נקודה א:

כשאנחנו מתבוננים על חפץ מסוים, אנחנו תמיד רואים רק חלק ממנו ואף פעם לא רואים את כולו.

נקודת המבט שלנו תמיד חסרה חלק מסוים, אם ננסה לדמיין את עצמנו, תמיד נראה רק זווית

מסוימת ולא נצליח לראות את התמונה המלאה.

מה הסיבה לזה שאנחנו תמיד רואים חצי תמונה? ואם נשנה את תפישת המציאות היחסית שלנו שמחלקת כל דבר במציאות ליתרונות וחסרונות, האם זה יוביל לזה שתשתקף לנו מציאות אחרת?

נקודה ב:

כשאנחנו יוצרים לעצמנו מטרות, אנחנו קודם כל מנסים לחשוב עליהן, חולמים עליהן בהקיץ ומנסים לשער עד כמה טוב נקבל אם נצליח להשיג את המטרה.

ככל שנדמיין שהשגת המטרה תעשה לנו טוב יותר, כך ניצור בעצמנו חיסרון גדול יותר, כי כרגע בהווה חסר לנו את הטוב שדמיינו לעצמינו שנקבל בעתיד.

תיארנו לעצמינו כמה טוב יהיה לנו אם נשיג את המטרה וכל כך בא לנו כבר להשיג אותה וכעת רע לנו מזה שאין לנו אותה. איך יוצרים מטרה מבלי ליצור חיסרון? מהי צורת החשיבה הנכונה?

נקודה ג:

אנו קמים בבוקר ומיד חושבים מה אנו מתכוונים לעשות היום, אנו יוצרים לעצמנו מטרות, רצונות שהם חסרונות שאנו רוצים להשלים.

אם לא היינו יוצרים לעצמנו רצונות, לא היו לנו חסרונות. וללא חסרונות, הכל מושלם כביכול.

אך גם כאשר אין לנו חסרונות, זה בעצמו חיסרון עבורנו, כי כשאין לנו חסרונות, אנחנו מרגישים שחסר לנו חיסרון למלא, רצון כלשהו, מטרה כלשהי.

ואם כך, אפשר לומר שתמיד יש לנו איזשהו חיסרון ואם תמיד יש חיסרון אז לא חסר חסרונות אף פעם ושוב זה אומר שהכל מושלם, לא?