ברצוני להביא סיפור של אימון עם אישה שאיבדה את ביתה בנסיבות טרגיות (האימון היה שלושה חודשים לאחר האסון), והאימון נועד על - מנת להנציח את זיכרה.

אחד מתפקידיו של המאמן הוא להיות הזיכרון של המתאמן.

זיכרון במובן של להיות זה שמזכיר למתאמן לאן פניו מועדות. מאחר והמתאמן שט לו בים החיים ולפעמים הים שקט, ולפעמים יש בו גלים. ומידי פעם מגיע לארצות מעניינות ונשאר שם אך, לעיתים מגיע למקום בו חש מצוקה וקושי, ועל - כן חש שעליו להמשיך במסע לעבר מקום חדש.

תפקיד המאמן לשרטט את המפה ולנווט את האדם בדרך הבטוחה, והטובה ביותר על - מנת שיגיע למחוז חפצו. המאמן מאיר כמו מגדלור לכיוון הארץ המובטחת, למקום המבטחים. והוא מזיז יחד עם המתאמן את אבני הנגף שיש בדרך.

הזרקור הזה הוא הזיכרון. האור שמאיר את הדרך ולאורו אפשר לצעוד ולהגיע אל מטרה.

בתהליך האימון עם האישה שאיבדה את ביתה הבקשה היתה להתאמן על הנצחת זיכרה. והנה יש כאן סתירה. היה ברור לחלוטין שאין באימון זה צורך להשתמש במיומנות של הזיכרון. המתאמנת זכרה היטב, וגם ידעה היטב מה עליה לעשות ואיך לעשות זאת. ובכל זאת, זאת היתה בקשתה. ועל - כן, נשאלות השאלות מה תפקיד הזיכרון כאן? ומה תפקידי כאן כמאמנת בהקשר לזה.

תהליך האימון על ההנצחה, יצר אצל המתאמנת כוחות חיוביים ומניעם לפעולה. האימון להנצחה התייחס אל העתיד. מטרת האימון היתה ליצור את תכניו ואופיו של הזיכרון.

בתהליך האימון עלו גם הזיכרונות מן העבר. המפגש עם הזיכרונות מהעבר, עם האנשים, המקומות והחוויות המשותפות הוא זה שעל - פיו נבנתה תוכנית ההנצחה והזיכרון.

הזיכרונות שיש לה מהעבר, מהווים עבורה את אלומת האור ובזכותם יכולה ליצור ולשמר את הזיכרון בעתיד. ובעבור אלה כפי שאמרתי, כמובן לא היה צורך במיומנותי כמאמנת.

אז, מה כן היה תפקידי?

תפקידי היה להקשיב לזיכרון, ולזיכרונות. ההקשבה איפשרה, ונתנה את הזמן והמרחב להעלות את הזיכרונות באוטנטיות רבה. השקט של ההקשבה איפשר גם לבטא את מגוון הרגשות שקשורים בזיכרונות. אפשרות לבטא כאב, צער גדול וגעגועים לצד שמחה, גאווה

ואושר. הזיכרונות הללו הביאו את המתאמנת למודעות ורצון להקיף את עצמה ביופי וטוב.

תהליך יצירת הזיכרון היווה הזדמנות ליצור קשרים חדשים ודיאלוג אחר בתוך משפחה.

לאורו של הזיכרון המתאמנת בוראת מחדש את עולמה.

המפגש עם הזיכרון שלה, עורר אצלי זיכרון קשה שמלווה גם אותי, וגרם לי לחשוב שוב על משמעות החיים עבורי והעולם שאני רוצה לברוא לעצמי. ההקשבה לזיכרון יצרה קשר אינטימי וקרוב מאוד עם המתאמנת ועולמה, יחד עם קשר והתחברות לעולמי. כך, בלא להתכוון לכך, ומבלי להיות מודעת לכך, יצרה אצלי המתאמנת זיכרון והנצחה של ביתה.