ביקורת קטלנית

היא מרעילה, היא חוסמת, וקשה להתעלם ממנה. על יצירה בצל הביקורת, והדרכים לעטות עור של פיל בדרך מן המקלדת לדבר המבקר.

מיכל גזית

ביקורת היא אחת החוויות הקשות בחיי יצירה ובחיים בכלל. היא עלולה לסרס, לשתק, ולכווץ אותנו. היא עלולה לגרום לנו ליצור תוך פזילה החוצה, לטעם הקהל, ובכך לאבד את הזרימה החופשית. יצירה לצורך העניין היא כל דבר שאנחנו מביאים מעצמנו: יוזמה עסקית, יצירת אומנות, ביטוי רגשי, עבודת לימודים, דיבור בפני קהל ותחומים רבים נוספים.

האנשים שנוטים להעביר ביקורת הרסנית הם לרוב כאלה שחסומים בעצמם בתחומים אותם הם מבקרים, מתוך חוסר ביטחון ופחדים שלהם. כשהם רואים מישהו שפרץ חומות שהם נעצרו מולן, הם ימצאו את כל המגרעות ביצירה וביוצר. השיפוט הסמוי הוא על כך שמישהו העז להתבטא במקום בו הם עצמם נבלמו. הם הרי חכמים יותר, יפים יותר, מוצלחים יותר, ובכל זאת הם לא העזו, ומישהו אחר עשה זאת.

סופגי הביקורת מצדם, לוקחים את הדברים באופן אישי, לעיתים אישי מידי, מכיוון שביקורת שפוגעת היא כזו שמתכווננת בדיוק לנקודות התורפה. על פניו נראה שיש כאן תוקף וקורבן, מאשים ומואשם, רע וטוב. אבל כמו תמיד במצבים כאלה, מדובר בצורך הדדי שחושף את המקומות הפגועים והכואבים, גם של מותח הביקורת, וגם של נשוא הביקורת.

אני מפרידה באופן ברור בין ביקורת רעילה, ובין ביקורת עניינית שמהווה מקור תמיכה. זו האחרונה מסייעת לאתר אי דיוקים שלעיתים חשנו, אבל לא ידענו להגדיר במדויק. ביקורת כזו, שנכון יותר לקרוא לה פידבק, היא מעין מבט על אובייקטיבי, שאותו אנחנו מאבדים לעיתים בתהליך היצירה בשל מעורבות והזדהות אתה. משוב חיובי שכזה מאיר נקודות שראוי לעבוד עליהם, ומאפשר להביא מוצר שלם יותר. הוא משמר, ואפילו מגביר את חדוות היצירה, ומאפשר לשוב ולעבוד עליה מתוך התבוננות רחבה יותר.

אין אמת אחת ביצירתיות

ביקורת קטלנית היא כזו שפוסלת את היצירה במילים בוטות, וללא הנחיה שניתן להיעזר בה. ציור משעמם, יצירת בוסר, חומר חסר מעוף - כל אלה פנינים ששמעתי שנאמרו לאנשים, לעיתים על יצירות ביכורים, ומבלי להתחשב בכך. האמירות הללו קשות במיוחד כשהן מונחתות ממורים ומנחים שאת דעתם אנחנו מעריכים. חלקם כאלה שמלמדים אומנות ויצירה במוסדות שמיועדים לכך, אולם במקום לטפח את היצירתיות המתהווה, הם רומסים אותה בגסות.

הסבר תמוה לביקורות אכזריות הוא שהן נועדו לחשל. "החישול" הזה הופך לעיתים קרובות מידי לשיתוק בלתי הפיך, לחוסר מוטיבציה להתנסות שוב ביצירה חדשה, או לחילופין לשיפור של הנוכחית.

אני נוטה לחשוד שמבקרים הרסניים כלל אינם רואים את הזולת אותו הם מבקרים, וכיוון שכך כלל לא מנסים לעזור לו, אפילו בחישול. הם עסוקים בעיקר בעצמם ובצורך להראות חכמים ויודעים, מכיוון שציניות ושיפוטיות נחשבים בחוגים מסוימים כשנינות.

טיעון שימושי נוסף בפי אותם מבקרים הוא שהם אומרים את האמת שלהם גם אם אינה נעימה. כנות הם קוראים לזה. האמת אינה אבסולוטית, בוודאי לא כשמדובר ביצירתיות. כשהמגמה היא לחפש את הטוב, מתוך אהבה, יראו דברים מסוימים. כשהנטייה היא להראות חכמים וצודקים כצורך של האגו, יראו דברים לגמרי אחרים, בדיוק על אותו אובייקט. מעשים איומים נעשו בשם מה שאנשים הגדירו כאמת שלהם. ביקורת הוא אחד מהם.

