר הוגדרו בתחילת הבריאה בזמן אשר קדם לקיום החומר עצמו.
למעשה אפילו תפיסתנו הרגילה והיום יומית, מקורה אך ורק בחלל הריק, והגדרותיו של החלל הריק משתנות כל הזמן אך אין אנו מסוגלים להבחין בשינוי של החלל הריק עצמו, אלא דרך האובייקטים אשר אותם אנו תופסים דרכו.
כאשר אנו עצובים כל העולם נראה עצוב ואפור יותר, כאשר אנו שמחים הכל מרגיש ונראה יותר חי ותוסס, אדם כועס יראה בכולם את הכעס בעוד שאדם עליז ימצא את נקודת החיות שבכל אדם ואדם. אדם שחושב שהוא מכוער יראה את הפגמים שבכל אחד בעוד שאחד שמחשיב את עצמו ליפה מאוד יראה את היופי שבאחרים בצורה מוגברת.
נסו להבין זאת כך, דמיינו שאנו מציבים שני גברים מול אישה אחת, שניהם בעלי ראייה תקינה לחלוטין, ללא משקפיים, ושניהם רואים בדיוק את אותה מציאות, אותם גברים נשאלים האם אותה אישה יפה או מכוערת. אחד מהם משיב שהיא יפה בעוד שהשני משיב שהיא מכוערת.
אף אחד מאיתנו לא שואל את עצמו היכן נמצא ההבדל, ממש פיזית היכן הוא נמצא ובדיוק באיזו צורה הוא מתקיים. זה הכי קל לומר "זה עניין של דעה אישית", מבלי להיכנס לעצם הדברים בפועל ולבדוק כיצד בדיוק ובאיזו דרך מתקיים ההבדל בפיזיות של הדברים.
והאמת היא שההבדל נמצא בחלל הריק, שכל אחד מהם תופס דרכו את אותה אישה, התודעה של כל אחד מהם היא החלל הריק אשר מקיף את אותה אישה, וזאת מכיוון שהעולם שאנו תופסים כחיצוני הוא למעשה פנימי, והוא חוויה סובייקטיבית של התודעה שלנו.
כל החושים מצוידים בממברנות, כל חוש מיומן בקליטה של מידע מסוג אחר, אך כל חוש גם מיומן בהעברה של המידע דרך עצבים לחלק במוח, שם המידע מותמר לאותות ביו - כימיים חשמליים, השפה אותה המוח מדבר. לאחר שהמידע מותמר הוא מועבר לחלק במוח הנקרא "מסך".
המסך הוא למעשה האזור בו תפיסת המציאות שלנו מתקיימת, החלל הריק אותו אנו תופסים כריק, הוא למעשה המקום בו ממוקם המוח שלנו, וכאשר אנו מבינים זאת ומצליחים לתפוס זאת, אנחנו מתחילים להבין את הרעיון של יינג - יאנג. העולם הזה נמצא בתוכנו אך אנחנו גם בתוכו, האחד מחייב את השני. הם הולכים ביחד.
אף אחד לא שואל את עצמו מדוע הוא כשהוא חולם, לא מבין ושואל את עצמו, מדוע הוא חולם וכיצד הוא הגיע לאן שהוא הגיע בחלום, ואיפה הוא היה קודם. רוב האנשים מסתכלים על החלומות כמעין "סרט שמתנגן", ובמקרים מסוימים אפילו מרגישים שהחלום נראה ומרגיש פחות מציאותי מהמציאות והוא רק אוסף של תמונות לא ברורות.
אותם אנשים למעשה לא פיתחו את תודעתם הערה מספיק בכדי שתוכל לחדור אל העולם הלא - מודע שלהם. במידה והם היו מפתחים את תודעתם הארה הם היו נוכחים בכך שהחלומות מציאותיים בדיוק כמו המציאות הרגילה והערה שאנו חווים ביום - יום. כמו כן - הם היו מבינים שהחלומות הם אינם למעשה סרט שמתנגן, אלא ממש חוויה מוחשית, שבה הם פועלים ובוחרים בחירות ונמצאים במעין מימד אחד של מציאות לכל דבר ועניין.
