כל כך קטן... וכבר עקשן?
אז זהו שלא! אין ילד עקשן - יש ילד שלומד להתעקש (והוא רק בן שנתיים)...
מוכרת לכם הסיטואציה? הילד הקטן, שעד היום היה ילד מתוק, חייכן ומרצה קם לו "יום אחד בהיר" ומתחיל לנהל דיאלוגים שלמים המבוססים על המילה הקטנה "לא" (מה גם, שעוד לפני שהוא למד לדבר, את המסר של נדנוד הראש לצדדים, הוא כבר יודע היטב)... פתאום כל אינטראקציה הופכת למסכת שלמה של הסברים, שכנועים, כעס ומריבות וכל זה רק בגלל עניין קטן...
רק בגלל שהוא צריך לקום בבוקר ולהתלבש לגן, או רק בגלל שצריך לצחצח שיניים, לאכל צהריים, לסדר את החדר או סתם להיכנס למקלחת ולישון בנחת...
אם כך, מדוע כל כך קשה לנו דווקא בדברים הכי פשוטים, שגרתיים ויומיומיים?
גיל שנתיים (פלוס מינוס)... הוא גיל המרד, יש המשווים אותו לגיל ההתבגרות (ממש אותם הסימפטומים, רק בלי ההורמונים)... גיל שבו, מצד אחד הילד מגלה שיש לו יכולות והוא מסוגל לעשות הכל בכוחות עצמו (הרי רק לפני כמה חודשים הוא היה חסר אונים ותלוי לחלוטין בסביבה שעשתה הכל עבורו)... מול "הכוח המתנגד והאוסר" (כן, אנחנו, ההורים) שאינו מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו ושצריך ללמדו גבולות, סדר יום, מה אסור ומה מותר ועוד...
עדי (שם בדוי), מספרת שבנה, בן שנתיים וחודשים, הוא ילד מאוד חכם שיודע מה הוא רוצה אך לא מדבר עדיין. מזה כמה חודשים התנהגותו השתנתה מאוד, הוא נהייה ילד אלים מאוד כלפי ילדים בגן או כל ילד אחר. במקום לשחק הוא מרביץ, דוחף, ונושך אותם. האלימות מתבטאת גם כלפי האח הקטן. שאלתה, באילו דרכים אנחנו ההורים אמורים לפעול כדיי למנוע התנהגות זו? אופיינית להורים רבים הנתקלים בשינוי התנהגותי אצל ילדם.
השלב הראשון הוא להבין מדוע חל שינוי התנהגותי? האם חלו שינויים בבית, בגן, בסביבתו הקרובה? חשוב לדעת שכאשר ילדים חווים קושי ומצוקה הם אינם יכולים לבטא זאת במילים אלא רק בהתנהגות. בניגוד אלינו, המבוגרים, שיכולים ומסוגלים לשתף בתחושות וברגשות ולומר מפורשות מה מפריע לנו.
כאמור, ילדים מביעים קושי בהתנהגות ולכן פעמים רבות אנו נתקלים בבכי, התקפי זעם, סירוב, כעס, מאבק והתנגדות. במצבים אלו מאוד מומלץ להבין את המצוקה, לחבק בחום ולתת תחושה של הבנה. ברוב המקרים, גם אם אנו לא מסכימים עם ההתנהגות, אבל מבינים את הכעס, זה מאפשר לילד להירגע הרבה יותר מהר.
בשלב השני השינוי מתחיל מאיתנו, ההורים. ההתייחסות להתנהגות היא זו שתקבע אם הקושי ייפתר או יקצין. בניגוד לתחושה שכעס על הילד, ענישה או הסברים חוזרים ונשנים יפתרו את הבעיה, קורה מצב הפוך, ילדים "ניזונים" מהתגובות ומפרשים זאת כקבלת כוח, תשומת לב והתייחסות. במילים אחרות, עבור הילד, כאשר ההתנהגות היא חיובית ותקינה "אף אחד לא מתייחס" וכאשר ההתנהגות שלילית פתאום ישנה התייחסות מוגברת... מומלץ להתייחס ולהעצים מצבים של "מובן מאליו" ולהשתדל כמה שפחות להתייחס להתנהגויות שליליות (חוץ ממצבי סיכון, כמובן!).
השלב השלישי והחשוב ביותר הוא העקביות לאורך זמן. כל שינוי התנהגותי דורש זמן ולילדים יש קצב משלהם. תפקידם הוא לבדוק את הגבולות ולנסות "לפרוץ" אותם ותפקידנו להיות נחושים ועקביים במסר, בהתנהגות ובתגובות.
כמה דגשים שתמיד עוזרים (ובכל גיל)... :
- לדבר בשפת ה"אני". כאשר המסר הוא "אני עצוב", "זה לא נעים לי" וכו... ההתנגדות פוחתת. אף אחד אינו רוצה לעשות משהו "לא נעים" לאחר אלא אם יש "רווח" מהעניין. במסרים כמו: "אתה שובב", "את כל הזמן מפריעה", "תפסיק לצעוק" וכו... נוצרת אווירה ביקורתית אשר גורמת ליצירת "תווית" על הזהות העצמית ועלולה (לאורך זמן) לפגוע בדימוי ובביטחון העצמי.
