מתי קרה לך לאחרונה שכעסת? לעתים הכעס שוכח מהר, מתועל ופרודוקטיבי. פעמים אחרות הטונים עולים, כמו מנגינה שצורמת בתוכך. קללות וגידופים נזרקים במוחך כלפי אותו אדם שכלפיו מופנה הכעס. לעתים יש גם האשמות, אמירות שהתחרטת שבכלל אמרת. אתה מבין שהגזמת. את מבינה שלא באמת התכוונת לזה.
למה אנשים כועסים? מה המקור לכעס ואיך הוא מתפתח?
לעתים ישנן אינטראקציות, שאנו תופסים את הזולת ומפרשים את דבריו או מעשיו בצורה שגויה. גם אם המעשים או האמירות היו ללא כוונה חיובית, ישנה נטייה להגזים, להעצים, להפוך את האדם השני לכזה שכוונתו לפגוע בנו. לא תמיד זו האמת. באינטראקציה הבאה שלך עם אותו אדם, אתה וודאי כבר תבוא מוכן. אתה "יודע" שהוא לא נחמד, שהוא רוצה לפגוע בך, תאשים אותו ותתקוף. החוויה והמחשבות מצטברות לכדי תפיסה ואמונה שאותו אדם תמיד מתנהג באופן הזה.
אז מה קורה לנו שם?
לדוגמה: קולגה בעבודה, העביר לך משימה שהיא בכלל שלו. את מיד חושבת עליו "הוא מסנג'ר אותי, אין לו כוח לבצע את המשימה אז מפיל את זה עליי".
יום חולף, מגיע יום עבודה חדש. הוא מגיע אלייך ושואל לשלומך. את חושבת עליו "הנה האידיוט הזה, אני לא רוצה לראות אותו", את עונה בחיוך מאולץ "הכל טוב". לאחר כשעה את שומעת מהמנהל הבכיר שכועס על כך שהמשימה לא בוצעה על ידך עד כה. את עצבנית. כועסת. מאשימה אותו ותוקפת.
רק לאחר מיכן גיליתם שבעצם המנהל הישיר שלך העביר את המשימה אלייך בלי ידיעתך והודעה ששלח לך לא הגיעה אלייך. מה קרה פה?
תחילה הקולגה לא פתח בסיפור כולו, לא ברר איתה, לא שאל והיא - הסיקה מסקנות שאינן נכונות. המסקנה הראשונה היא שלילית, כי ככה נראים הדברים. האם אפשר ללמוד לחשוב אחרת? במאמר אחר שלי הבאתי תרגילים בעזרתם אפשר לאמן את החשיבה כדי שלא תהיה מכוונת לכיוון אחד בלבד. להעמקה ותרגול ניתן לעיין במאמר "האם אני שופט או מפרש אותו בצורה שגויה? למה אני כועס על אנשים לעתים שלא בצדק?"
אבל למה בבסיס אנחנו כועסים? מה מוביל ברמה העמוקה יותר לכעס? רק עצם זה שהיא אמורה לעשות משימה שלא שלה לכעורה? התשובה נמצאת עמוק יותר וצריך לצלול טיפה.
המחשבה שלה שהוא מנצל אותה, שהוא "מסנג'ר" אותה, גורם לה לתחושה שלילית. המחשבה שנובעת מכך היא שהוא מתנשא מעליה, כלומר, שווה יותר ממנה, שהיא קטנה יותר, שווה פחות ולכן אמורה לעשות עבורו. מבחינתה הוא רומס אותה. אך מה הבעיה בלהיות קטן? היינו קטנים וחסרי שליטה על עצמנו בעבר. אנחנו כבני אדם רוצים חופש, לא אוהבים להרגיש שכובלים אותנו. בעיקר לא אוהבים להרגיש שלא שווים. תחושת חוסר ערך לעומת אחרים הנה תחושה קשה מאוד ועשויה להוביל למצבי רוח ירודים וירידה בתפקוד מעבר לתחושת הכעס.
מעבר לעניין התפיסתי של הצד השני, כלומר, לנסות להכנס לנעליו של האחר ולהבין אותו, לבדוק את נקודות המבט שלו (גם אם אלה השערות), יש לבחון מדוע הפעולה שהצד השני עשה גורמת לך להרגיש חסר ערך.