והשאלה הנשאלת היא מדוע בחלומות אנו חולמים בדרך כלל על מה שאנו חושבים ביום - יום או על מידע מודחק מתת המודע שלנו שמסרב לעלות אל פני השטח או על דברים שכבר חווינו בעבר. והתשובה היא פשוטה, והיא קשורה לדרך שבה אנו מזמנים את המציאות שלנו גם בזמן ערות דרך חלק עליון יותר בתודעתנו הקשור לנשמה.
וכל חלום הוא למעשה מציאות מגבילה ברצף המציאויות האין סופיות של הבורא, והסיבה שהחולם לא שואל את עצמו בחלום מדוע הוא חולם, היא זהה לסיבה שאתם עכשיו קוראים את הפוסט הזה, ואתם אינכם שואלים את עצמכם מדוע אתם חולמים. אתם לא זוכרים שהלכתם לישון, אבל אתם אינכם זוכרים היכן הייתם לפני שנולדתם, ואתם מניחים שתפיסה תודעתית מהסוג שאתם חווים עכשיו יכולה פשוט להיווצר יש - מאין.
כשלמעשה כשאתם חולמים חלום, אתם בתור מודעות עליונה חווים מימד שהוא חלק מרצף המציאויות האין סופיות בפוטנציאל של הבורא, ואתם כמודעות העליונה חווים את עצמכם כחלום עצמו, בעוד שהמודעות הערה שלכם חווה את עצמה כדמות בחלום שאתם חולמים אותה, וכעת אסביר:
כאשר אנו חולמים חלום, אנו יכולים לחוות את החלום רק מנקודת המבט של דמות שאנו חולמים. בדיוק באותה מידה שאנו כתודעה עליונה יכולים לחוות את עצמנו בעולם הרגיל ובזמן ערות רק דרך גוף פיזי.
הבורא כיישות נפרדת חווה את עצמו כ - מציאות, בעוד שהוא חווה את עצמו גם כישויות שחוות את עצמן כנפרדות מהמציאות. וזאת למעשה אחת מהיכולות שהבורא כיישות נפרדת מחזיק שאנו כבני אדם לא מחזיקים, והבורא למעשה חווה את עצמו בכל המקומות בכל הזמנים, הבורא חווה את עצמו בתל אביב כ - תל אביב, כפי שתל אביב חווה את עצמה, הוא חווה את כל החומר (האטומים) מנקודת המבט של החלל הריק שמכיל הכל, והוא גם חווה את עצמו מנקודות מבט של יישויות שחוות את עצמן כנפרדות, כלמעשה הנפרדות בפועל היא אשליה \ חלום.
הארה היא למעשה ההבנה שאתה אלוהים, במלוא מובן המילה. ההבנה שאתה זה הוא, העצמי הגדול, הבורא... ואלו ששואלים מדוע הם לא מוארים, הם למעשה הבורא בכבודו ובעצמו, שמעמיד פנים שהוא לא, ושואל מדוע הוא לא מואר.
ובמסגרת המציאות הכללית של הבורא, ישנן יישויות בעלות מערכת עיבוד מרכזית הדומה למוח, אך מערכת העיבוד שלהן היא איננה דחוסה ופיזית \ מוחשית. ולכן יכולות העיבוד שלהן הרבה יותר מתקדמות ומסוגלות לתפוס להבין את המציאות מנקודת מבט עליונה לשלנו כבני אדם.
ואותן נשמות הן למעשה פוטנציאל של הבורא, של להיות הבורא. והן למעשה עוברות רצף של שעורים, שבסופם הן יעברו תהליך של איחוד עם נצח המציאות, ועם נשמת הבורא. ולמעשה אין הבדל בין להיות הבורא לבין להיות נשמה, אך רק מנקודת המבט של הנפרדות.
ובעולם קיימות נקודות מבט רבות, וכל נקודת מבט היא למעשה נשמה, החווה את עצמה בגוף אנושי, באחד מהמציאויות האין סופיות של הבורא, וכל נשמה חווה את עצמה ומוצאת את עצמה ברצף מציאות שונה לגמרי בהתאם לשעורים הנשמתיים שהיא מתמודדת איתם כרגע.
