מדיטציה, במהותה, מצביעה עבורנו על כוחו של המיינד. כלומר, דרכה אנו יכולים לראות, שלמיינד שלנו - המחשבות, והרגשות שנוצרים בעקבותיהן, יש כוח אדיר של יצירת מציאות. דרך הכרת הכוח הזה, יש לנו, בבוא היום, אפשרות להתעורר. להכיר בכך שהמציאות שלנו, כפי שאנו מספרים אותה וחווים אותה, כולל כוכב הסרט, הלוא הוא "אני" בכבודי ובעצמי, אינה אלא עוד חזיון.
יש מדיטציה שהיא לא בריחה מעצמך, או הכחשה טוטלית, או תרגול איזו אמונה. יש מדיטציה שנעשית באותנטיות, בכנות, תוך התבוננות, התמודדות והבהרת המנגנונים השכליים והרגשיים. מדיטציה שהיא לא תשובה מוצלחת, אלא שאלה גדולה. דרך לאמיצים המוכנים להיכנס אל תוך המקום הכי עמוק שהם מכירים בעצמם, ואז ללכת הלאה, אל המקום העמוק יותר שבתחילת הדרך כלל לא ידעו עליו, אבל אולי הרגישו כמסתורין או הבטחה, שהוא קיים. איפה מוצאים מדיטציה כזו? ובכן, הכי טוב נראה לי - להמציא אחת לעצמך.
בעיקרון, אפשר להשתמש במדיטציה הן כאקמול והן כאנטיביוטיקה. כאקמול - לשבת במדיטציה כדי להפחית את הכאב, את הרגשות השליליים, "להתחבר" לחמלה, לאהבה עצמית, להשיג בהירות, וכו' וכו'. כאנטיביוטיקה - כאמצעי הדרגתי ועקבי לריפוי מחלת הסבל, הלוא היא האשליה שגורמת לכל הכאב מלכתחילה.
כמובן, לאקמול יש יתרון מובהק - אתה פחות מרגיש את הכאב. אבל המחלה ממשיכה ואולי אף מחמירה ובסוף אתה מת ממנה. ואילו עם אנטיביוטיקה - אתה ממשיך לחוש את הכאב, אבל הולך לקראת ריפוי מלא, ואז כבר לא יכאב לך יותר בכלל.
אני, בעיקרון, לא אוהב את הראייה של מדיטציה כ"אקמול", משום שמי שעושה זאת מחזק למעשה את האשליה שבה הוא חי, ומחמיץ את המסר האמיתי - שיש אפשרות אמיתית להתעוררות מאשליה זו. מי שמשתמש במדיטציה כאקמול בעצם אומר: "אני כאילו מתבונן באשליה, אבל בשורה התחתונה, עמוק בפנים, אני מאמין שהחיים הם האשליה הזו, ואני רק רוצה לשרוד אותם בכמה שפחות כאב".
לכן לדעתי, מאד חשובה השאלה: מדוע אתה רוצה לעשות מדיטציה.
כמחפש התעניינתי במדיטציה כדרך המכוונת אל אמת גדולה הרבה יותר מהמדיטציה. לשם כך מצאתי מורים רוחניים מוארים (אין הרבה כאלה) שיודעים לאן מדיטציה מכוונת, והקשבתי להם.
יש לי קונפליקטים לגבי מדיטציה. היא כבר לא עמוקה כמו פעם, ואני חש אשמה על כך. בנוסף יש לי הרגשה שאני אמור לאהוב אותה, אך זה לא מרגיש ככה. ולבסוף - הייתי רוצה להתמסר לה, אך כל מה שאני חווה הוא מאבק.
המיינד הוא מנגנון רב עוצמה ליצירת מציאות וחוויית חיים מסויימת. כל מחשבה ורעיון שבהם אתה מאמין הופכים עבורך למציאות, כולל תחושות גופניות, מערך היגיון שתומך בעולמך זה שנוצר, וחוויית חיים חיה ונושמת בהתאם. כרגע אתה מאמין בסיפור מסויים. תמציתו, בערך: "למדיטציות היה עומק, עכשיו כבר לא, אני צריך להתמסר, ולכן נוצר אצלי קונפליקט ומאבק". הסיפור הזה הוא מציאות עבורך, וברור שעם סיפור כזה, מדיטציה היא כבר לא נחמדה ונפלאה אלא כאב ראש וכאב תחת.