מדוע הינך מחזיק באמונה שאינך שווה, או פחות שווה מכולם? מי החליט מי שווה, איזה אדם עם אילו מאפיינים? האם אנשים מבוגרים יותר שווים מצעירים? האם אנשים שמקודמים במקום עבודתם? האם המשקל או הגובה משפיעים על זה? האם נכות, נטייה מינית, רמת היכולות החברתיות של אותו אדם משפיעים על כך? האם יש מדד, ממוספר, מ1-100 באמת עם קריטריונים? האם אפשר לקודד בני אדם לפי מחירים? נראה שלא. אי אפשר. גם אם אנשים אחרים חושבים או מתנהגים כך, אין זה מעיד על האמת. להרחבה ניתן לקרוא את המאמר "האם יתכן שאני מאמינה שרק אם אוהבים אותי אז אני שווה?".
עבודה ותהליך שבו אתה לומד לפרש סיטואציות בדרכים שונות, יחד עם ההבנה שאינך שווה או לא שווה, שהערך העצמי שלך לא תלוי בהתנהגותם של אחרים, יכולים להוריד את מפלס הכעס.
כעס יכול להביא איתו תועלות רבות, כגון הדגשת חשיבות המסר שלך, העברת תחושת בהילות בסיטואציות מסויימות (נניח ילד שמשחק באש) או כדי לזעזע גורם כלשהו. אך מה היא עוצמת הכעס הנדרשת? במידה וכעס הופך כבר לתוקפנות, האם זה הכרחי?
אני מאמינה כי היכולת לסלוח, נובעת מההבנה של הצד השני תוך כדי כניסה לנעליו והבנה של מניעיו בקונטקסט של חייו. נדרשת ההחלטה לראות ולחשוב בכיוונים אחרים ולהבין שהאדם אליו הכעס מופנה אינו אדם רע בהכרח. מחילה דורשת התעלות מאוד גדולה, מעל האגו. כשיש כעס, פתאום השקפתך משתנה לגבי אותו אדם, נשכחים מלבך אירועים ואינטראקציות או מעשים חיוביים של אותו אדם (גם כאלה שאינך מודע להם). כשיש מחילה, יש מקום להיותנו בני אדם שמסוגלים לטעות, להיות כפי שאנחנו, ככאלה שמתנהגים בדרכים שונות בסיטואציות שונות. בסופו של דבר, מחילה מובילה לשיח לא נחרץ בין שני הצדדים, מה שמפלס את הדרך לפתרון משותף ונוח לכולם.
לא סתם נאמר כי "סלחנות לא משנה את העבר, אך מרחיבה את העתיד " \ פול בוסה.
למה אנשים כועסים? מה המקור לכעס ואיך הוא מתפתח?
לעתים ישנן אינטראקציות, שאנו תופסים את הזולת ומפרשים את דבריו או מעשיו בצורה שגויה. גם אם המעשים או האמירות היו ללא כוונה חיובית, ישנה נטייה להגזים, להעצים, להפוך את האדם השני לכזה שכוונתו לפגוע בנו. לא תמיד זו האמת. באינטראקציה הבאה שלך עם אותו אדם, אתה וודאי כבר תבוא מוכן. אתה "יודע" שהוא לא נחמד, שהוא רוצה לפגוע בך, תאשים אותו ותתקוף. החוויה והמחשבות מצטברות לכדי תפיסה ואמונה שאותו אדם תמיד מתנהג באופן הזה.
אז מה קורה לנו שם?
לדוגמה: קולגה בעבודה, העביר לך משימה שהיא בכלל שלו. את מיד חושבת עליו "הוא מסנג'ר אותי, אין לו כוח לבצע את המשימה אז מפיל את זה עליי".
יום חולף, מגיע יום עבודה חדש. הוא מגיע אלייך ושואל לשלומך. את חושבת עליו "הנה האידיוט הזה, אני לא רוצה לראות אותו", את עונה בחיוך מאולץ "הכל טוב". לאחר כשעה את שומעת מהמנהל הבכיר שכועס על כך שהמשימה לא בוצעה על ידך עד כה. את עצבנית. כועסת. מאשימה אותו ותוקפת.
רק לאחר מיכן גיליתם שבעצם המנהל הישיר שלך העביר את המשימה אלייך בלי ידיעתך והודעה ששלח לך לא הגיעה אלייך. מה קרה פה?