והסיבה שעל הנשמות לחוות שעורים נשמתיים היא לשם "קיום תכלית הבריאה". והבורא יכל לבצע הכל בעצמו ולהוביל את כל הנשמות את כל התהליך בצורה "אוטומטית" ורובוטית לזמן שבו הן יגיעו להבנת האחדות המוחלטת ולאיחוד עם נצח כל הדברים, אך למעשה בצורה זו לא תתקיים תכלית הבריאה, אשר היא הסיבה לבריאה עצמה של הבורא, שהיא למעשה להטיב לנבראים.
בדרך להארה על הנשמה לחוות שעורים המסודרים לפי סדר, במסגרת החוויות האנושיות על הנשמה לחוות שעורים הקשורים בעיקר לנתינה וקבלה, רגשות, כאב וסבל, התפתחות רגשית, שמטרתה הכללית היא ללמוד את היכולת שנקראת "נתינה ללא תנאי", ולפתח מרכז של חמלה וטוב לב אמיתי. ולהשתחרר מהעבדות לרצון, וכעת אפרט:
כל אחד הוא עבד לרצונו, וכל אחד אשר הוא אינו מואר הוא עושה רק מה שהוא רוצה באופן מוחלט. גם כאשר האדם מקריב מעצמו ועושה משהו שהוא כביכול עבור האחר הוא עושה זאת כי הוא רצה, ולא ניתן מבחינה לוגית לחשוב על פעולה שהיא לא רצונית. אלא רק ברמת הדימוי לדוגמה:
רציתי ללכת הביתה אבל נשארתי בספריה כדי ללמוד.. עשיתי משהו נגד רצוני. כלמעשה האמת היא שהוא העדיף להישאר וללמוד למרות שהדבר בעיניו ברמה המודעת הסב לו יותר סבל, כשברמה הלא מודעת הדבר הסב לו יותר הנאה לטווח הארוך.
והרצון הוא למעשה הסיבה שאין לנו בחירה חופשית אמיתית, ודרגות התפתחות הרצון הן למעשה השעורים הגדולים ביותר שעלינו לחוות בדרך להארה, שהיא השחרור מהרצון ואיחוד של כמה איכויות אשר נלמדו דרך סבל וקשיים בחיים, והאיחוד שלהן הוא למעשה השתוות צורה לבורא, ואיחוד עם נצח כל הדברים ועם סוד ותכלית הבריאה.
כאשר רובנו חושבים על הרעיון של "אלוהים" אנו בדרך כלל מדמיינים מעין דמות אבהית מסוימת שיושבת אי שם במרומים ושולטת על הכל, לרוב אנשים מדמיינים מעין איזו דמות של גבר מזוקן שיושב למעלה על ענן וצופה בכולם. למעשה דימוי זה הינו התוצאה של חוסר ההבנה של שטופי המוח, שהושפעו לחלוטין ובצורה בלתי נשלטת על ידי רעיונות הדת ומסורות מונותאיסטיות שונות שמתארות את האל כמעין דמות מסוימת, בעלת אופי, מראה ואישיות. לפעמים מיחסים לו אף תכונות מואנשות, בעיקר בתנ"ך ובדתות אחרות.
היום אנסה להציג בפניכם ראיון חדש של אלוהים, ואנסה לתאר את הדרך שבה אלוהים הוא למעשה לא רק דמות אחת מסוימת, אלא יישות שחווה את עצמה מנקודות מבט וזמן שונות, וכמו כן אנסה להסביר כיצד המשפט המוכר "אין עוד מלבדו" מתקיים בפועל.
בדיוק כפי שכל תא ותא בגופנו מסוגל לשרוד כיחידה עצמאית שחווה את עצמה בפני עצמה מחוץ לגופנו לתקופת זמן מסוימת, כך גם אנחנו - בני האדם, החיות והכוכבים הם למעשה התאים והאיברים עצמם בגופו האין סופי של הבורא.
ניתן לתאר את הבורא כפוטנציאל, פוטנציאל אין סופי של רגעי הווה, הזמן אשר אנו מכירים מתבסס על התהוות מותנת של רגעי הווה אין סופיים, אשר כל אחד מהם מכיל פוטנציאל אין סופי לעוד אין סוף רגעי הווה אחרים.