- לכל התנהגות יש סיבה. כשבוחנים כל סיטואציה בנפרד ונותנים לה מענה ופתרון מיידי, מונעים היווצרות של "כדור שלג" והקצנת התנהגות. במצבים חדשים כגון: הולדת אח חדש, מעבר דירה, כניסה לגן ואפילו שינויים כמו גמילה מחיתול או ממוצץ, עלולים להיווצר פחדים, חרדות, תסכולים וחוסר אונים שבאים לידי ביטוי בשינוי התנהגותי. הכנה מתאימה ושיתוף הילד במצב (בהתאם לגיל ולהבנה) יכולים למנוע הקצנה ולעזור בהתמודדות.
- הילדים לומדים ה כ ל מצפייה בנו, המבוגרים. כדאי ללמוד מהם. צפייה בהתנהגות שלהם (מבלי להגיב, לבקר, להעיר ולדבר)... יכולה ללמד הרבה מאוד על תהליך קבלת ההחלטות של הילדים, בכל הנוגע להתנהלות והתנהגות מולנו, ההורים. במקומות בהם קיימת עקביות, אסרטיביות, גבולות ומסרים ברורים - אין ויכוחים.
- חשוב תמיד לעודד. להבין את הכעס והתסכול אבל במקביל להקפיד על הגבולות.
- שינוי קטן בהתנהגות, בהתייחסות, בתגובה ואפילו במבט יכולים לשנות לחלוטין את התנהגות הילד. תגובות כעס ועונשים רק מחריפים את ההתנהגות השלילית ויוצרים מאבקי כוח, כעסים ומתח (וכמובן שהילד לומד להעניש אותנו בחזרה, דרך ההתנהגות השלילית).
- זו תקופה שעוברת. גיל המרד יכול להמשך עד גיל 4 (לערך) ויש להיות ערוכים לכך עם הרבה סבלנות וסובלנות.
לסיכום: התנהגות היא דבר נלמד! לנו, ההורים יש השפעה מכרעת על עיצוב אישיות הילד ועל בניית הביטחון והדימוי העצמי החל בשנים הראשונות לחייו. הורות זה מקצוע ולכן רכישת ידע, למידה והשקעה בהכרח יובילו לבניית יחסים טובים יותר במשפחה.
אז זהו שלא! אין ילד עקשן - יש ילד שלומד להתעקש (והוא רק בן שנתיים)...
מוכרת לכם הסיטואציה? הילד הקטן, שעד היום היה ילד מתוק, חייכן ומרצה קם לו "יום אחד בהיר" ומתחיל לנהל דיאלוגים שלמים המבוססים על המילה הקטנה "לא" (מה גם, שעוד לפני שהוא למד לדבר, את המסר של נדנוד הראש לצדדים, הוא כבר יודע היטב)... פתאום כל אינטראקציה הופכת למסכת שלמה של הסברים, שכנועים, כעס ומריבות וכל זה רק בגלל עניין קטן...
רק בגלל שהוא צריך לקום בבוקר ולהתלבש לגן, או רק בגלל שצריך לצחצח שיניים, לאכל צהריים, לסדר את החדר או סתם להיכנס למקלחת ולישון בנחת...
אם כך, מדוע כל כך קשה לנו דווקא בדברים הכי פשוטים, שגרתיים ויומיומיים?
גיל שנתיים (פלוס מינוס)... הוא גיל המרד, יש המשווים אותו לגיל ההתבגרות (ממש אותם הסימפטומים, רק בלי ההורמונים)... גיל שבו, מצד אחד הילד מגלה שיש לו יכולות והוא מסוגל לעשות הכל בכוחות עצמו (הרי רק לפני כמה חודשים הוא היה חסר אונים ותלוי לחלוטין בסביבה שעשתה הכל עבורו)... מול "הכוח המתנגד והאוסר" (כן, אנחנו, ההורים) שאינו מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו ושצריך ללמדו גבולות, סדר יום, מה אסור ומה מותר ועוד...
עדי (שם בדוי), מספרת שבנה, בן שנתיים וחודשים, הוא ילד מאוד חכם שיודע מה הוא רוצה אך לא מדבר עדיין. מזה כמה חודשים התנהגותו השתנתה מאוד, הוא נהייה ילד אלים מאוד כלפי ילדים בגן או כל ילד אחר. במקום לשחק הוא מרביץ, דוחף, ונושך אותם. האלימות מתבטאת גם כלפי האח הקטן. שאלתה, באילו דרכים אנחנו ההורים אמורים לפעול כדיי למנוע התנהגות זו? אופיינית להורים רבים הנתקלים בשינוי התנהגותי אצל ילדם.