אני מציע לך לשים את כל הסיפור שלך עם מדיטציה בתוך קופסה, ולזרוק לים (קופסה מברזל, כזו ששוקעת, לא משהו שצף. זה עוד עלול להגיע חלילה לאיזה מישהו מעבר לים ולהרוס לו את החיפוש הרוחני). בקיצור, אני מציע לך לגלות מחדש את המדיטציה. אם זה יעזור לך בוא לא נקרא לזה מדיטציה. בוא נקרא לזה מדיטקיה. כמו הדולצ'ים במערכון של החמישיה הקאמרית.
מדיטקיה היא פעילות חדשה לגמרי, שלא ניסית ולא חוויית מעולם. היא לא צריכה להיות עמוקה, לא צריך להתמסר אליה, ואף גורו לא אמר עליה דבר מעולם. במדיטקיה יושבים בעיניים עצומות, ולא עושים דבר. אין שום חוויה שצריכה להתרחש, שום עומק. זו לא טכניקה, זה לא תרגול, וזה לא קשור לחיפוש הרוחני שלך בשום צורה. ההיפך, זה הזמן שבו אתה לוקח חופשה מהחיפוש הרוחני ומכל דבר אחר, ורק עושה מדיטקיה. ומן הסתם אין לזה שום מטרה.
אנא זכור את הקווים המנחים:
- מדיטקיה אינה תירגול.
- היא לא צריכה להיות נעימה (או כל אפיון אחר).
- אתה לא אמור במהלכה להתחבר לעצמך או לשום דבר אחר.
- מכיוון שאין לה שום מטרה, אין כאן שום מניפולציה על המיינד. באמת אין מטרה! זו לא מניפולציה. אם מישהו עושה כאן מניפולציה, זה המיינד עצמו, שטוען שבעצם מנסים לשדל אותו למדיטציה ומרמים אותו. אנחנו לא. אנחנו פשוט עושים מדיטקיה.
- יש מדיטציות שונות שלא מתאימות למיינדים שונים. אבל מדיטקיה מתאימה לכולם.
- מדיטקיה אינה צריכה להיות ארוכה. 10 דקות זה סבבה (ואם בא לך יותר, גם סבבה).
- לגבי צורת התירגול והקשר שלה למטרה, כאמור אין שום מטרה, ולכן הדיון על צורת תירגול אינו רלוונטי.
בקיצור, מדובר על פשוט לשבת בעיניים עצומות.
יש מדיטציה שהיא לא בריחה מעצמך, או הכחשה טוטלית, או תרגול איזו אמונה. יש מדיטציה שנעשית באותנטיות, בכנות, תוך התבוננות, התמודדות והבהרת המנגנונים השכליים והרגשיים. מדיטציה שהיא לא תשובה מוצלחת, אלא שאלה גדולה. דרך לאמיצים המוכנים להיכנס אל תוך המקום הכי עמוק שהם מכירים בעצמם, ואז ללכת הלאה, אל המקום העמוק יותר שבתחילת הדרך כלל לא ידעו עליו, אבל אולי הרגישו כמסתורין או הבטחה, שהוא קיים. איפה מוצאים מדיטציה כזו? ובכן, הכי טוב נראה לי - להמציא אחת לעצמך.
בעיקרון, אפשר להשתמש במדיטציה הן כאקמול והן כאנטיביוטיקה. כאקמול - לשבת במדיטציה כדי להפחית את הכאב, את הרגשות השליליים, "להתחבר" לחמלה, לאהבה עצמית, להשיג בהירות, וכו' וכו'. כאנטיביוטיקה - כאמצעי הדרגתי ועקבי לריפוי מחלת הסבל, הלוא היא האשליה שגורמת לכל הכאב מלכתחילה.
כמובן, לאקמול יש יתרון מובהק - אתה פחות מרגיש את הכאב. אבל המחלה ממשיכה ואולי אף מחמירה ובסוף אתה מת ממנה. ואילו עם אנטיביוטיקה - אתה ממשיך לחוש את הכאב, אבל הולך לקראת ריפוי מלא, ואז כבר לא יכאב לך יותר בכלל.