בדיוק כפי שהמכונית נועדה בכדי להכיל בני אדם ולאפשר להם לסוע בה, כך גם הגוף הותאם לתודעה הנשמתית והמוח האנושי ומוחם של בעלי החיים נוצר כמעין מרכז בקרה שנועד לסייע לנשמה "לנהוג" בגוף ככלי רכב, ולהפעיל אותו ואת כל רבדיו השונים והמגוונים.
בכדי לנהוג במכונית, צריך ראשית להיות מספיק חכם ומפותח שכלית בכדי לתפוס ראשית את הרעיון הכללי של עצם הדבר, ייתרה מכך על הנהג להיות בעל יכולות מוטוריות ומוחיות מפותחות מספיק בכדי שיוכל לתפעל את הרכב.
בדיוק באותו האופן, מרכז העיבוד והשליטה של התודעה הנשמתית, מפותח פי אלפי אלפים ממרכז העיבוד והשליטה האנושי (המוח), זוהי למעשה הסיבה שהנשמה מסוגלת לתפעל ולשלוט במוח ככלי רכב. לא כל הנשמה שולטת במוח אלא רכיב מסוים בנשמה, אשר נועד להוות גשר בין האסטרלי לגשמי.
רכיב התקשורת של הנשמה אשר נוכח במוח הוא הגשר בין החלל הריק אל החומר, אין אנו מסוגלים להבחין בהגדרות הרבות ובתחכום של החל להריק אשר מקיף אותנו ואת כל אשר אנו מסוגלים לתפוס בתודעתנו, אך למעשה כל חוקי הפיזיקה מתייחסים אך ורק לחלל הריק.
אנו הורגלנו לחשוב כי החלל הריק הוא למעשה "כלום" בעוד שהחומר פועל וזז בתוכו על פי חוקי פיזיקה אשר קשורים לחומר עצמו, כשבפועל חוקי הפיזיקה מתייחסים אך ורק לחלל הריק, החלקיקים ברמה הסאב - אטומית, נעים בהתאם לחוקים והגדרות אשר מקורם בחלל הריק, והגדרותיו הרבות אשר הוגדרו בתחילת הבריאה בזמן אשר קדם לקיום החומר עצמו.
למעשה אפילו תפיסתנו הרגילה והיום יומית, מקורה אך ורק בחלל הריק, והגדרותיו של החלל הריק משתנות כל הזמן אך אין אנו מסוגלים להבחין בשינוי של החלל הריק עצמו, אלא דרך האובייקטים אשר אותם אנו תופסים דרכו.
כאשר אנו עצובים כל העולם נראה עצוב ואפור יותר, כאשר אנו שמחים הכל מרגיש ונראה יותר חי ותוסס, אדם כועס יראה בכולם את הכעס בעוד שאדם עליז ימצא את נקודת החיות שבכל אדם ואדם. אדם שחושב שהוא מכוער יראה את הפגמים שבכל אחד בעוד שאחד שמחשיב את עצמו ליפה מאוד יראה את היופי שבאחרים בצורה מוגברת.
נסו להבין זאת כך, דמיינו שאנו מציבים שני גברים מול אישה אחת, שניהם בעלי ראייה תקינה לחלוטין, ללא משקפיים, ושניהם רואים בדיוק את אותה מציאות, אותם גברים נשאלים האם אותה אישה יפה או מכוערת. אחד מהם משיב שהיא יפה בעוד שהשני משיב שהיא מכוערת.
אף אחד מאיתנו לא שואל את עצמו היכן נמצא ההבדל, ממש פיזית היכן הוא נמצא ובדיוק באיזו צורה הוא מתקיים. זה הכי קל לומר "זה עניין של דעה אישית", מבלי להיכנס לעצם הדברים בפועל ולבדוק כיצד בדיוק ובאיזו דרך מתקיים ההבדל בפיזיות של הדברים.
והאמת היא שההבדל נמצא בחלל הריק, שכל אחד מהם תופס דרכו את אותה אישה, התודעה של כל אחד מהם היא החלל הריק אשר מקיף את אותה אישה, וזאת מכיוון שהעולם שאנו תופסים כחיצוני הוא למעשה פנימי, והוא חוויה סובייקטיבית של התודעה שלנו.