תחילה הקולגה לא פתח בסיפור כולו, לא ברר איתה, לא שאל והיא - הסיקה מסקנות שאינן נכונות. המסקנה הראשונה היא שלילית, כי ככה נראים הדברים. האם אפשר ללמוד לחשוב אחרת? במאמר אחר שלי הבאתי תרגילים בעזרתם אפשר לאמן את החשיבה כדי שלא תהיה מכוונת לכיוון אחד בלבד. להעמקה ותרגול ניתן לעיין במאמר "האם אני שופט או מפרש אותו בצורה שגויה? למה אני כועס על אנשים לעתים שלא בצדק?"
אבל למה בבסיס אנחנו כועסים? מה מוביל ברמה העמוקה יותר לכעס? רק עצם זה שהיא אמורה לעשות משימה שלא שלה לכעורה? התשובה נמצאת עמוק יותר וצריך לצלול טיפה.
המחשבה שלה שהוא מנצל אותה, שהוא "מסנג'ר" אותה, גורם לה לתחושה שלילית. המחשבה שנובעת מכך היא שהוא מתנשא מעליה, כלומר, שווה יותר ממנה, שהיא קטנה יותר, שווה פחות ולכן אמורה לעשות עבורו. מבחינתה הוא רומס אותה. אך מה הבעיה בלהיות קטן? היינו קטנים וחסרי שליטה על עצמנו בעבר. אנחנו כבני אדם רוצים חופש, לא אוהבים להרגיש שכובלים אותנו. בעיקר לא אוהבים להרגיש שלא שווים. תחושת חוסר ערך לעומת אחרים הנה תחושה קשה מאוד ועשויה להוביל למצבי רוח ירודים וירידה בתפקוד מעבר לתחושת הכעס.
מעבר לעניין התפיסתי של הצד השני, כלומר, לנסות להכנס לנעליו של האחר ולהבין אותו, לבדוק את נקודות המבט שלו (גם אם אלה השערות), יש לבחון מדוע הפעולה שהצד השני עשה גורמת לך להרגיש חסר ערך.
מדוע הינך מחזיק באמונה שאינך שווה, או פחות שווה מכולם? מי החליט מי שווה, איזה אדם עם אילו מאפיינים? האם אנשים מבוגרים יותר שווים מצעירים? האם אנשים שמקודמים במקום עבודתם? האם המשקל או הגובה משפיעים על זה? האם נכות, נטייה מינית, רמת היכולות החברתיות של אותו אדם משפיעים על כך? האם יש מדד, ממוספר, מ1-100 באמת עם קריטריונים? האם אפשר לקודד בני אדם לפי מחירים? נראה שלא. אי אפשר. גם אם אנשים אחרים חושבים או מתנהגים כך, אין זה מעיד על האמת. להרחבה ניתן לקרוא את המאמר "האם יתכן שאני מאמינה שרק אם אוהבים אותי אז אני שווה?".
עבודה ותהליך שבו אתה לומד לפרש סיטואציות בדרכים שונות, יחד עם ההבנה שאינך שווה או לא שווה, שהערך העצמי שלך לא תלוי בהתנהגותם של אחרים, יכולים להוריד את מפלס הכעס.
כעס יכול להביא איתו תועלות רבות, כגון הדגשת חשיבות המסר שלך, העברת תחושת בהילות בסיטואציות מסויימות (נניח ילד שמשחק באש) או כדי לזעזע גורם כלשהו. אך מה היא עוצמת הכעס הנדרשת? במידה וכעס הופך כבר לתוקפנות, האם זה הכרחי?
אני מאמינה כי היכולת לסלוח, נובעת מההבנה של הצד השני תוך כדי כניסה לנעליו והבנה של מניעיו בקונטקסט של חייו. נדרשת ההחלטה לראות ולחשוב בכיוונים אחרים ולהבין שהאדם אליו הכעס מופנה אינו אדם רע בהכרח. מחילה דורשת התעלות מאוד גדולה, מעל האגו. כשיש כעס, פתאום השקפתך משתנה לגבי אותו אדם, נשכחים מלבך אירועים ואינטראקציות או מעשים חיוביים של אותו אדם (גם כאלה שאינך מודע להם). כשיש מחילה, יש מקום להיותנו בני אדם שמסוגלים לטעות, להיות כפי שאנחנו, ככאלה שמתנהגים בדרכים שונות בסיטואציות שונות. בסופו של דבר, מחילה מובילה לשיח לא נחרץ בין שני הצדדים, מה שמפלס את הדרך לפתרון משותף ונוח לכולם.
לא סתם נאמר כי "סלחנות לא משנה את העבר, אך מרחיבה את העתיד " \ פול בוסה.
050-3331-331