* תפילה - להתפלל נכון - תשובות להרבה ספקות - חלק 4.

מסורת אבותינו בידינו!!! לנוער ולכל מי שמעוניין.

גם בקרב עדת יהודי תימן הידועה בדקדוקה, שרבים מנסים ללמוד ממקור זה, עדיין נותרו בקעות שראויות להיגדר ולא להשאירן פרוצות, ובמיוחד שלפנינו חלק מהילדים הנערים שרמת ההיגוי שלהם הולכת ומשתבשת מול עינינו.

כמה וכמה פעמים נסינו: לשרש בפיוט "לכה דודי..."את ההיגוי של המילה "הַמְיֻחָד" שיש לקראו "המִיוחד" (בחיריק חטוף, ולא! בפתח חטוף - המֲיוחד) כדין כל שוא נע שבא לפני האות "י" שהוגים אותו כחיריק חטוף.

א

אנא שימו לב! הכללים דלעיל נכונים גם לתרג'ום.

למתרגמים: כדי שלא יהיה בלבול מהו שו"א נח ומה הוא שו"א נע, שימו לב שבתאג' "תורה קדומה" מחקו, העלימו את השו"א נח לגמרי וכל שו"א שנמצא בתרג'ום בתאג' הנז' הוא שו"א נע

"לא - לו"

קיימת בעיה בהבחנה בהגיית המילים בין "לו" ובין "לא", ובמיוחד בקרי וכתיב.

כגון: "הוא א - להים הוא עשנו ולו (כתיב: "ולא") אנחנו" או: "אשר לו (כתיב: "לא") כרעיים ממעל לרגליו.." (ויקרא י"א, כ"א) או: "שחת לו לא בניו מומם" (פרשת האזינו)

התימנים המקפידים, מבחינים בין שתי המילים הללו בצורה זו:

המילה "לא" נקראת קצר ביותר (חד וחלק!)

והמילה "לו" נקראת במתינות.. ב"אריכות"..

מסורת זו מומלצת להיות מאומצת ע"י כל אלה שאינם מבחינים בין "לו" ובין "לא"

ובמיוחד בפסוקים שהכתיב וה"קרי" אינם זהים במקומות דלהלן: שה"כתיב" נכתב "לא" ויש לקראו "לו"

בשמות כ"א, ט: נכתב בתורה" אשר לא יעדה והפדה..."ויש לקרוא זאת ?"אשר לו יעדה והפדה"

מצאנו גם בישעיה (ס"א, ט) כתוב: "בכל צרתם לא צר..."ויש לקרוא בכל צרתם לו צר..."

גם בתהילים ק' ב"מזמור לתודה" הנאמר מידי בוקר חוץ משבתות (ולפי דעות מסוימות גם לא בחגים, ער"פ ועריה"כ) כך כתוב בפרק: "דעו... הוא עשנו ולא אנחנו..."ויש לקרוא "הוא עשנו ולו אנחנו"

לדוגמאות דלעיל יש גם דרשות מעניינות.

כיצד נבחין בהיגוי בין ה"כתיב" - לא ובין מה שבאמת צריך להגות..."לו"???

אם אפשר ליצור הבחנה, למה להתעלם?! תמיהה זו נכונה גם לעניינים הבאים.

הערה:

כדי לשבר את האוזן, שיש להבחין בהיגוי... תנסו לדבר לפני דובר אנגלית

ותבטאו את שתי המילים הבאות באותה צורה "SHIP או SHEEP, (תהיו במבוכה)

דוגמה אחרת: האם לא תבחינו בין HOP= "לקפוץ" לבין HOPE= "תקוה"

ואם "שם" נקפיד להגות נכון... מה עם שפת הקודש שלנו?

