האתגר הכי גדול שלך בחיים זה את\ה - אתגרים בחיים

לעתים, ברגעים מסוימים בחיינו נראה כאילו אנחנו מסוגלים לראות את התמונה המלאה, שמאחדת, מרכיבה ומכילה את כל הפרטים הקטנים במציאות. "זה מקיף את הכל" בגלל זה לא ניתן להבחין בזה, לעתים נאמר. אי אפשר לדבר על זה כי בכל פעם שמנסים זה חומק מבין האצבעות. "מים? איזה מים?", אמר הדג. "אני לא יודע מה זה מים". רשת קוסמית אדירה של תודעה, זה מה שמכיל ומקיף את רוב הדברים שאנו רואים ביום - יום, שלעתים נראים לנו פשוטים ורגילים. עצים, מבנים ובעלי חיים. להסתכל על חייזרים ועל מפלצות בסרטים כמשהו מיוחד ויוצא דופן זה רגיל, אבל זה לא רגיל לראות את בעלי החיים הרגילים: זברה, גירפה וחתול כמשהו מיוחד מאוד. כאשר אנו גדלים לתוך מסגרת מסוימת אנו מקבלים עלינו את הדמות של מי שאנחנו, אנחנו לא מכירים דבר אחר, ועם הזמן - אנו גדלים להיות מי שנאמר לנו שאנחנו. "הכל בהשאלה" אמר לי אדם שאני מכיר, הוא התכוון שהגוף הזה שאתה קורא לו "אני" זה לא באמת אתה, אתה מזדהה איתו כל כך, אתה אומר כן! זה אני! מי זה עוד יכול להיות? אתה עושה את זה! אתה מניע אותו. אבל לעשות את ההפרדה הזאת בין אני הנשמה ואני האגו (גוף + מחשבות + רצונות) שגדלנו איתם זה לא תמיד הדבר הכי קל לעשות. "האתגר הכי גדול שלך בחיים זה את\ה" המשפט הזה מתאר את העניין בצורה הטובה ביותר, כאשר אנו עצובים כל העולם עצוב, כאשר אנו שמחים כל העולם שבחוץ נראה פתאום שמח. כשאנחנו כועסים אנו מבחינים פתאום בכעס של אנשים. ניתן לומר שאנו מסתכלים על העולם תמיד בציפיה לראות משהו, ומה שאנחנו מצפים לראות - זה בדיוק מה שאנחנו רואים. האתגר האמיתי זה להסתכל החוצה מבפנים ולדעת שאתה לא מצפה לכלום, אתה מקבל את הרגע הזה כפי שהוא, בלי שום ציפיות. ברגע הזה מסך האשליה שגרם לחלום ארוך הטווח שלו אנו קוראים החיים על פני כדור הארץ מתחיל להתפורר, ומתגלים פנים חדשות - חסרות צורה, מסגרת או הגדרה. פנים שאנו מזהים מיד כטבע האמיתי שלנו - תודעה. רשת קוסמית עצומה שמאחדת ומכילה את הכל. כפי שהדג לא יודע שהוא במים כך לנו לעתים קשה להבחין באותה רשת קוסמית אדירה, חסרת צורה ומקור, ריקה כל כך - ריקה מריקנות. היכולת להבחין בה זהה ליכולת שלה להבחין בה - כאשר אתה מביט ומבחין ברשת התודעה אתה יודע שגם היא מבחינה בך, היא רואה אותך, מרגישה אותך, חווה אותך. הדבר דומה לילד שמכניס את הראש לאקווריום ופתאום רואה הדג הקטן פנים חדשות ולא מוכרות מביטות בו. "כמה מוזר הדבר" הוא בטח חושב לעצמו. "המציאות היא אין סופית", לעתים קשה לנו להבין או להכיל את המושג של אין סוף, ובכלל - אם הכל אין סופי, מה התכלית להכל? במילה אחת - הרגע הזה! כל הדברים קרו בכל הצורות, ממש ככה, התנוחה שבה אתם יושבים עכשיו, הפוסט שאתם קוראים, האדם שאולי אתם איתו במערכת יחסים או אפילו השם שלכם. מה שעשיתם היום, הכל קרה באין סוף דרכים. מה שאתם ממשיכים לחוות עכשיו שנקרא הרגע הזה הוא התגמשות וקריסה של גלי פוטנציאל אין סופיים לכדי מימוש מחשבת הבריאה האין סופית, שתכליתה איננה ידועה ומוכרת לאלו אשר אינם יודעים את עצמם באמת.