כל החושים מצוידים בממברנות, כל חוש מיומן בקליטה של מידע מסוג אחר, אך כל חוש גם מיומן בהעברה של המידע דרך עצבים לחלק במוח, שם המידע מותמר לאותות ביו - כימיים חשמליים, השפה אותה המוח מדבר. לאחר שהמידע מותמר הוא מועבר לחלק במוח הנקרא "מסך".
המסך הוא למעשה האזור בו תפיסת המציאות שלנו מתקיימת, החלל הריק אותו אנו תופסים כריק, הוא למעשה המקום בו ממוקם המוח שלנו, וכאשר אנו מבינים זאת ומצליחים לתפוס זאת, אנחנו מתחילים להבין את הרעיון של יינג - יאנג. העולם הזה נמצא בתוכנו אך אנחנו גם בתוכו, האחד מחייב את השני. הם הולכים ביחד.
אף אחד לא שואל את עצמו מדוע הוא כשהוא חולם, לא מבין ושואל את עצמו, מדוע הוא חולם וכיצד הוא הגיע לאן שהוא הגיע בחלום, ואיפה הוא היה קודם. רוב האנשים מסתכלים על החלומות כמעין "סרט שמתנגן", ובמקרים מסוימים אפילו מרגישים שהחלום נראה ומרגיש פחות מציאותי מהמציאות והוא רק אוסף של תמונות לא ברורות.
אותם אנשים למעשה לא פיתחו את תודעתם הערה מספיק בכדי שתוכל לחדור אל העולם הלא - מודע שלהם. במידה והם היו מפתחים את תודעתם הארה הם היו נוכחים בכך שהחלומות מציאותיים בדיוק כמו המציאות הרגילה והערה שאנו חווים ביום - יום. כמו כן - הם היו מבינים שהחלומות הם אינם למעשה סרט שמתנגן, אלא ממש חוויה מוחשית, שבה הם פועלים ובוחרים בחירות ונמצאים במעין מימד אחד של מציאות לכל דבר ועניין.
והשאלה הנשאלת היא מדוע בחלומות אנו חולמים בדרך כלל על מה שאנו חושבים ביום - יום או על מידע מודחק מתת המודע שלנו שמסרב לעלות אל פני השטח או על דברים שכבר חווינו בעבר. והתשובה היא פשוטה, והיא קשורה לדרך שבה אנו מזמנים את המציאות שלנו גם בזמן ערות דרך חלק עליון יותר בתודעתנו הקשור לנשמה.
וכל חלום הוא למעשה מציאות מגבילה ברצף המציאויות האין סופיות של הבורא, והסיבה שהחולם לא שואל את עצמו בחלום מדוע הוא חולם, היא זהה לסיבה שאתם עכשיו קוראים את הפוסט הזה, ואתם אינכם שואלים את עצמכם מדוע אתם חולמים. אתם לא זוכרים שהלכתם לישון, אבל אתם אינכם זוכרים היכן הייתם לפני שנולדתם, ואתם מניחים שתפיסה תודעתית מהסוג שאתם חווים עכשיו יכולה פשוט להיווצר יש - מאין.
כשלמעשה כשאתם חולמים חלום, אתם בתור מודעות עליונה חווים מימד שהוא חלק מרצף המציאויות האין סופיות בפוטנציאל של הבורא, ואתם כמודעות העליונה חווים את עצמכם כחלום עצמו, בעוד שהמודעות הערה שלכם חווה את עצמה כדמות בחלום שאתם חולמים אותה, וכעת אסביר:
כאשר אנו חולמים חלום, אנו יכולים לחוות את החלום רק מנקודת המבט של דמות שאנו חולמים. בדיוק באותה מידה שאנו כתודעה עליונה יכולים לחוות את עצמנו בעולם הרגיל ובזמן ערות רק דרך גוף פיזי.
הבורא כיישות נפרדת חווה את עצמו כ - מציאות, בעוד שהוא חווה את עצמו גם כישויות שחוות את עצמן כנפרדות מהמציאות. וזאת למעשה אחת מהיכולות שהבורא כיישות נפרדת מחזיק שאנו כבני אדם לא מחזיקים, והבורא למעשה חווה את עצמו בכל המקומות בכל הזמנים, הבורא חווה את עצמו בתל אביב כ - תל אביב, כפי שתל אביב חווה את עצמה, הוא חווה את כל החומר (האטומים) מנקודת המבט של החלל הריק שמכיל הכל, והוא גם חווה את עצמו מנקודות מבט של יישויות שחוות את עצמן כנפרדות, כלמעשה הנפרדות בפועל היא אשליה \ חלום.