"אַל" (מילת שלילה) או "אֶל"

כיצד יהודי יוצא תימן יהגה ויבחין בהבדל שביניהם? הרי הסגול נהגה "כמעט" כפת"ח? יש להם על מה לסמוך, כי הרי גם רש"י קרא לסגו"ל "פתח - קטן" והתימנים יקראו לו: "פתח - סגול", אלא יש להבחין ב"אַל" יהיה "חד וחלק" ורמז לזה: לשון אזהרה, ואילו "אֶל" יהגה אותו בהרחבה ובאריכות קלה של חלקי שניה... ("ולמבחינים כן תהי תקווה")

יתר עדות קודש בעם ישראל כיצד יבחינו בין:

"אֵ - ל" או "אֶל"

"אֵ - ל" (אחד משמותיו של הבורא) ובין "אֶל" (מילת כיוון)... לכאורה ההגיה תהיה זהה?! גם כאן נראה שיש להגות את שם ה' ביראה ולכן יהיה קצר ואילו "אֶל" המביע כוון... נהגה זאת ב"אריכות" (של חלקי שניה.."ולמבחינים כן תהי תקווה").

פת"ח או קמ"ץ"?

"ממחרַת השבת..."כל מחרת הסמוך לה"א הידיעה הרי"ש בפת"ח.

כל דַּם הַנקי בפתח, וכל דָּם נָקי - בקמ"ץ.

דַּם הַנקי פירושו: דם של האיש הנקי. לכן הוא סמוך וינוקד בפת"ח.

אבל הַדָּם הנקי או דָּם נָקי קמוץ, שאינו סמוך כי האות ה"א בראשו.

מְתים - מֵתים

הבדל גדול ועצום ביניהם והמשנה את הניקוד או אינו מקפיד להבחין בין ניקוד הציר"י וניקוד השו"א, הפך את היוצרות.

נאמר בשם אבן עזרא שאמר בחכמתו, "מתים שוכבים - מתים, מתים עומדים - חיים" פירוש: כאשר המילה: "מֵתים" מנוקדת בצירי, "שתי הנקודות של הציר"י שוכבות במאוזן - הכוונה היא לאנשים מתים. ואילו אם המילה: "מְתים תנוקד בשו"א, שתי נקודות השו"א מאונכות, "עומדים" הרי שמדובר כאן על אנשים חיים.

"כל עיר מְתים..." (דברים ב, לד) "יחי ראובן... ויהי מְתיו מספר" (דברים ל"ג, ו) "... בהיותכם מְתי מספר.. ("דה"א, ט"ז, י"ט) "מ - מְתים, ידך, ה'! מ - מְתים מחלד, חלקם בחיים.." (תהילים י"ז, י"ד).

הדגש החזק:

לצערנו פחות ופחות קוראים בתורה ושליחי - ציבור מבטאים נכון את הדגש החזק, לפעמים אפילו "קולו לא נשמע בבואו אל הקודש".

הכלל וההבחנה בין הדגש הקל והדגש החזק הוא פשוט:

כל מה שאינו דגש קל הוא דגש חזק.

ואימתי נדע מהו דגש קל? פשוט ביותר, נמצא את הדגש הקל רק בבג"ד כפ"ת בראש מילה או לאחר שו"א נח. צא ואמור: דגש קל - אין תנועה לפניו לעולם.

דגש חזק יבוא אחרי תנועה קטנה (או גדולה) יבוטא בהדגשה מוטעמת במיוחד

ועוד נמצא דגש חזק לפחות בחמשה מקומות בתפילה או בקריאת התורה, למרות שיבוא אחרי תנועה גדולה, הדגש יבוטא כדגש חזק והם: "בתּים" "אלּה" "למּה" "שמּה" "המּה". (למרות שהאות "ת" במילה "בָּתִּים" בדגש חזק, לא מקובל להטעים את הדגש במילה זו כדגש חזק)

וסימנך: "בָּתִּים אֵלֶּה - לָמָּה הֵמָּה שָׁמָּה?!"

לכאורה נראה כי המילה: "בָּתִּים" שגם בה האות "תּ" מודגשת למרות שהיא אחרי ניקוד קמץ אין להגות אותה בדגש חזק כדי להבחין בינה לבין המילה "בַּתִּים" המבטאת רבוי של 'בַּת' ='מידה'. ראה יחזקאל מ"ה, י"ד: "וחוק השמן הבַּת השמן מעשר הבַּת מן הכר, עשרת הבַּתִּים חומר כי עשרת הבַּתִּים חומר".