השלב הראשון הוא להבין מדוע חל שינוי התנהגותי? האם חלו שינויים בבית, בגן, בסביבתו הקרובה? חשוב לדעת שכאשר ילדים חווים קושי ומצוקה הם אינם יכולים לבטא זאת במילים אלא רק בהתנהגות. בניגוד אלינו, המבוגרים, שיכולים ומסוגלים לשתף בתחושות וברגשות ולומר מפורשות מה מפריע לנו.
כאמור, ילדים מביעים קושי בהתנהגות ולכן פעמים רבות אנו נתקלים בבכי, התקפי זעם, סירוב, כעס, מאבק והתנגדות. במצבים אלו מאוד מומלץ להבין את המצוקה, לחבק בחום ולתת תחושה של הבנה. ברוב המקרים, גם אם אנו לא מסכימים עם ההתנהגות, אבל מבינים את הכעס, זה מאפשר לילד להירגע הרבה יותר מהר.
בשלב השני השינוי מתחיל מאיתנו, ההורים. ההתייחסות להתנהגות היא זו שתקבע אם הקושי ייפתר או יקצין. בניגוד לתחושה שכעס על הילד, ענישה או הסברים חוזרים ונשנים יפתרו את הבעיה, קורה מצב הפוך, ילדים "ניזונים" מהתגובות ומפרשים זאת כקבלת כוח, תשומת לב והתייחסות. במילים אחרות, עבור הילד, כאשר ההתנהגות היא חיובית ותקינה "אף אחד לא מתייחס" וכאשר ההתנהגות שלילית פתאום ישנה התייחסות מוגברת... מומלץ להתייחס ולהעצים מצבים של "מובן מאליו" ולהשתדל כמה שפחות להתייחס להתנהגויות שליליות (חוץ ממצבי סיכון, כמובן!).
השלב השלישי והחשוב ביותר הוא העקביות לאורך זמן. כל שינוי התנהגותי דורש זמן ולילדים יש קצב משלהם. תפקידם הוא לבדוק את הגבולות ולנסות "לפרוץ" אותם ותפקידנו להיות נחושים ועקביים במסר, בהתנהגות ובתגובות.
כמה דגשים שתמיד עוזרים (ובכל גיל)... :
- לדבר בשפת ה"אני". כאשר המסר הוא "אני עצוב", "זה לא נעים לי" וכו... ההתנגדות פוחתת. אף אחד אינו רוצה לעשות משהו "לא נעים" לאחר אלא אם יש "רווח" מהעניין. במסרים כמו: "אתה שובב", "את כל הזמן מפריעה", "תפסיק לצעוק" וכו... נוצרת אווירה ביקורתית אשר גורמת ליצירת "תווית" על הזהות העצמית ועלולה (לאורך זמן) לפגוע בדימוי ובביטחון העצמי.
- לכל התנהגות יש סיבה. כשבוחנים כל סיטואציה בנפרד ונותנים לה מענה ופתרון מיידי, מונעים היווצרות של "כדור שלג" והקצנת התנהגות. במצבים חדשים כגון: הולדת אח חדש, מעבר דירה, כניסה לגן ואפילו שינויים כמו גמילה מחיתול או ממוצץ, עלולים להיווצר פחדים, חרדות, תסכולים וחוסר אונים שבאים לידי ביטוי בשינוי התנהגותי. הכנה מתאימה ושיתוף הילד במצב (בהתאם לגיל ולהבנה) יכולים למנוע הקצנה ולעזור בהתמודדות.
- הילדים לומדים ה כ ל מצפייה בנו, המבוגרים. כדאי ללמוד מהם. צפייה בהתנהגות שלהם (מבלי להגיב, לבקר, להעיר ולדבר)... יכולה ללמד הרבה מאוד על תהליך קבלת ההחלטות של הילדים, בכל הנוגע להתנהלות והתנהגות מולנו, ההורים. במקומות בהם קיימת עקביות, אסרטיביות, גבולות ומסרים ברורים - אין ויכוחים.
- חשוב תמיד לעודד. להבין את הכעס והתסכול אבל במקביל להקפיד על הגבולות.
- שינוי קטן בהתנהגות, בהתייחסות, בתגובה ואפילו במבט יכולים לשנות לחלוטין את התנהגות הילד. תגובות כעס ועונשים רק מחריפים את ההתנהגות השלילית ויוצרים מאבקי כוח, כעסים ומתח (וכמובן שהילד לומד להעניש אותנו בחזרה, דרך ההתנהגות השלילית).
- זו תקופה שעוברת. גיל המרד יכול להמשך עד גיל 4 (לערך) ויש להיות ערוכים לכך עם הרבה סבלנות וסובלנות.
לסיכום: התנהגות היא דבר נלמד! לנו, ההורים יש השפעה מכרעת על עיצוב אישיות הילד ועל בניית הביטחון והדימוי העצמי החל בשנים הראשונות לחייו. הורות זה מקצוע ולכן רכישת ידע, למידה והשקעה בהכרח יובילו לבניית יחסים טובים יותר במשפחה.
050-3331-331