"אבינו שבשמיים, הנה גלוי וידוע לפניך שברצוננו לעשות רצונך, ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ. אך, על זאת דאבה ליבנו, שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות, הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך: "וחי בהם" - ולא שימות בהם, ולהיזהר מאזהרתך: "הישמר לך ושמור נפשך מאוד". על כן תפילתנו לך שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקך ולעשות רצונך ולעובדך בלבב שלם. אמן".

תפילה זו חוברה בימי החידלון והאימה, באחד ממחנות ההשמדה באירופה, והיא מבטאת באחד ממחנות ההשמדה באירופה, והיא מבטאת את המושג "חירות" במיטבו.

היהודי המעונה נטל בליל פסח את מנת הלחם הדלה שהעניק לו הצורר ב"רוב חסדיו" וברגש של קדושה, עטוף ביגון ובכאב תהומיים, הקדים את התפילה המצוטטת לעיל לברכת "המוציא"...

... ונגס בפרוסה בעיניים עצומות ובלב בוכה. ולעס באיטיות ובכוונה את פירורה, וקיים בפרוסה לחם זו - את מצוות אכילת מצה בפסח, ולמרבה הפלא טעם את טעם... החירות.

חוט ארוך מתוח מן הפסח הראשון שחגגו בני ישראל במצרים - הוא החג בו יצאו מגלותם ביד רמה, כשחופת אש וענן חופפת ומגינה עליהם, אל אותה תפילה נוראה שחוברה ל"כבוד" פסח של גלויות, האיומה שבגלויות, שם בעמקי השאול באירופה של המאה ועשרים.

ואל חוט זה - בין שני מאורעות קוטביים אלו - צמודים ומחוברים לילות פסח לרוב בשלל צבעי הקשת. אלו הם לילות פסח מגוונים. כאלו שנחוגו ברוב עם בבית המקדש בימי הממלכתיות היהודית. וכאלה שהיו כולם במסתור, פחד ואימה, אם מפני בלשי האינקוויזיציה הקתולית בספרד, ואם מפני זו האדומה בברית המועצות. זה לצד זה מתייצבים לילות פסח יפים בשנות שלווה, מלווים בתכונת חג והידור מצווה, בקהילות שקטות ומבוססות ליד לילות חג שונים, נעלים, אם כי עצובים. לילות פסח של אפיית מצות במחתרת, של עריכת "סדר" בגטאות ובמחנות, תוך כדי סיכון החיים עצמם.

כל הלילות הללו מקשה אחת הם. כולם - זכר ליציאת מצרים. כולם מבטאים את רעיון חירותו של עם ישראל.

אך הפסח המרגש מכולם - בו השיגה החירות גבהים בלא ישוערו - היה פסח החמץ ותפילתו הנוקבת.

כלום יתכן זיווג שכזה? וכי יכול להיות מושג החירות להתקשר לאושוויץ, דכאו וברגן - בלזן?

אכן, היטיב להסביר את מהות החירות החרות אחד ממעוני אושוויץ שחזר מן התופת:

"אנחנו שהיינו במחנה הריכוז, זוכרים את האנשים אשר היו עוברים מצריף לצריף, כדי לעודד את רוחם של אחרים, כדי לפרוס להם מפרוסת לחמם האחרונה. אולי הם היו מועטים, אך די בהם כדי להוכיח כי אפשר ליטול מהאדם את הכל, חוץ מדבר אחד: את האחרונה שבחירות אנוש - לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסויימות לבור את דרכו" (פרופ' ויקטור פרנקל, אבי האסכולה הלוגותיראפית בספרו "אדם מחפש משמעות").

לאמור, החירות היא מצב נפשי, שאינו תלוי כלל בתנאים חיצוניים. היא מבטאת את הנאמנות האבסולוטית והמוחלטת. גם במציאות חיים קשה מנשוא - להכרה המוסרית, לאמונה ולעקרונות הטוב. בן חורין הוא האדם הניצב אין כסלע, וכל סערות החיים לא יוכלו לו. מסעות דיכוי וניסיונות השפלה לא ינמיכו את קומת רוחו, גם אם גופו אסור בנחושתיים. ההיפך, כמכות הקורנס על הברזל כך עינויי התופת דווקא מחשלים את הרוח החופשית, ולמעשה, חושפים עינויים אלו לעיני כל את חירותו האישית.

זו היא תשתיתה של החירות.

