השירה בעם ישראל מופיעה מס' פעמים. שירת משה ובני ישראל על הים, שירת מרים והנשים על ים סוף. בהפטרה שירת דבורה וכו'.

אומר ר' נחמן "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד".

מהי מהותה של השירה? מהי השמחה?

מהות כיסופיו של האדם, היות בשמחה. השמחה היא המאפשרת לאדם לחיות את חייו מתוך שקט ושלווה, מתוך הכרה בטוב.

תחילת השמחה הינה תחושת רווחה ותודה פנימית למציאות בה אני נמצא. שמחה בשלביה אלו, ניתנת להכלה פנימית באדם. בגדול השמחה, אין באדם היכולת להמשיך ולהכילה בתוכו, קיים בו הצורך לשתף, לפרוק. השיתוף ענינו להראות את הכרת הטוב לשמחה בה הינו נמצא. הוצאת תחושת השמחה, שיתוף האחר בתחושה זו נעשית ע"י שירה וניגון. השירה והניגון הינן הדרך להביע השמחה למצב האדם.

גם דרך זו של שירה וניגון הינן מוגבלות, אין ביכולתן להביע את מלא הכרת הטוב, התודה לבורא עולם על הטוב שנתת בי. בתפלת נשמת כל חי נאמר "ואילו פינו מלא שירה כים ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע... אין אנו יכולים להודות לך על אחת מאלף אלפי... ניסים ונפלאות שעשית עמנו ועם אבותינו.

היכולת להביע באמת את שמחתנו, את תודתנו, הינה ע"י כל עצמותיי תאמרנה ה' מי כמוכה.

הריקוד, הריקוד הינו השלב המביע נכונה את שמחתינו, הריקוד הבא לאחר השמחה הפנימית אח"כ משלב השירה והניגון ולבסוף בא הריקוד. זהו תהליך השמחה, השמחה הינה היכולת להודות.

עם ישראל נמצא במצרים, עבדים. עם ישראל רואה את היד החזקה, את הניסים הנעשים במצרים, שמחתו גדולה, אך עדיין ספקות בליבו, עדיין חסר הביטחון בה'.

עם ישראל יוצא ממצרים, עם של עבדים השמחה היא גדולה אך עדיין הספקות גדולות גם הן, בהגיעו לים סוף "וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאוד ויצעקו אל ה' ", השמחה גדולה אך גם המורא גדול לא פחות. הקב"ה אומר למשה "מה תצעק אליי דבר אל בני ישראל ויסעו". בנ"י ישראל נכנסים לים "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", השמחה גדולה, אך גם מצרים אחריהם. לאחר שראו בני ישראל את היד הגדולה, היינו שראו את מצרים מת על שפת הים, אזי עלתה מדרגת השמחה ומייד "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ".

עדיין לא הגיעו למדרגת הריקוד.

השמחה הראשונית, צריך שתהיה שמחה אמיתית, לאחריה תבוא השירה וניגון, גם הם צריך שיהיו באמת, אחר כך יבוא הריקוד, כל עצמותי תאמרנה, גם הריקוד צריך שיהיה באמת.

אמת ענינו שמחה שאינה תלויה בדבר, הודאה הכרת הטוב שאינה תלויה בדבר.

בני ישראל הגיעו למדרגת השמחה, אך לא לשמחה של אמת, שמחתם היתה תלויה בדבר, תלויה במשה המנהיג "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לנו", "קום עשה לנו אלהים". כך אומרים ומבקשים בני ישראל מאהרון.

כך רואה אותם משה כאשר יורד מההר, "וירא את העגל ומחלת" "וישלך מידיו את הלחת וישבר אותם תחת ההר".

התיקון של המחלת של ישראל בחטא העגל, הינן במחולות של עם ישראל לאורך הדורות, מחולות של אמת, מחולות שאינן תלויות בדבר, מחולות של קדושה.

על האיש הישראלי להשתוקק, לכסוף לשמחה המביאה לשירה וניגון המביאה למחולות, ב אמת.