הארה היא למעשה ההבנה שאתה אלוהים, במלוא מובן המילה. ההבנה שאתה זה הוא, העצמי הגדול, הבורא... ואלו ששואלים מדוע הם לא מוארים, הם למעשה הבורא בכבודו ובעצמו, שמעמיד פנים שהוא לא, ושואל מדוע הוא לא מואר.
ובמסגרת המציאות הכללית של הבורא, ישנן יישויות בעלות מערכת עיבוד מרכזית הדומה למוח, אך מערכת העיבוד שלהן היא איננה דחוסה ופיזית \ מוחשית. ולכן יכולות העיבוד שלהן הרבה יותר מתקדמות ומסוגלות לתפוס להבין את המציאות מנקודת מבט עליונה לשלנו כבני אדם.
ואותן נשמות הן למעשה פוטנציאל של הבורא, של להיות הבורא. והן למעשה עוברות רצף של שעורים, שבסופם הן יעברו תהליך של איחוד עם נצח המציאות, ועם נשמת הבורא. ולמעשה אין הבדל בין להיות הבורא לבין להיות נשמה, אך רק מנקודת המבט של הנפרדות.
ובעולם קיימות נקודות מבט רבות, וכל נקודת מבט היא למעשה נשמה, החווה את עצמה בגוף אנושי, באחד מהמציאויות האין סופיות של הבורא, וכל נשמה חווה את עצמה ומוצאת את עצמה ברצף מציאות שונה לגמרי בהתאם לשעורים הנשמתיים שהיא מתמודדת איתם כרגע.
והסיבה שעל הנשמות לחוות שעורים נשמתיים היא לשם "קיום תכלית הבריאה". והבורא יכל לבצע הכל בעצמו ולהוביל את כל הנשמות את כל התהליך בצורה "אוטומטית" ורובוטית לזמן שבו הן יגיעו להבנת האחדות המוחלטת ולאיחוד עם נצח כל הדברים, אך למעשה בצורה זו לא תתקיים תכלית הבריאה, אשר היא הסיבה לבריאה עצמה של הבורא, שהיא למעשה להטיב לנבראים.
בדרך להארה על הנשמה לחוות שעורים המסודרים לפי סדר, במסגרת החוויות האנושיות על הנשמה לחוות שעורים הקשורים בעיקר לנתינה וקבלה, רגשות, כאב וסבל, התפתחות רגשית, שמטרתה הכללית היא ללמוד את היכולת שנקראת "נתינה ללא תנאי", ולפתח מרכז של חמלה וטוב לב אמיתי. ולהשתחרר מהעבדות לרצון, וכעת אפרט:
כל אחד הוא עבד לרצונו, וכל אחד אשר הוא אינו מואר הוא עושה רק מה שהוא רוצה באופן מוחלט. גם כאשר האדם מקריב מעצמו ועושה משהו שהוא כביכול עבור האחר הוא עושה זאת כי הוא רצה, ולא ניתן מבחינה לוגית לחשוב על פעולה שהיא לא רצונית. אלא רק ברמת הדימוי לדוגמה:
רציתי ללכת הביתה אבל נשארתי בספריה כדי ללמוד.. עשיתי משהו נגד רצוני. כלמעשה האמת היא שהוא העדיף להישאר וללמוד למרות שהדבר בעיניו ברמה המודעת הסב לו יותר סבל, כשברמה הלא מודעת הדבר הסב לו יותר הנאה לטווח הארוך.
והרצון הוא למעשה הסיבה שאין לנו בחירה חופשית אמיתית, ודרגות התפתחות הרצון הן למעשה השעורים הגדולים ביותר שעלינו לחוות בדרך להארה, שהיא השחרור מהרצון ואיחוד של כמה איכויות אשר נלמדו דרך סבל וקשיים בחיים, והאיחוד שלהן הוא למעשה השתוות צורה לבורא, ואיחוד עם נצח כל הדברים ועם סוד ותכלית הבריאה.
050-3331-331