ואבאר סוד פנימיות הפסוק על פי פשוטו.

תפישת האני של האדם כנפרד מהמציאות משקפת לו תחושה פנימית שכל מה ששונה מגופו, הוא לא האני שלו.

זוהי תחושת חיסרון, כי האדם מרגיש שחסר לו את כל מה שאינו הוא, כל מה ששונה ונפרד ממנו, כל מה שאיננו (חסר לו).

ואחר כך כאשר הוא נעשה מודע יותר ותפישת המציאות שלו משתנה, כך שהוא תופש בעיני שכלו את זולתו (רעו) כחלק מהאני שלו, אזי תם ונשלם כל החסרונות, כי אז הוא מרגיש אחד.

ויש רמות של אהבה וחיבור לזולת - גוונים של אחד. רגשות סולידריות ואמפתיה למשל הן דוגמאות לרגשות שיתוף במידה מסוימת של האני שלי, יחד עם האני של חברי.

כשאנחנו מרגשים שאנחנו מזדהים רגשית עם צערו או שמחתו של האחר, אנחנו בעצם יוצרים חיבור פנימי בינינו לבינו, כך שהאני שלנו והאני שלו מתחברים מעט.

וכדי שהלב מבפנים ירגיש גם יבין שהכל אחד ושאין אני שהוא באמת נפרד, עלינו לבדוק האם זו האמת.

כי אם נגלה שזו לא האמת, אז הלב מבפנים ירגיש בדיוק את מה שהשכל מבין, כי אם באמת נהיה בטוחים בזה שזה לא המצב, אזי הלב לא יכול להרגיש את מה שאינו הגיוני להתרחש כלל.

ואם חקרנו עד הסוף והבנו בשכלנו שזו אכן האמת ואין אפשרות להוכיח אחרת, אלא שהכל אחד, אז הלב מרגיש אחד עם מה שהשכל מבין - שכולם כאיש אחד בלב אחד.

וזה סוד ואהבת לרעך כמוך.

שהאני שלי הוא גם האני שלך, מנקודת מבט נפרדת, ואז לא חסר שום דבר, כי יש גם את הדומה וגם את השונה ואני מרגיש שלם עם עצמי, אני מרגיש אחד.

ואז ועולם חסד יבנה.

שאין מלחמות אגו ואין אתה ביחס לסביבה, אלא אותך יחד כאחד עם זולתך, מרגיש בלבך שחברך הוא עצמך.

שניים שהם אחד - אינסוף. וסוף טוב.. וכו.