טראומטית במיוחד היא ביקורת שאינה מתייחסת ליצירה, אלא שופטת את היוצר בהגדרות כוללניות ומבטלות. עולם האינטרנט פתח אפשרות לכל אדם להגיב ליצירות מסוגים שונים שמופיעות באתרים, ובכך הרחיב את בימת הביקורת. נאמרים לעיתים דברים משפילים שפוסלים את האישיות והיכולות הכלליים של היוצר, תוך חיטוט בלתי רלוונטי בעברו, בחייו האישיים ובתכונות אחרות שאינן שייכות לעניין.

בשנים הרבות בהן אני מנחה את סדנת דרך האמן עבדתי עם יוצרים מוכשרים שהאש היצירתית שלהם כובתה על ידי ביקורת הרסניות. צעד אחד צעד הם משקמים את המקום הפגוע ומעזים ליצור שוב. השלבים הראשונים הם להצית מחדש את ההתלהבות, לשוב וליהנות מהיצירה, ואז, צעד אחר צעד, כמו תינוק, ניתן לצמוח אתה, ולחשוף אותה שוב לעולם.

עבור רבים מידי מנפגעי ביקורות קטלניות המהלומה היתה הרסנית במידה כזו שהם קברו את חלומות היצירה, לעיתים עד עולם, ופנו לכיווני חיים אחרים. יצירה היא מעצם הגדרתה חשיפת המקומות הפגיעים והרגישים, וביקורת היא כמו מכת אגרוף למקום הבלתי מוגן הזה. הכאב הוא בלתי נסבל, והתגובה הראשונית והטבעית היא להתבצר מאחורי חומות הגנה, אז קשה יותר לפגוע בנו, אבל גם נחסם בתוכנו הילד היצירתי, המתרגש והמתלהב.

אי אפשר לבחור את המבקרים שלנו

ג'וליה קמרון, יוצרת דרך האמן, פגשה בחייה לא מעט ביקורות. כיוצרת רב תחומית שפרסמה יצירות אומנות רבות, היא חוותה על בשרה את הקושי להמשיך לפעול בתוך הכאב. בטכניקת דרך האמן שפיתחה במטרה לסייע לצועדים בדרך החתחתים היצירתית, היא מקדישה מאמר להתמודדות עם ביקורת רעילה.

"בתור אומנים אנחנו לא יכולים לשלוט בכל הביקורות שנקבל" אומרת קמרון "אנחנו לא יכולים להפוך את כל המבקרים לבריאים יותר, אוהבים יותר או בונים יותר. אבל אנחנו יכולים ללמוד לנחם את ילד האמן שלנו מפני ביקורת שאינה הוגנת. אנחנו יכולים למצוא חברים שאתם נוכל לבטא את כאבנו בביטחון. אנחנו יכולים ללמוד לא להתכחש ולא להדחיק את רגשותינו בעקבות פרעות אומנותיות שפגעו בנו... עלינו להיות קשוחים מאד עם עצמנו ולא להיסחף אל הספק. אין אנו יכולים להרשות למחשבה השלילית להשתלט עלינו. ויתור לספק הוא כמו כוס אלכוהול ראשונה לאלכוהוליסט. ברגע שהספק בתוכנו, הוא יגדל ויפרוץ ויתרבה".

דרוש אומץ בכדי לבטא יצירה בפני העולם, בין אם זו יצירה אומנותית, או כל יוזמה והעזה אחרת. מדובר בחשיפה רגשית שמותירה גם את האדם החסין ביותר חשוף ופגיע ואני לא מכירה מי שיכול להישאר אדיש אל מול תגובות קוטלות. ובכל זאת, העניין הוא, למרות הקושי, להמשיך. יוצרים רבים גורסים שאם היו מתייחסים לביקורות שהועברו עליהם במהלך הקריירה, לא היה להם סיכוי להתקדם.

להמשיך ליצור, למרות הכאב

להלן כמה טיפים יישומיים להתמודדות עם ביקורת. הם יכולים להראות סתמיים בימים כתיקונם, ומתגלים כחיוניים בזמן מתקפת ביקורת שעלולה לגרום לנו לשכוח את מקורות העוצמה האישיים. חלקם סותרים את האחרים, כך שכל אחד יוכל לאמץ את אלה שמתאימים לטבעו ואת הסיטואציה, ולזנוח את האחרים.

א. המנעות ממפגש עם ביקורת - אנחנו בעצם יודעים מי האנשים שיתמכו בנו, מול אלה שיפסלו ויקטלו. באיזה מדיה נקבל תגובות חיוביות או שלא נקבל תגובות כלל, ואיפה קיים סיכון לביקורות מרעילות.

