כשאדם שואל את עצמו את השאלה מי אמר? זה נקרא שהוא עובר בהיכלי התמורות. אמר מלשון תמורה, הטלת ספק והמרת נקודת מבט אחת לנקודת מבט אחרת.

כולנו נולדנו כדף חלק וחסר דעה וחינכו אותנו שזה אסור וזה מותר, זה טוב וזה רע, זו הצלחה וזה כישלון, זה מתוק וזה מר.

וכך נבנה בניין דעתנו מבלי שתהיה לנו האפשרות לבחון בעצמנו מה כדאי לנו ומה לא, מה מותר ומה אסור? מה אפשרי ומה מחויב.

כשאדם מרגיש שדבר מסוים מחויב לו? הוא מרגיש מוגבל, הוא מרגיש שאין לו בחירה וזה מגדיל את הסיכוי שהוא יסבול מהדבר שנדמה לו כמחויב עבורו.

אישה שהתחנכה בחברה שמרנית וגרמו לה לחשוב שזה מחויב להתחתן וגם כדאי לא שזה לא בגיל מאוחר מידי, שלא תפספס את הרכבת חס ושלום. וככל שיעבור הזמן, היא תרגיש שהזמן דוחק בה

היא תרגיש לחץ נפשי.

האמונה באפשרי כמחויב יכולה לגרום לה לסבול גם אם היא הצליחה במשימה למצוא חתן, כי אז היא תפחד להתגרש וברגעים של משבר בזוגיות, היא תרגיש שהנישואים נכפו עליה.

ומי שרוצה לנסות להשתחרר מכל המחויבים המדומים, עליו לברר מהי האמת, גם אם הוא לא בטוח שיש כזו, בכל מקרה כדי להיות בטוח שהוא לא בטוח, עליו לשאול את עצמו "מי אמר?" על כל דבר שנאמר.

מי אמר שזה אסור וזה מותר? מי אמר שזה טוב וזה רע? מי אמר שמה שאני רואה, זה אכן מה שקורה? וכך הלאה ומבלי לפחד לערער לעצמו את תפישת המציאות שלו.

ודַּע שֶׁיֵּשׁ חַדְרֵי תּוֹרָה וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לָהֶם כְּשֶׁמַּתְחִיל לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, הוּא נִכְנָס בְּהַחֲדָרִים וְנִכְנָס מֵחֶדֶר לְחֶדֶר וּמֵחֶדֶר לְחֶדֶר כִּי בְּכָל חֶדֶר וָחֶדֶר יֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה פְּתָחִים לַחֲדָרִים אֲחֵרִים וְכֵן מֵאוֹתָן הַחֲדָרִים לַחֲדָרִים

אֲחֵרִים וְהוּא נִכְנָס וּמְטַיֵּל בְּכֻולָּם, וּמְלַקֵּט מִשָּׁם אוֹצָרוֹת וּסְגֻלּוֹת יְקָרוֹת וַחֲמוּדוֹת.

רבי נחמן מנסה לתאר את היכלי התמורות ואת תהליך הטלת הספק כטיול כיפי ומהנה, כאשר בדרך האדם אוסף ומלקט לו כל מיני תובנות חדשות ומעניינות. כי האמת שהתהליך הזה יכול להיות סבל

והוא גם יכול להיות כיפי ומהנה, זה גם כן תלוי בנקודת מבטו האישית של ההולך בהיכלי התמורות.

ואם כל אדם יהיה מספיק כנה אם עצמו, הוא יהיה חייב להודות שהמטרה האמתית היא להרגיש טוב מבפנים תמיד, אחרת בשביל מה כל הסבל הזה?

וְהֵשִׁיב לָהֶם, אַיְתוּ אַשְׁלֵי וּמוֹשְׁחוּ הַיְנוּ שעִקַּר עֲלִיַּת הַקְּדֻשָּׁה, עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה וְלֶעָתִיד בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל

מֵהַגָּלוּת בְּשִׂמְחָה כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: כִּי בְּשִׂמְחָה תֵצֵאוּ.

וְאָז יִכְלוּ הַקְּלִיפּוֹת לְגַמְרֵי וְזֶה: אַיְתוּ אַשְׁלֵי הַיְנוּ עַל יְדֵיכֶם וְעַל כָּרְחֲכֶם יִתְבַּטְּלוּ הַקְּלִיפּוֹת.

וְדַע שֶׁכָּל אָדָם קדֶם שֶׁמַּשִּׂיג בַּתּוֹרָה הַשָּׂגָה שֶׁל אֱמֶת צָרִיך לֵילֵך בְּהֶכְרֵחַ דֶּרֶך אֵלּוּ הֵיכְלוֹת הַתְּמוּרוֹת.

וכדי להגיע לזה האדם חייב ללכת דרך היכלי התמורות, למה? כי הקליפה קודמת לפרי וכדי לצאת מהשכל ולעלות לשכל שמחוץ לשכל, על האדם קודם להשיל מעליו את הקליפות.