כפי שהתבאר כאשר האדם נבהל ומסתגר בתוך עצמו הוא למעשה מתנתק מהחיבור שלו אל "הרשת של המציאות" והוא בעצם הסתכל על הדברים, נבהל ונסוג. לאחר מכן, הוא הסתגר בעצמו וקפא ובעצם יחד עם עם ההסתגרות והקיפאון קפאו איתו יחד כל מהלכי החשיבה והעירנות ולכן התנתק מהמציאות כפי שהיא.

והאדם הזה אפשר לחדד, לא הסתכל על הדברים כפי שהם, הוא הסתכל על הדברים מתוך פרשנות אישית שלו שאינה אובייקטיבית. ובעצם הוא פירש את הדברים לפי דמיונו וחששותיו. וכפי שאומרים הרגש מוליד דמיון, ואדם רגיש לעתים הוא בעל דמיון מפותח והדמיון מוליד פחד, והוא מדמיין סיפור שלא היה ולא נברא.

ובעצם הוא הכניס את הפרשות האישית שלו לדברים ולכן, הוא פירש את הדברים מפרי דמיונו לאור רגישותו הרבה, ולכן, לא ראה את הדברים כפי שהם ורק שקע בדמיון ולא הסתכל על הנתונים כפי שהם. רק הוציא את הדברים מפרופורציות.

למעשה, אדם כזה כאשר חשב כל מיני דמיונות שווא, בכך הוא סגר את האפשרות להתחבר למציאות כפי שהיא, וע"י הפעולה הזו למעשה לחץ "התנתק" ונותק הקשר עם הדבר האמיתי שיכול לעזור לו. וכך האדם, גם לא מחובר וגם לא "גולש" כלומר לא מקבל את המידע שהוא הכי צריך ושהכי הרבה יעזור לו, וגם לא זורם עם החיים.

ובעצם כאשר האדם חוזר ומתחבר לדברים כפי שהם בלי להמציא פרשנויות שווא משלו, הוא רואה הדברים כפי שהם, ואז אין צורך לחפש תירוצים. כי כאשר האדם מחובר לדברים בזמן אמת, הוא לא מפספס אינפורמציה, יותר קל לו עם המטרות ועם החיים.

ובעצם האדם יכול להכיר עולם חדש אשר טרם הכיר, הוא בעצם קולט את המציאות "חלק" ללא הפרעות בתדר הכי טוב בשבילו וברמה הגבוהה ביותר עבורו, והוא מקבל את הטוב ביותר עבורו.