לכאורה שאלה פשוטה הכל כולל את הכל טוב אז השאלה מסתבכת אם אנו שואלים האם ההכל כולל את עצמו?

לכאורה שאלה של מה בכך אבל למעשה שאלה מאד יסודית שמוכיחה ברמה הלוגית שאין קבוצה שכוללת את כל הקבוצות.

המונותאיזם הקלסי ביהדות דורש אמונה באל אחד שמיוחד בכל המציאות באופן מושלם ובאופן בלתי נתפס במחשבה כפי שנאמר בפתח אליהו לית מחשבה תפיסה בך כלל שזה ביטוי בשפה הארמית שאומר שאי אפשר לתפוס את הקדוש ברוך הוא במחשבה.

בסופו של דבר יש בעיה בדרך מחשבתית שאומרת שיש מציאות של הכל כולל הכל כי יש נקודה שאותו הכל לא יכול להכיל את עצמו והוא זקוק לקבוצה נוספת וזה כבר נושא של בתורת הקבוצות שאני רק מזכיר באופן קצר כאן במאמר.

השאלה היות מעניינת היא האם כל הקבוצות הרמוניות או שיש מציאויות נפרדות לחלוטין ברמת האחדות

כלומר שני נקודות נפרדות ברמת השום דבר של המציאות והפרדה ברמת השום דבר עצמו ולשם הפשטות שתי מציאויות נפרדות של תודעה שלא יכולות להתקשר ולדעת על עצם קיום התודעה האחרת זה למעשה השאלה האם התודעות מאוחדות ברמה הרמונית וסינגולרית ברמת הפונקציה היסודית של המציאות או שיש לשתי התודעות שתי סינגולריות נפרדות לחלוטין מה שאומר למעשה שיש מקום לאמונה בפוליתאיזם

אבל בניגוד לפוליתאיזם הקלסי אני מדבר פוליתאיזם בסגנון מונותאיסטי כלומר האמונה שלנו באל אחר היא חסרת משמעות כי הוא קיים במציאות אחרת שלא קשורה לעצם האל שלנו והוא עצמו מתעלם ממציאות האל האחר כלומר האם אנו עבדים של המציאות האחת או שיש לנו אפשרות לעזוב את המציאות שלנו ולעבור למציאות אחרת?

יש כאן כמה נקודות האם יש משמעות למציאות שמנותקת לחלוטין מהמציאות שלנו גם בקדם המפץ הגדול כלומר שאין לנו שום קשר של אמת בשום עצם במציאות.

אני אישית רוצה לדבר על מצב של איחוד מציאות שזה רעיון של קבוצת על שמסוגלת לחבר שתי קבוצות שהקשר שלהם הוא שאין להם שום קשר כלל ועיקר אני אישית חושב שהדיון הוא הרבה יותר מעניין שאפשר לשאול האם הכל כולל גם את מה שלא קיים מה גבולות ההכל או אולי השפה שלנו היא שפה שלא מצליחה לתאר באופן נאמן למקור את המציאות שהיא מדברת עליה ואולי אנו שואפים למציאות שהיא לא קיימת ולא יכולה להתקיים

השאלה היא נוספת מה הם גבולות האפשר שמציאות ההכל וכאן אנו מבינים שאנו נכנסים למקום של פרדוקסים האם הכל כולל הכל אז האם הכל כולל את עצמו האם הכל כולל גם את מה שלא קיים במציאות ואנו מבינים שאנו נכנסים למושג מעניין שאין נקודת מבט אובייקטיבית על המציאות הכל סובייקטיבי ולכן אין מקום לאל מרכזי במציאות אולי באמת יש כוח עליון אבל כוח עליון של המציאות שלנו ולמציאות אחרת יש כוח עליון של המציאות האחרת

כלומר אני חולק על התפיסה המונותאיסטית שגורסת שיש נקודת מבט אבסולוטית של המציאות מנקודת מבט של האמת האלוהית אני סובר שהשקר הוא האמת כפי שכבר כתבתי במאמר הפרדוקס האבסורדי בין אמת לשקר ולשקר כלומר מנקודת מבט של אמת ושקר אנו מבינים שאין דבר אבסולוטי לא אמת אבסולוטית ולא שקר אבסולוטי ולמעשה אנו צריכים לכבד את נקודת המבט של כל אחד את השני כי לכל אחד יש את נקודת המבט הייחודית לו את המציאות שרק הוא יכול לתאר בשפה הייחודית לו.

בסופו של דבר אנו מבינים של תפיסה של ריבוי אלים ולא תפיסה של אל יחיד ואבסולוטי היא גישה שלא נותנת לי תשובה לכן אני באופן אישי מקבל גישה חדשה שגורסת שכל נקודה במציאות ההכל היא הכל ייחודי שכולל הכל ואין איזה שהוא אל מרכזי במציאות אבל יש תודעה קוסמית שכאן צריך לשאול שאלה חשובה מה ההבדל בין התודעה לאלוהות כי אחרת אני אומר שם נרדף לאלוהים בניגוד לאמונה שהאל ברא את העולם אני סובר שהכל זה תודעה ולמעשה לא צריך אף אחד חיצוני למציאות בשביל ליצור את המציאות ובמילים פשוטות למציאות יש את הכוח בעצמה לייצור את המציאות מחדש בכל רגע ואפילו לייצור את המפץ הגדול כאן ועכשיו לכן אני סבור שהכל זה תודעה ולא צריך לעבוד אותה ולא צריך להקריב קורבנות לתודעה אבל אני בהחלט סבור שבדומה באמונה באלוהים התודעה היא דבר מטאפיזי והיא למעשה ההולוגרמה של כל המציאות למרות שהיא עצמה חסרת מודעות היא יוצרת מודעות

כלומר אני סובר שהתודעה היא לא מודעת לעצם קיומה ורק כאשר מתרחקים מעצם התודעה מתחילים להרגיש את המציאות כלומר למרות שאני סובר שהתודעה קודמת למפץ הגודול היא ייצרה את המפץ הגדול אני סובר שבעצם התודעה אין כלל ועיקר מודעות למציאות כלומר אני מפרד בין המודעות לעצם התודעה לבין התודעה עצמה שמחוללת את המציאות בסופו של דבר אני חושב שכל אמונה היא אמונה שיש לה מקום תוך ההבנה שכל אמונה צריכה לכבד את האמונה של האחר ולהבין שאף אמונה היא לא תפיסת עצם המציאות ולשם התקרבות לעצם התודעה יש צורך באחדות בין בני אדם דבר שיאפשר לנו לפרוץ את גבול התודעה העצמית לכלל תודעת עצם המציאות או עצם התודעה