בספרו "המדע של להיות עשיר", כותב המחבר (וואלס, ד. וואטלס) כי האדם שהוא אך ורק עובד "מצוין", ממלא את מקומו עד ליכולת הגבוהה ביותר שלו ומרוצה מכל, הינו בעל ערך רב למעביד שלו ואין זה האינטרס של המעביד לקדם אותו. הוא שווה יותר במקום שהוא נמצא. אני מאמין שכך גם בחיים, אנחנו צריכים להוכיח להם שהגיע הזמן שלנו לקבל נעליים גדולות יותר בגלל שהנעליים הקודמות כבר קטנות מדי בשבילנו. איך אנחנו מוכיחים לחיים שאנחנו צריכים נעליים גדולות יותר?

אנחנו בוחרים למלא מעל ומעבר את מקומנו העכשווי! לא בשביל שייראו כמה אנחנו גדולים וטובים, לא בשביל להשתחצן, לא בשביל להרשים אנשים אחרים, אלא בשביל להוכיח לעצמנו שאין גבול לפוטנציאל שלנו שאנחנו כאן בשביל לטפס הכי גבוה שאפשר, בשביל להגיע לראש ההר, בשביל לגעת בפסגה של הפסגה, בשביל לנשום את האוויר הנקי ביותר ולראות את הנופים היפים ביותר שקיימים בעולם.

ועד שלא נוכיח לחיים שהנעליים הישנות כבר לוחצות כי הן כבר ממש קטנות עבורנו, לא נוכל לזכות בנעליים גדולות יותר וגם אם במקרה נזכה בנעליים שגדולות עלינו, אנחנו לא נרגיש בנוח או שאחרים ירגישו שאנחנו לא מתאימים לאותן נעליים גדולות. אין זה אומר שאנחנו צריכים למכור את נפשנו ולעבוד כמו חמורים מצאת החמה עד צאת הנשמה.

זה פשוט אומר שאנחנו צריכים להתמקד במה שאנחנו עושים בכל רגע ולהקדיש את כל המאמצים האפשריים כדי לעשות כל פעולה באופן המוצלח ביותר שאנחנו יכולים לעשות אותה. אין זה אומר שאנחנו צריכים לעשות את כל הפעולות שתכננו לעשות בכל השבוע כבר ביום הראשון. אין זה אומר שאנחנו צריכים לזלזל בפעולות שאינן חשובות כמו אחרות. אין זה אומר שאסור לנו לטעות ו/או להיכשל בדרך אל הפסגה. זה רק אומר שעלינו להתמקד בדברים החשובים, להתמיד במאמץ ולהתמסר לרעיון של לעשות את מה שאנחנו עושים טוב יותר מפעם לפעם.

עלינו לדעת בדיוק מי אנחנו רוצים להיות, עלינו לשאוף הכי גבוה שאנחנו יכולים להיות, עלינו להאמין שאנחנו יכולים להיות מי שאנחנו רוצים להיות, עלינו להיות נחושים להיות מי שאנחנו רוצים להיות וכמובן - עלינו לעשות כל מה שהאדם שאנחנו רוצים להיות עושה. לעתים יהיה עלינו לוותר על מי שאנחנו היום, לטובת מי שאנחנו רוצים להיות, בדיוק כפי שהנחש משיל את עורו לטובת התחדשות טבעית וגדילה של חייו. גם את זה עלינו להבין ולזכור.

ברגע שאנחנו יודעים בוודאות מי אנחנו רוצים להיות ופועלים לעבר הפיכת הפוטנציאל למציאות יומיום, שעה שעה, דקה דקה. ברגע שכל תא ותא בגוף שלנו וכל מערכת העצבים שלנו מסונכרנים לעבר היותנו מי שאנחנו רוצים להיות ואנחנו נוקטים בפעולה מאסיבית ורציפה, מתוך עקשנות והתמדה ומתוך מילוי של מעל ומעבר למקומנו העכשווי, יבוא היום ואנחנו נהפוך להיות מי שתמיד רצינו להיות בדיוק כמו שלאחר היום מגיע הלילה ובדיוק כמו שאחד ועוד אחד שווים שתיים.

"... העופרת תמלא את תפקידה עד שכבר לא יהיה לעולם צורך בעופרת. ואז תצטרך העופרת להפוך עצמה לזהב. זה מה שהאלכימאים עושים. הם מראים שכשאנו מתאמצים להיות יותר טובים משאנחנו, כל מה שמסביבנו גם הוא נעשה טוב יותר". ("האלכימאי", פאולו קואלו).