אני מציעה (במידת האפשר) שלא להתעמת עם מקומות שיחשפו אותנו לביקורות, במיוחד כשמדובר ביצירות ראשוניות שמהוות שלב צמיחה. בזמן הזה אנחנו שתילים בעלי שורשים דקיקים שכל משב רוח יכול להעיף. חבל לאתגר את עצמנו ולבדוק עד כמה אנחנו חסינים, אנחנו כנראה לא. התמודדות עם העולם החיצוני קודם שאנחנו באמת בשלים היא סוג של התעללות עצמית משתקת. (אנחנו לעולם לא באמת עמידים בפני ביקורת קוטלת, אבל ככל שהשורשים מתעבים ומעמיקים, גדלה יכולת ההתמודדות בפני הסערות שבחוץ).

ב. לדלג על החלק של הביקורות - בשלבים מתקדמים יותר כשהיצירה נחשפת לקהל רחב ואין לנו עוד שליטה על המבקרים, העצה היעילה היא להימנע מלקרוא או לשמוע את דברי הביקורת במקומות שמועדים לפורענות ואנחנו לא באמת מוכרחים לשמוע או לקרוא אותה. פשוט לדלג, גם במחיר של איבוד התגובות שיכולות להעשיר. העניין הוא שקיים צד מזוכיסטי בתוכנו שנמשך למילים, כמעט ללא שליטה. לכן, למרות יעילות הכלי, אני לא מכירה הרבה אנשים שבאמת יכולים ליישם אותו.

ג. לבחון איפה הדברים נוגעים בנו - ביקורות משפילות במיוחד הן כאלה שמחלחלות לאזורים רגישים. כדאי לבחון באילו מדרכי הביטוי שלנו אנחנו פגיעים יותר. כך למשל מי שיש בו שאריות של חוסר ביטחון לגבי חכמתו, ישקיע זמן ומאמץ בניסוח, בכדי להוכיח את עצמו, ויפגע כשיבקרו אותו על דברים שאמר או כתב. מי שאינו בטוח במראה החיצוני יפגע קשות מביקורת לגבי הופעתו וכן הלאה.

ביקורת פוגעת במקומות בהם חשוב לנו להוכיח את עצמנו, כאלה שחושפים צד שלא בטוח בהם, וצד אחר שמאד רוצה להצליח, בדיוק שם, ולכן, נשקיע מאמץ מיוחד בכדי לקבל תגובות ואישורים. תגובה שלילית חוברת לקולות הפנימיים החרדים ומשמיעה אותם בקול רם "לא היינו צריכים לנסות, אנחנו לא באמת טובים מספיק". במקרים רבים אין כאן דבר עם האמת. תחומים שהם כשרונות ברורים שלנו, עלולים להיות כאלה שלא טופחו בגילאים צעירים, או אפילו נקטלו, מה שערער את הביטחון העצמי, והפך אותנו פגיעים וזקוקים לחיזוקים.

התבוננות מודעת בתחומים באזורי התורפה מאפשרת לחשוף פצעי עבר שלא נרפאו. כשאנחנו מוותרים על עמדת הקורבן ומשתמשים בביקורת בכדי להאיר מקומות חשוכים שכאלה, ניתן בהדרגה לרפא אותם בתוכנו.

ד. יצירה מתוך הנאה וקלות אינה תלויה בביקורת. קיימים אצל כל אחד מאתנו תחומים בהם אנחנו פחות חשופים לביקורת. באזורים האלה אנחנו בהנאה שלמה מחוויית היצירה שמשרתת רק את השמחה שלנו, וככזו היא נטולת מאמץ וצורך הוכחה. ביצירות כאלה, כמעט ואין חשיבות לתגובות החיצוניות, ואנחנו יכולים כלל לא לשמוע אותן, ובוודאי שלא להיפגע. בשבילי ציור הוא התרחשות כזו, כן יאהבו, לא יאהבו, אין לזה כל חשיבות בעיני ושום ביקורת לא תמנע ממני לחגוג בצבע להנאתי.

הבחנה בין התחומים בהם ביקורת פוצעת, ובין אלה שהיא כמעט בלתי נשמעת, מאפשרת לנו "להעתיק" את התחושות מחוויה אחת לאחרת. זיהוי התחומים שבהם יש רק הנאה ופשטות מאפשר בהדרגה לשחזר אותן תחושות גם לתחומים שנראים לנו משמעותיים ובהם אנחנו נוטים להשקיע מאמץ. ככל שהקלילות והמשחק יחדרו גם אליהם, נהיה באופן טבעי פחות תלויים בתגובות החיצוניות.