סיבה נוספת: שמא הדגש בא להשלים את האות "י" החסרה שהנפלה. לכאורה היה צריך להטות את הרבוי במילה "בייתים", וידוע כי לעיתים הדגש בא כתשלום אות חסרה.

כך מצאנו במלה "שְׁתַּיִם" (2). הכיצד? וכי מצאנו לאחר שו"א נע שיבוא דגש חזק? אלא סביר להניח כי הדגש בא כ"תשלום" לאות "נ" שנפלה. כאילו היינו צריכים לאמר "שִׁנְתַּיִים"

וכן המילה "שְׁתֵּי" - דגש חזק לאחר שו"א נע? נסביר שמא מהסיבה דלעיל, או כדי להבחין בין שתי מילים כמעט זהות והן: "שְׁתֵּי" (2) או "שְׁתֵה" ("שתה אדוני..").. צא וחשוב...

תזכורת לניקוד הדגש אחרי ה"א הידיעה:

---

אחרי ה"א הידיעה בד"כ יבוא דגש חזק, (לא באותיות גרוניות).. כמו: הבַּית" או היֶּלד". "הַתְּשִׁיעִי" "הַשָּׁמַיִם"

---

לפני אותיות א' או ר' משתנה הפת"ח שבה"א הידיעה לקמ"ץ כמו: הָאָרץ הָרביעי

---

כן לפני אותיות ה' וע' אם יש תחתיהן קמ"ץ ה"א הידיעה תנוקד בקמ"ץ כגון" הָהָר" הָעָם

---

באותיות ה' ח' שאינן קמוצות, ה"א הידיעה תנוקד "פשוט" בפת"ח כגון: "הַהוֹלֶכֶת" הַחַי" הַחֲמִישִׁי" הַעוֹזְבִים" "הַעִוְרִים"

---

לפעמים לפני האות "ע" תנוקד ה"א הידיעה בקמ"ץ כגון "הָעֶבֶד" "הָעֹשֶׁר"

---

אם אחרי ה"א הידיעה או ה"א השאלה יש אות חָ' או אָ' (עם קמץ) יבוא סגול תחת הה"א כמו "הֶחָי" הֶחָזָק" "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי"

"הֶחָלָל" "בֶּחָלָל"

ובשל כך נקוד לפעמים "אַחַי" "אַחֶיךָ" ולפעמים "אֶחָי" "אֶחָיו" מחמת שהחי"ת נקודה בקמ"ץ

כתוספת לנ"ל הלקוח מ"תקון קוראים" מן הראוי להביא את אשר מצאתי כתוב בספר "אמרי לשון" של הרב אליהו גמליאל יצ"ו הארות והערות חשובות.

לעיתים, ה"א הידיעה תוותר על הדגש שיבוא בעקבותיה.. בגלל לבטא מילים בצורה נוחה יותר. מצאנו הרבה מילים המתחילות באותיות "יְ" שוא"ית או "מְ" שו"אית שלא יבוא בהם דגש למרות שה"הא הידיעה נמצאת לפניהם"

והשו"א, למרות היותו שוא נע (בראש מילה) נהגה אותו במקרים הבאים כאילו הוא שו"א נח.

להלן דוגמאות:

היְאור " "הַיְאוֹר" "בַּיְאוֹר" הַיְאוֹרָה" "הַיְלָדִים" הַיְשׁוּעָה" הַיְבוּסִי" "הַיְקוּם" הַיְשִׁימוֹן" הַיְקָרִים"..."הַלְויִּים"

(יוצא מן הכלל לדוגמאות היוצאות מן הכלל)... "הַיְּהוּדִים" הַיְּהוּדִי" "היְּעוצה" היְּעפים" היְּעלים" "היְּונים"

וכן כפי שהוזכר: באות "מ" שו"אית בראש מילה, לא תודגש למרות שלפניה "ה"א הידיעה". דוגמאות:

"המְקשרות" המְילדות, " המְילדת" המְבקשים " המְאררים" המְבשרות" המְדברים" המְאדמים" המְדבר" "המְלמד" "והמְשלח" המְסוכן" "המְלקקים", יוצא מן הכלל: המְּצורע" הַמְּנאפת"

ולהבדיל... גם בתפילה בשבחים לבורא מצאנו "מְ" שוא"ית מודגשת "המְּשובח" "המְּפואר" והמּתנשא". יש אומרים שבתארים של הקב"ה יודגשו למען להבליט.. להפליג..

