טור 3:לאן הכסף שלנו לוקח אותנו...?

ד"ר רבקה נרדי

אמש באולפן ששי הוקדשה כתבת צבע ארוכה על כמעט נפילתו של המיליונר "שלנו" לייב לבייב. פניו המביעות מהוגנות וחוכמה גם יחד הביטו היישר אלינו מהמסך וביקשו את אהדתנו, כמו אמרו - "ראו אותי, אני אומנם מיליונר אך גם איש צנוע והגון. אל תזרקוני בעת צרתי". באותו שבוע החלה סדרת טלביזיה בת ששה פרקים - מה יביא לנו אושר. כסף? מה פתאום. שנרגע. כמה ראיונות עם עשירי הארץ סיפרו לנו ש"אלוהים לא נמצא שם". לכו וחפשו במקום אחר. כאילו שזה משנה, חשבתי לי. ממילא גם אם אחפש במקום הנכון למצוא אותו, את הכסף כמובן, כנראה שאפספס משהו, כי גם למציאת כסף דרוש כשרון מולד כפי שאמר זאת אחד המרואיינים. בסדר, הבנתי.

האם הכל הכל סובב סביב כסף? לפי העיתונים הכלכליים - בוודאי שכן. אני מנסה לקרוא בהבעה של "מבוגרת אחראית" מאמר פה מאמר שם בעיתון הכלכלי של "הארץ" המקופל בצורה בולטת בין דפי העיתון עליו אנחנו מנויים. כל בוקר אני פוגשת את המחשבה הקבועה שלי על עוביו של החלק הכלכלי מול למשל "גלריה" שהוא מצומק יחסי אולי בשל נושאיו "הזניחים" אמנות, מוסיקה עניני רוח. אפילו את מוסף "ספרים" צימקו לאחרונה. אז מה, מה לא בסדר? האם נשלים עם התשובה ש"ככה זה"? "זה העולם"? אפשר. שהרי כך היה מאז ומעולם. רק שלאחרונה הכל סביבנו הפך להיות הרבה יותר "כלכלי", פוליטי, שבוי באינטרסים ותככים ושחיתויות. האם זה אומר שנהיינו יותר גרועים? אולי רק שנהיינו יותר צפופים, כלומר יש יותר אנשים בעולם ובזכות הטכנולוגיה המתקדמת הכל גלוי ושקוף ומהיר. כל המידע הזה זמין מיידית. נפלא? סיוט? והכל מונחת היישר לפרצופנו, ישר ללב, למוח העייף מרוב מידע - אם נרצה, אם לאו.

כל זה טוב ויפה ויכולתי להפליג במחשבותי על כמה כסף לא מביא אושר וכו' אך המציאות באה "לפתע" מול פני והזכירה לי שלפעמים המרדף הזה אחר כסף, היאוש כאשר הוא (הכסף), לא בנמצא, המאבק לשמרו, התשוקה לשכר הוגן - כל אלו הם רגשות והתנהגויות המניעים אותנו למען הישרדותנו. ועוד אני רואה את הניצול, את האפליה וחוויות של השפלה שעוברים אלו שאין להם מן "הדבר הזה" (כסף) מספיק בשביל לגמור את החודש. ואז הכסף הזה הופך להיות מושא של תשוקה, חלום על עצמאות וכוח וחיים של כבוד. כסף - לא מילה גסה כאשר אין ממנו מספיק. כסף - מושג די מופשט - מביא או לא מביא אושר - אם יש ממנו המון, אולי יותר מידי.

אני חוזרת ומסתכלת למשל על מצבה של האשה ושואלת את עצמי - האם יש לה מספיק? האם היא נלחמת מספיק חזק כדי להשוות את שכרה לזה של גבר? (וזאת מבלי שאני שוכחת לרגע את האחריות המוטלת על החברה). אז זה לא ממש כך. הכל יודעים על הפער הבלתי נסבל בשכר, כשלושים אחוז, הקיים לטובת הגברים. זו בעיה מוכרת, ובאופן מפתיע היא פחות מפחידה אותי. מה שרואים בעין, ניתן להתמודדות תקיפה. מה שהרבה יותר מרגיז ומתסכל זה אותו משהו שלא מדברים עליו. כמו "מחלה חשוכת מרפא" שהכל השלימו איתה, אפילו אילו שסובלות ממנה. אתן לך כמה דוגמאות לדברים שאומרות לי נשים:

0"בעלי לא מוכן לשתף אותי בעניני העסק שלו. כשאני זקוקה לכסף הוא נותן לי. בדרך כלל הרבה פחות ממה שאני צריכה. הוא תמיד טוען שאין לו מזומנים. "

0"אני יודעת שיש לנו כסף, אבל אם אני מבקשת להיות שותפה שווה בהחלטות, הוא מזכיר לי מי מביא את הכסף הגדול... אז החלטתי למען שלום בית לוותר. "

0"שאלתי את החבר שלי אם, אחרי שנינשא, אהיה שותפה בסוד עסקיו, הוא השיב לי שהמעט שאני יודעת היום, זה הרבה מול מה שאדע אחרי שנינשא. אני מבולבלת. ככה זה אצל כולם...? "

כן, כן, אני יודעת. יהיו שיקפצו ויגידו שהכל שטויות. אם אישה רוצה היא יכולה לדאוג לקריירה שלה לא פחות מהגבר, ושתפסיק לקטר. יהיו שיביאו לדוגמה את נשות הקריירה המרוויחות הרבה כסף, אילו המצליחות להוכיח שאפשר. נכון. וטוב שכך. מה שאני טוענת הוא שדוגמת נשות הקריירה מעידה על הקבוצה הגדולה באמת, קבוצת הנשים העובדות המרוויחות הרבה פחות, או אילו שהחליטו, עם לידת הילדים לעבוד חצי משרה, או אילו שהחליטו לבחור במקצוע נוח כדי להיות בבית מוקדם... ועדין לא הזכרתי את הנשים מהעשירון התחתון שלא מעיזות אפילו לחלום על שינוי מצבן. אך מה שעצוב באמת היא העובדה שכל כך הרבה נשים רואות במצב זה משהו טבעי, אפילו נוח. "מי צריך בכלל קריירה? " הן שואלות, לפעמים בסלידה קלה ונותנות מבט של בוז באילו שעושות את זה. יתכן אפילו שמאחורי גבן הן יאמרו מילה או שתיים על "איזו מין אמא או אישה היא בכלל... " וכאשר הן רואות את חברותיהן שעושות קריירה באות הביתה ומתחילות "משמרת שניה" הן בטוחות שעדיף לא להיכנס למלכודת הזו.

אבל, מעל הכל, כמובן, קיים הנימוק "הרשמי" המקובל כהגיוני - "הגבר עובד קשה, חוזר מאוחר אז על מה את מדברת...? " אכן לא הייתי מדברת על זה אלמלא המון דברים בחיים, בסופו של דבר, מתנקזים לכסף. כסף הוא משאב, הוא כוח. כאשר הוא איננו, הוא הופך אותנו תלויות במי שמביא אותו. התלות הזו היא לא משהו שנעים לדבר עליו. הכל היו רוצים להאמין שכאשר שניים אוהבים הכסף איננו נחשב. הלוואי וכך היה. ניסיון חיי וגם ניסיוני המקצועי לימדני שרוב האנשים זוכרים בהחלט מי מביא את הכסף הגדול. זה בא לביטוי בדברים קטנים, לעתים ברמז, לעתים בדו"ח חודשי שאת מחויבת לבעלך, לעתים בשקרים קטנים על "כמה זה עולה" ואת שוב מוצאת עצמך מתרצת ומתחמקת כדי לצאת "טוב", לא חס וחלילה "האשה הבזבזנית". ועדין לא אמרתי מילה על מה קורה בין שניים כאשר מתגלים חילוקי דעות רציניים, כמו למשל כמה מוציאים על הילדים "שלו" וכמה מוציאים על הילדים "שלה". בל נשכח, במדינה שלנו, כמו בהרבה מדינות "מתוקנות" יש הרבה הרבה זוגות הנשואים בשנית, ובשלישית.. ועל זה באמת לא מדברים... ועדין לא דיברתי על גרושות שהיו עשירות והפכו עניות, ועניות שלא יכולות להחליט על גורלן..

כל זה כמובן רק חומר למחשבה. כי עד שהחברה סביבנו תדאג לאינטרסים שלנו זה ייקח זמן אולי רב מידי ובינתיים כדאי שנזכור שלפעמים נוחות ושגרה מרדימים אותנו כדי שלא נראה איזו אמת המונחת לפנינו ממש מתחת לאף.

כתובת אתר "דיאלוג": www.dialog-nardi.co.il

* www.bestlife.co.il/?categoryId=44009&itemId=95728