אני, בעיקרון, לא אוהב את הראייה של מדיטציה כ"אקמול", משום שמי שעושה זאת מחזק למעשה את האשליה שבה הוא חי, ומחמיץ את המסר האמיתי - שיש אפשרות אמיתית להתעוררות מאשליה זו. מי שמשתמש במדיטציה כאקמול בעצם אומר: "אני כאילו מתבונן באשליה, אבל בשורה התחתונה, עמוק בפנים, אני מאמין שהחיים הם האשליה הזו, ואני רק רוצה לשרוד אותם בכמה שפחות כאב".
לכן לדעתי, מאד חשובה השאלה: מדוע אתה רוצה לעשות מדיטציה.
כמחפש התעניינתי במדיטציה כדרך המכוונת אל אמת גדולה הרבה יותר מהמדיטציה. לשם כך מצאתי מורים רוחניים מוארים (אין הרבה כאלה) שיודעים לאן מדיטציה מכוונת, והקשבתי להם.
יש לי קונפליקטים לגבי מדיטציה. היא כבר לא עמוקה כמו פעם, ואני חש אשמה על כך. בנוסף יש לי הרגשה שאני אמור לאהוב אותה, אך זה לא מרגיש ככה. ולבסוף - הייתי רוצה להתמסר לה, אך כל מה שאני חווה הוא מאבק.
המיינד הוא מנגנון רב עוצמה ליצירת מציאות וחוויית חיים מסויימת. כל מחשבה ורעיון שבהם אתה מאמין הופכים עבורך למציאות, כולל תחושות גופניות, מערך היגיון שתומך בעולמך זה שנוצר, וחוויית חיים חיה ונושמת בהתאם. כרגע אתה מאמין בסיפור מסויים. תמציתו, בערך: "למדיטציות היה עומק, עכשיו כבר לא, אני צריך להתמסר, ולכן נוצר אצלי קונפליקט ומאבק". הסיפור הזה הוא מציאות עבורך, וברור שעם סיפור כזה, מדיטציה היא כבר לא נחמדה ונפלאה אלא כאב ראש וכאב תחת.
אני מציע לך לשים את כל הסיפור שלך עם מדיטציה בתוך קופסה, ולזרוק לים (קופסה מברזל, כזו ששוקעת, לא משהו שצף. זה עוד עלול להגיע חלילה לאיזה מישהו מעבר לים ולהרוס לו את החיפוש הרוחני). בקיצור, אני מציע לך לגלות מחדש את המדיטציה. אם זה יעזור לך בוא לא נקרא לזה מדיטציה. בוא נקרא לזה מדיטקיה. כמו הדולצ'ים במערכון של החמישיה הקאמרית.
מדיטקיה היא פעילות חדשה לגמרי, שלא ניסית ולא חוויית מעולם. היא לא צריכה להיות עמוקה, לא צריך להתמסר אליה, ואף גורו לא אמר עליה דבר מעולם. במדיטקיה יושבים בעיניים עצומות, ולא עושים דבר. אין שום חוויה שצריכה להתרחש, שום עומק. זו לא טכניקה, זה לא תרגול, וזה לא קשור לחיפוש הרוחני שלך בשום צורה. ההיפך, זה הזמן שבו אתה לוקח חופשה מהחיפוש הרוחני ומכל דבר אחר, ורק עושה מדיטקיה. ומן הסתם אין לזה שום מטרה.
אנא זכור את הקווים המנחים:
- מדיטקיה אינה תירגול.
- היא לא צריכה להיות נעימה (או כל אפיון אחר).
- אתה לא אמור במהלכה להתחבר לעצמך או לשום דבר אחר.
- מכיוון שאין לה שום מטרה, אין כאן שום מניפולציה על המיינד. באמת אין מטרה! זו לא מניפולציה. אם מישהו עושה כאן מניפולציה, זה המיינד עצמו, שטוען שבעצם מנסים לשדל אותו למדיטציה ומרמים אותו. אנחנו לא. אנחנו פשוט עושים מדיטקיה.
- יש מדיטציות שונות שלא מתאימות למיינדים שונים. אבל מדיטקיה מתאימה לכולם.
- מדיטקיה אינה צריכה להיות ארוכה. 10 דקות זה סבבה (ואם בא לך יותר, גם סבבה).
- לגבי צורת התירגול והקשר שלה למטרה, כאמור אין שום מטרה, ולכן הדיון על צורת תירגול אינו רלוונטי.
בקיצור, מדובר על פשוט לשבת בעיניים עצומות.
050-3331-331