הערה: יש ההוגים את השוא כשוא נח

ה"א השאלה:

ה"א השאלה לפני מילה שלמה (ללא תוספות בתחילה כגון: אותיות: בכלמ) כדי להבחין בינה לבין ה"א הידיעה, תנוקד בחטף - פתח ואחריה לא יבוא דגש, כגון: הֲשוֹמֵר אחי אנכי? "הֲרָפֶה" או "הַבֲרָכָה אחת היא לך..."

אם תבוא ה"א השאלה לפני אות שימוש (בכל"ם) תנוקד כה"א הידיעה בפתח ודגש אחריה: כגון: הַכְּצעקתה.. הַלְהָרְגֵנִי..."הַבְּמחנים"

לפני אות א', ה"א השאלה, תמיד תנוקד בפת"ח: הַאיש כמוני יברח? הַא - ל יעוות משפט? כאשר בד"כ ה"א הידיעה לפני המילים הללו תנוקד בקמ"ץ: "הָאֵ - ל בית - אל" "הָאֵ - ל תמים דרכו" הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ...

מצאנו כי אחר ה"א השאלה יבוא דגש והה"א תנוקד בפת"ח, כמו: "הַבְּמחנים"? הַשְּמנה היא? "הַכְּתונת בנך?"

אך לפני חי"ת קמוצה או "א" קמוצה, ה"א השאלה תנוקד בסגו"ל הֶחָזָק הוא"? הֶאָנֹכִי הריתי...?

"אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים"

ובברכת: "על הצדיקים" מה הסיבה לומר "... ועל חסדך הגדול... נשענְנוּ"? למה שלא נתקן ונאמר "נִשְׁעַנּוּ" בדגש חזק באות "נון". במקום לכפול את האות "נון" נוכל פשוט להדגיש את ה"נון" שנותרה במקום ה"נון" שנפלה... (התימנים גורסים: "נִשְעַנּוּ")

"כמו: "ונתַנּוּ את בנותינו לכם..." (בראשית ל"ד, ט"ו) ולא נאמר: ונתננו...

כך מצאנו במקומות רבים במקורותינו. בתקוה כי אכן לִבַּנּו את הסוגיה (ולא לבּנְנוּ)

בתפילת העמידה: "עינינו מִלְּמָעְלָה למטה ולבנו מִלְּמָטָּה למעלה""

יש לשים לב להגיה של המילים "מלְ - מעלה "מלְ - לְמטה"

דחיק ואתי מרחיק

דחיק: מילה שסופה ה"א והיא סמוכה במקף לאחת האותיות בג"ד כפ"ת ואחת משתי התיבות היא מילה בעלת הברה אחת אז: האותיות "בג"ד כפ"ת שאחריה יבואו בדגש חזק. כמו: מַה - פָּרַצְתָּ, נכה - בּו. וכן נוהל זה יתקיים בתיבות אשר תחילתן אחת מאותיות: "ט"ס, שק"ץ נוזלי"ם" כמו "אלכה - נא".

כעיקרון לפני כל הטעמה ההברה שלפניה כביכול תתרומם כדי ל"הנחית" את ההטעמה וכן אם המילה השניה היא מלעיל וסוף המילה הקודמת בסגול ובמקף, ולמרות שהיא מסתיימת באות אהו"י עדיין תהיה מודגשת בדגש חזק כמו "יחוה - דּעת" או

"היגאה גּומא".

אתי מרחיק

כאשר תבוא האות ה"א אחרי סגול בסוף מילה או אחרי קמץ והמילה הסמוכה תהיה מילה בת הברה אחת או אות מוטעמת מלעיל אזי, האותיות בג"ד כפ"ת או אותיות ט"ס שק"ץ נוזלי"ם יודגשו בדגש חזק כמו: "ומשנה כּסף" "תננה לּי" "ואעידה - בּם" ארצה - כּנען" "עושה - לּך".

