"אני מרגישה אשמה. אשמה כשאני אוכלת מתוקים, אשמה כשאני נהנית מאוכל טעים ומשמין..."

לכאורה האשמה היא מכשלה

למה אנחנו אוחזים בה ולא משחררים? גם אחרי שהגענו לתובנה שאכילה שפויה ונורמלית היא אכילה שיש בה הקשבה, סיפוק והנאה?

כי אם אני אפסיק להרגיש אשמה אני ארשה לעצמי...

האשמה הופכת להיות הגארד האישי שלי

אם אני אפסיק להרגיש אשמה... מה יהיה????? מה יקרה לי???? מה יגרום לי להפסיק לאכול אחרי הפרוסה השלישית של העוגה, אם תחושת האשמה לא תהיה שם?????????

החדשות הן כאלה - האשמה היא מחוללת האכילה ולא השומרת

מה מחליף את האשמה? קבלה, השלמה, הסכמה

נסי לומר לעצמך משפטים שמתחילים ב"זה בסדר ש..."

זה בסדר שמתחשק לי מתוק

זה בסדר להינות מאוכל

זה בסדר לרצות משהו טעים

קשה לך? למה? אולי מפני שאת פוחדת לתת לעצמך את החשק ואת ההנאה, שמא לא תוכלי לשלוט בהם? אחרי שתרגישי שאכלת יותר מדי תתחרטי, תכעסי ע עצמך ואז תגיע האשמה. היא כבר תעצור אותך...

חשבת על זה? שזו הסיבה שאת שומרת עליה קרובה אליך?

לפעמים שחרור מהאשמה הוא פשוט ולפעמים האחיזה בה פחות מאפשרת, זה תהליך וזה שווה.

החוויה של אכילה מתוך הקשבה, הנאה, כיף וחוויה, תוך הקשבה לגוף ולנפש, תוך כך שנותנים לגוף את מה שהוא צריך ולא יותר מכך, משחררים עודפי שומן ובעיקר נותנים לנפש להיות חופשיה.