כאשר אנו אומרים "אני" עלינו להתכוון לרגע הזה, למה שכל היקום עושה ברגע הזה שנקרא כאן ועכשיו. ובצורה הזאת - ההגדרה של המילה "אני" נכונה. כשלא כך הדבר, אנו מרגישים מבודדים, במרכז העצמיות הקטן והנפרד שלנו, מבעד לקליפת העור ודרך העיניים אנו מביטים על עולם זר, עוין ולא מוכר, שיעלם במלא כשנמות, וניעלם מהקיום לנצח. אז לא!! "אני" התחושה הזאת של להיות, זה מה שאי פעם היה, וזה מה שיהיה, זה הדבר היחיד שאפשר לקרוא לו נצחי באמת, זה הדבר היחיד שלא יכול לחלוף. התחוש הזאת של להיות מישהו. גם אם זה לא מתבטא דרך גוף של אדם, חיה, חרק או עץ. וכן - אפילו לעצים יש תחושה של אני, עצים חווים את העולם כפולריות, מה שמחבר אותם לשורש ולטבע האמיתי של מי שהם באמת. "פולריות קדושה" זה אחד המושגים שאני אוהב שמתארים את הנושא הזה על הצד הטוב ביותר, אתה חווה את עצמך רק ביחס לזה שאתה לא חווה את עצמך, אבל איזו אינדיקציה יש לך לזה שאתה לא חווה את עצמך? קחו רגע לחשוב על זה! אתה חווה חום רק ביחס לקור, שמחה רק ביחס לעצב. למעשה ניתן לומר שהם הולכים ביחד, כשהאדם אומר אני שמח, הוא מתכוון אני יותר שמח מעצוב. ובצורה הזאת - הוא מסוגל להבחין רק בצד בו ששמח. כאשר האדם אומר אני עצוב, הוא מתכוון אני יותר עצוב משמח, אני מסוגל כרגע להבחין בצד העצוב שבי. מצד האמת - מצב של רק שמח או רק עצוב לא יכולים להתקיים במובן שהם יהיו ריקים מכל משמעות. האושר המושלם נמצא בחיבור של כל ההפכים, כאשר האדם חווה את העולם בהפכים הוא מסוגל לגלות את מה שהבודהא כינה "דרך האמצע". היא לא בצד אחד, והיא לא בצד השני. היא נובעת מהחיבור בין שני הקטבים המנוגדים, ורק בדרך הזאת - האמת יכולה להתגלות ולהראות את פניה האמיתיות. החיבור בין שני ההפכים מאפשר להבחנה בשלם להתגלות, "יינג - יאנג". כל יינג הוא גם ייאנג, וכל ייאנג הוא גם יינג. לא ייתכן קיום של יינג ללא יאנג, וההפך. כאשר אנו רק בעצמי, אנחנו מפספים את היופי שבפשוט להיות. כאשר אנו בקיום יותר מידי, האין - סופיות האדירה והידע העצום שטמון ביכולת האמיתית שלנו להתעורר מהאשליה ולגלות את רשת המימדים האדירה שמייצרת את החלומות שלהם אנו קוראים "העולם" עלולה לעתים להכביד עלינו ולגרום לנו להרגיש שעודף הידע שגילינו מוציא אותנו מהמקום והזמן שבו אנו אמורים להיות כאן ועכשיו. בדיוק לשם כך נועדנו להיות החלק ששוכח. החלק של אלוהים ששוכח שהוא אלוהים ומעמיד פנים שהוא לא. כי רק כך נוצרת ההפרדה בין זה אני לאתה. בין אני עושה את זה לבין זה עושה אותי. כאשר אדם הולך ברחוב הוא מרגיש שהוא הולך, הוא אינו מרגיש שמשהו "הולך" אותו, הוא אינו מרגיש שמשהו עושה אותו, שמשהו חושב את כל המחשבות שעוברות לו בראש, הוא אינו מרגיש שהוא פשוט "קורה".