הכללים הנ"ל נכונים אם המילה הראשונה בטעם "משרת" (לא מפסיק) אבל אם הוא בטעם מפסיק אין כאן דין אתי מרחיק.

יוצא מן הכלל:

ידוע כי במילים המסתיימות באחת מאותיות: אהו"י" והן סמוכות למילים הפותחות באותיות בג"ד כפ"ת, אז אותיות בג"ד כפת לא יודגשו, ותישארנה אותיות רפויות, למרות היותן בראש מילה. יוצא מן הכלל אם שתי אותיות בג"ד כפ"ת סמוכות זו לזו ושתיהן ממוצא אחד ב"פ, ג"כ, ד"ת, ואם אותיות בג"ד כפ"ת מנוקדות בשו"א נע אז: האותיות בג"ת כפ"ת יקבלו דגש: כגון: "ואכבדה בְּפַרעה", " בשׁבתך בְּביתך".

המוצא הנאמן מקבל פרס!!!

מי מצא בתנ"ך ספר דניאֵל? אני לא מצאתי!

אני כן מצאתי ספר שנקרא: "ד נ יֵּ א ל" נהגה "דָּנִיֵּ (א) ל": ה - "א" נחה! איננה נשמעת! אולי זה חידוש להרבה תלמיד - חכמים?!

ויש לקראה: "דּני יֵּל" ועוד... דגש חזק ביו"ד!

פתח גנובה

כאשר נראה בסוף מילה אחת מהאותיות הגרוניות הבאות: ח, או ע, או ה עם מפיק בסוף מילה, ומתחתיה ניקוד פתח, ולפניה אות מנוקדת בציר"י או בחירי"ק אנו הוגים מילה זו כאילו קיימת אות יו"ד לפני האות האחרונה.

כגון: "רֵחַ" ייקרא: "רֵייַח", "יָרֵחַ" ייקרא: "יָרֵ יַח".

"שוֹמֵעַ" נהגה "שוֹמֵ יַע", "לְהַנִּיחַ" נהגה: "לְהַנִּי יַח".

אם לפני האות האחרונה (הגרונית בפתח) יש ניקוד חולם או שורוק, נהגה את המילה כאילו נוספה אות וא"ו (בהיגוי W) כגון: "תפו - וַח".

"גבו - וַה" ולא "גבו הַ". "ריח ניחוח" ייקרא: "רֵ יַח ניחו - וַח".

... מַגְבִּיהַּ שפלים... נהגה: מַגְבִּיַהּ

"מלפני אדון חולי ארץ, מלפני א - לוַה יעקב" ייקרא: א - לו - וַ (W) ה.

המילה "מקצוע" נהגה: "מקצו - וַ ((Wע".

יש להבחין אם בסוף מילה האות הגרונית "ה" ומתחתיה קמץ (גדול) נהגה את הקמץ מתחת לאות "ה' ללא שינוי: "אביהָ" = אבא שלה, לא נהגה: "אָבִ - יָה".

"ונדריה עליהָ.."לא נהגה "ונדריה עָלֶ - יָה".

ומה עם מפיקי הה"א?

מפיק ה"א, היא נקודה (כדגש) הנמצאת באות האחרונה שהיא ה"א. בעיקר באה לבטא שייכות לגוף בלשון נקבה (שלה).

"שֶׁלָּהּ" עם מפיק ה"א פירוש: שייך לה.

"שֵׁלָה" ללא מפיק ה"א שם אדם, בנו של יהודה.

"שארהּ כסותהּ ועונתהּ לא יגרע".

אם לא נקפיד להפיק (להוציא) את האות ה"א בהדגשה עם הוצאת מעט רוח מגרוננו, לא נבחין בין מושגים שונים:

"מַלְכָּהּ" עם מפיק ה"א. פירוש: המלך שלה.

"מַלְכָּה" ללא מפיק ה"א. פירוש: מלכה, אשת המלך.

* תפילה - להתפלל נכון - תשובות להרבה ספקות - חלק 6.