ה. אל תקחו את הדברים באופן אישי - ביקורות לא בהכרח שייכות לנו, הן מושלכות מתוך עולמו של המבקר והמצוקות שלו. לשם דוגמא, פעמים רבות מורים לאומנות בבתי ספר ומוסדות אקדמאים הם בעצמם אומנים חסומים. לעיתים הם כלל לא העזו לחשוף את היצירתיות שלהם, אחרים פרסמו משך תקופה ונחסמו, וחלקם יוצרים פעילים, אולם בתוך חרדה לסיכון מעמדם.

בכל אחד מהמצבים האלה, אותם מורים בוחרים לפעול מתוך הצד האינטלקטואלי שמנתח את היצירה. הסטודנטים שלהם, שחווים את היצירה באופן פעיל ומתאמנים בעשייתה, יוצרים עבורם סוג של איום. חלק מאותם מורים (בהחלט לא כולם כאלה) בוחנים את היצירה, שהיא רגשית כל כך, מנקודת עליונות מרוחקת ושכלית ותוך חיפוש הפגמים. וכשמחפשים מה פגום, זה בדיוק מה שמוצאים, בכל יצירה.

פגשתי לא אחת תלמידים מוכשרים שהגישו עבודות מקוריות ורעננות, אולם ראשוניות ומהוססות קמעה. הם נתקלו בצוות של מורים חמורי סבר שהשפילו את היצירה ויוצרה תוך ביטול מזלזל. הפרשי הגיל, המעמד, והתחושה של אחד מול רבים מעמיקים את חווית ההשפלה, וגורמים לאותם תלמידים להאמין שאכן אינם מוכשרים, וחלקם אף נטשו לחלוטין את עולם היצירה.

במקרים כאלה ובאחרים, חיוני ליצור הפרדה ולא לקחת את הדברים באופן אישי. להבין, שביקורת משפילה מבטאת גם את הקושי והחסימה של מי שמעביר אותה. ההבנה שזה לא שלנו אלא שלו / ה, מאפשרת לצאת ממעגל הבושה והקורבנות, להפנים מה שמועיל לנו ומאפשר צמיחה, ובהחלט לא להסיק את המסקנה המוטעית שאם אדם כזה פסל אותנו, הוא בוודאי צודק.

ו. גייסו מידית תמיכה חיובית כאיזון - קראו או היזכרו בביקורת חיובית שקיבלתם על יצירותיכם, עבודתכם או אישיותכם. לכל אחד מאתנו יש מצבור נכבד של חיזוקים חיוביים מהעבר. במצבי קושי הנטייה היא להתעלם ממאה תגובות חיוביות ולראות את האחת השלילית. זה בדיוק הזמן להתרפק על דברים נפלאים שכתבו לנו ולקרוא בהם שוב, או להתקשר לאדם תומך בכדי לקבל מילות עידוד ומנת מחמאות.

ז. כתבו מכתב שלא ישלח, אל המבקר - במקום לקבור את הכעס והעלבון בתוכנו, עדיף לעבד אותם על הדף. אין צורך להיות מדויקים או לנסח בהקפדה אלא לבטא באותנטיות את פרץ הרגשות שעולה. בסיום אני מציעה לשרוף או לקרוע את המכתב, ובשום אופן לא לשלוח אותו, הוא לא מיועד לאיש מלבדנו. ההתנסות הזו היא אולי ילדותית ואווילית אולם משחררת ביעילות ומהירות תחושות קשות, מבלי להזיק לאף אחד.

ח. עשו איזה שהיא פעולה יצירתית - קל להתחפר בתוך ביקורת, לנסות להבין אותה, לנתח, להיפגע, ולשתק את היצירתיות. לגיטימי לקחת פסק זמן קצר בכדי לעבד, אפילו לכאוב, ובעיקר להסיק מה שניתן. אבל, מיד אחר כך לשוב ליצור, למרות שלעיתים נצטרך להכריח את עצמנו לעשות זאת.

הזמן שעובר אינו מעמעם את הכאב, להפך, הוא צורב את החוויות הטראומטיות ומעמיק את התהום בדרך ליצירה הבאה. לכן, במקום להתפנק ברחמים עצמיים, עדיף לנקוט בפעולה יצירתית, כל אחד בהתאם להעדפותיו. קטלו ציור שלכם? קחו בד וצבעים, ובטאו את כל התחושות שעולות. כך יווצרו חוויות חיוביות מחזקות, שיאפשרו להתקדם תוך כדי תנועה.

שני כישורים מבדילים בעיני בין מצליחנים, ושאר בני האדם. הראשון הוא הנכונות לפרוץ עם הרצונות והתשוקות ולהעז לבטא אותם. השני, הוא היכולת להתגבר על משברים ולהמשיך הלאה. ביקורת היא בהחלט סוג של משבר, והדרך הטובה ביותר לטפל בו היא לקום על הרגליים, להסיק מסקנות, אם יש, ובכל מקרה, להמשיך.