אך מובנה עמוק אף יותר. היא מתומצתת במשפט אחד במשנה:

"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (מסכת אבות ו, ב). להסברת דברי המשנה נסתייע בדבריו של בן דורנו הוגה דעות דגול, יהודי מתבולל, שמסף נצרות שב אל יהדות של אמונה:

כך כותב פראנץ רוזנצוויג:

"רצונו של אלוקים בבני חורין. מלכותו סמויה מן העין. אבל בלבד לא די, כדי לברור את בני החורין מבין העבדים... אלוקים, ברצותו להבחין בין הנשמות, לא זו בלבד שאינו מנעים, אלא מכאיב. אין לו ברירה כביכול: הוא חייב לנסות את האדם. לא זו בלבד שעליו להסתיר את מלכותו, אלא, עליו ליצור מקום לטעות בעניין זה, עד שיבצר מן האדם לראותה, כדי שיוכל להאמין באלוקים באמת. רוצה לומר - להאמין בו דרך חירות" (כוכב הגאולה").

ואם כך הייתה שעת התפילה, על החמץ במחנות, שעה של חירות אמת. הם עמדו שם בתוככי הגהנום, מזי רעב ומוכי ייסורים וגם בתוך סד תלאותיהם לא שחכו שליל פסח היום. ולא עוד, אלא בתפילתם לאלוקים התנצלו, על כי מוכרחים הם בניגוד למצוות התורה, לאכול לחם. מוכרחים, לא בגלל הרעב המציק, לא כדי לחזק כוחות גוף כלים והולכים. לא! הם מוכרחים לאכול את החמץ, משום שהוא, האלוקים בכבודו ובעצמו, ציווה עליהם בתורתו שבמצבי חירום כגון אלו: "וחי בהם - ולא שימות בהם"!

כלום לא היו אלו גדולי בני החורין שידעה האנושות? כיצד היו מצליחים יהודים אלו לשמור על זקיפות קומתם היהודית, באווירה ה"אניטי" הנוראה שאפפה אותם מכל צד, לולי רגש החירות שפעם בליבם.

באותו ליל פסח אומלל בברגן בלזן, גאלו אנשים אלו את עצמם - ממצרים. ממש, כפי שגאלו את עצמם אבותיהם בדור הגאולה הראשון, לפני למעלה משלושת אלפים שנה.

אז הייתה דרושה הגאולה העצמית כתנאי להשתחררות הפיזית ממצרים, אז, דרש מהם האלוקים (שמות יב) לגרש קודם כל, במעשיהם הם, את הגלות מרוחם, ולשחררה מן השעבוד לתרבות המצרית. זו הייתה דרישת השה בי"ד בניסן. את השה, שהיה אלוהים למצרים. לשחטו, מבלי להתחשב במבטי המצרים הזועמים העלולים לכלות את חמתם בעברים השוחטים את אלוהיהם. לשחטו, אף כי בהשפעת הסביבה המצרית, גם לב העברים נהה אחריו.

ושחטו ואותו בני ישראל כפי שצוו, ללא פחד וללא מורא. ובמאמץ נפשי עצום התגברו על כל פחדיהם ואורו עיניהם. ובאותו רגע ידעו והרגישו, כי היו לבני חורין, אף שהו על אדמת מצרים. הם למדו, שהתנאי הראשון לחירות הוא פריקת עול החמרנות שבלב. שחרור הרוח מכל אלילות, בלא קשר לתנאי החיים במציאות. הם הבינו שגאולה אפשרית רק לרוח הנאמנות תמיד להכרות היסוד. זו הרוח שאיננה נכנעת לתרבויות אופנתיות, רק משום שהן שולטות באותה שעה, או משום שנכפו עליהם, אם בכוח הזרוע, אם בתוקף התעמולה.

ומפסח מצרים - עד פסח המחנות. מדורות קדומים עד דורנו אנו זה עתה. כל מקום ובכל מצב בו נשאר היהודי נאמן ליהדותו - הרי הוא לבן חורין. נאמנות, שעמדה במשך הדורות במבחן פיתוי העושר והתהילה בין העמים. נאמנות, שעמדה במבחן גם בבור השבייה מול כל הלחצים שבעולם נאמנות מוחלטת בכל התקופות ובכל ארצות הגולה. גם במולדתו שלו.

כי "מצרים" כמובא במקורות, היא אב טיפוס. הינה שם כולל לכל "מיצר", לכל סוג של חמרנות, לשלילת ערכים, לברוטאליות, לטומאה ולשקר.

ועל כן, יציאת מצרים משמעה עילוי האדם מעצמו. שליטת הכרתו המוסרית בכל תנאי ובכל מצב, מסירותו לעקרונות הטוב לאלוקים...