חג האביב, הוא חג החירות, מדבר על המעבר מעבדות לחירות. אם נביט רגע במשל שמאחורי הסיפור התנ"כי, הרי שאפשר לראות הרבה הקשרים בינו לבין אורח החיים שלנו.
אנו יכולים להסתכל על סיפור יציאת מצריים כסיפור על שני עמים: המצרים ובני ישראל ועל התקופה כעת היסטורית בה האחד שיעבד את האחר. הדרך השנייה היא להתבונן בסיפור כמשל: להתבונן בדרך בה מחד גיסא - אנו משעבדים את עצמנו, ומאידך גיסא - מחפשים את החופש והחירות.
כבני אדם אנו עסוקים בבנייה של "ערי מסכנות" (או על פי התפיסה העממית - הפירמידות), שחלקן הגדול לא לנו הוא. אנו עסוקים ביצירת חיים, שמישהו אחר מצפה מאיתנו לחיות - ההורים, הסביבה, המדינה... וכל זאת על מנת להגיע להיות למשהו מיוחד, משהו שיאפשר לכולם לזכור אותנו אחרי שנמות.
על מנת לבנות את החיים הללו ("ערי המסכנות" שלנו) אנחנו מוכנים לעבוד בכל עבודה קשה, אם פיזית ואם רגשית. אנחנו מוותרים על חלומות, על הנאה, על יחסים, במטרה להגיע לאותם הישגים, שאולי יאפשרו לנו לקבל הכרה והערכה.
אנחנו כולאים את עצמנו באמצעות המחשבות שצריך להגיע למשהו גדול, משהו עוצמתי, משהו שנוכל להגיד עליו "הנה הגענו למשהו בחיינו". אלא שתוך כדי העשייה הזו אנחנו מוצאים עצמנו כובלים ומשעבדים את הדברים החשובים לנו - הערכים, העקרונות הרצונות שלנו.
נשאלת השאלה: האם באמת אנו מחפשים את ההכרה וההערכה או שאולי אנו רוצים חופש, סיפוק ואושר?
בהנחה, שכל אדם מחפש את האושר ואת הסיפוק, האם בניית הפירמידות של החיים שלנו היא הדרך להגיע עליהם? ואם לא - מדוע אנחנו עדיין משועבדים?
המקום הנוח, הידוע וכביכול בטוח, בו אנו יודעים כל יום מה אנו הולכים לעשות, מהי התמורה הברורה שנקבל ומי יהיו אלה שנוכל להאשים במצבנו, הוא זה שמשאיר אותנו כבולים. הפחד מהבלתי ידוע ( / לא נודע), הפחד שאם נשנה משהו הקלגסים המצרים יקומו להרגנו, משאיר אותנו כפותים למוכר ולידוע שלנו.
בסיפור יציאת מצריים מסופר על 10 המכות אותן עברו המצרים, עד שאפשרו את החופש. הם בלעו צפרדעים, ירקו דם, חיו בחושך ועוד... ולא שיחררו. רק כאשר המכה הייתה כואבת מספיק, רק כאשר מתו בניהם הבכורים, הם ניאותו להבין, שאולי עדיף לשחרר. כך גם אנו בחיינו: כל עוד אנחנו לא משלמים מחיר יקר, אנו ממשיכים לכאוב, לסבול ולשעבד את עצמנו. רק באותה נקודה שהמחיר יהפוך ליקר מידי - רק אז נצא לדרכנו לעבר החירות.
כאשר אנו יוצאים לדרך אל החופש, כשמתחילים לנוע לעבר הרצונות שלנו והבחירות שלנו, נוצרים קשיים:
החום במדבר, העבר הרודף אחרינו, הרעב. ברגע שאנו נתקלים בהם מיד אנחנו מתחילים להתרפק על העבר, קשה ככל שיהיה. המחשבות שלנו זוכרות רק את האירועים הטובים שהוא
הכיל ומדחיקות את הקושי. מהר מאוד אנו מוצאים את עצמנו עושים אידיאליזציה של העבר שלנו: עוסקים במה שהיה במקום להתקדם קדימה, עומדים ורבים עם המחשבות, שמובילות אותנו ומנסות לשכנע שפעם היה טוב, במקום לחפש פתרונות.
כמו בסיפור כך גם בחיים: לעיתים אנחנו מגיעים לתחושה שאין לנו מוצא והדרך נגמרה - הסוסים מאחורינו וים סוף לפנינו. ברגעים אלו קיימות לנו שתי אפשרויות: האחת היא להרים ידיים ולחזור לעבדות, השנייה היא לומר לעצמנו שקיימת דרך לעבור את המשבר ולחפש אותה. כאשר אנו מאמינים שישנה דרך לעבור את המכשול, נגלה שאכן היא קיימת. מפתיעה ככל שתהיה מתגלה לנו דרך שבנתיבהּ נוכל לעבור. ברגע שנרים את המטה באמונה שלמה, אז יעמדו המים ויתגלה לו הנתיב.
הדרך אל החופש יכולה להיות ארוכה וקשה - 40 שנה במדבר. אלה, שילכו בה באמונה שאכן יגיעו אל החופש, הסיפוק והאושר, הסיכוי שיגיעו אל הארץ המובטחת גדול יותר מזה של אלה, שיפקפקו, "יראו את הארץ ואליה לא יגיעו".
המחשבות שלנו הן שמשעבדות אותנו. המחשבות הן גם אלו, שמאפשרות לנו להגיע אל הארץ המובטחת. כאשר אנו עסוקים ב"צריך", בנסיבות, בקשיים אנחנו חווים את עצמנו כאילו מישהו אחר שולט בנו, אולם ברגעים שאנו מודרכים מתוך האמונה, שאנחנו יכולים לבחור מה לעשות, מתי ועם מי, החוויה היא של חירות ושל יכולת להגיע לארץ המובטחת. כן, בדרך ניצבים קשיים ואתגרים, אלא שכאשר אנו עסוקים במציאת הפיתרונות ולא בנסיגה לאחור - הפתרונות יימצאו להם.
ונקודה למחשבה - אפילו המלכים שציוו להקים את הפירמידות קבורים היום מתחתן.
חג שמח
ניצן קליין
תהליכי התפתחות בעזרת משחק וחוויה
לפרטיים וארגונים www.newperspective.co.il טלפון - 054-6677126
פקס - 057-7962068
050-3331-331