לאורך כל ההיסטוריה (ועד היום וימשיך גם בעתיד) דנו בני האדם בשאלות הגדולות ביותר, הקיומיות, הקשות, המתוסבכות והבלתי פתירות. אחד הנושאים, אם לא הנושא הוא "אלוקים". האם יש אלוקים, מהו ומיהו אלוקים? האם הוא רוצה מאיתנו משהו? כמה כוחו ויכולותיו ועוד.

עת לחקור ועת לחדול מלחקור

האדם נולד עם טבע לחפש? לחקור ולנסות להבין את פשר הבריאה. תכונות אלה הביאו את האנושות לגבהים עצומים בכל תחום. טכנולוגי, מדעי, הגותי, תרבותי ועוד. הרצון או התשוקה הזאת היא חיובית, טובה והכרחית כדי לקדם את העולם. אסור להגביל את חופש המחשבה והיצירה, החקירה והחיפוש. על האדם להמשיך לשאול שאלות, לנסות, להעז ולגלות תעלומות ונסתרות.

אמרו חז"ל (חגיגה, י"ג א) "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור במה שהורשית התבונן אין לך עסק בנסתרות". על האדם לבחון את קווי מחשבותיו, האם מושאי חקירותיו הם בלתי ניתנות לחקר? פיתרון או ישוב (אפילו חלקי)?

כדי לענות על שאלה זו על האדם להתבונן בקץ החקירה ולשאול את עצמו האם יגיע למסקנה שנוגעת לחייו מחקירה זו? לאיזה מימוש כלשהו? מנטאלי, נפשי, או רגשי? אם התשובה היא שלא אזי אין טעם להמשך החקירה והדרישה. עליו להבין ש"אין לך עסק בנסתרות".

הכל במוח שלך

האדם יודע, מכיר, חווה וחש את עצמו בלבד. כל הגירויים "החיצוניים", הם קיימים אך ורק במוח של האדם. אין לאדם שום אפשרות לדעת משהו או מישהו שהוא חוץ ממנו. אדם מרגיש רגשות מסוימות, והוא משליך שאת אותם רגשות חווה גם אדם אחר. אך זה מגוחך, כי הרי לדעת מהם רגשותיו של האחר, על האדם להיות האחר בעצמו.

אדם יכול לדעת רק את מחשבותיו, רגשותיו, מאווייו ורצונותיו שלו. כל מה שחוץ ממנו, יש באפשרותו לנחש, לשער או לפנטז. אך גם זה עדיין יישאר בתוכו, בראשו ובתחושותיו ואין זה אומר מאום על החוץ. אם אין אפשרות לדעת משהו שהוא חוץ מהאדם עצמו, וכל מה שיש לאדם זה את עצמו בלבד. אזי כל חקירה על כוח נפרד מהאדם, זה בזבוז זמן ואנרגיה.

חקירה עצמית, התבוננות פנימית, שאדם חוקר את עצמו, זה מבורך. הוא יהיה מודע לעצמו, יגיע לתובנות ויהיה יעיל יותר. המדע חוקר את האדם והעולם. "העולם" המדובר זהו עולמו של האדם. כשהמדע חוקר את הטבע, הוא חוקר "איך האדם תופס את הטבע". מדען חוקר את עולמו. את עולמו של האדם.

האם יש טעם לחקור על אלוקים?

כל חשיבה על אלוקים כמשהו חיצוני מהאדם (והעולם) אומרת בעצם שאין שום אפשרות להבין, להשיג או לתפוס את אלוקים. אלוקים הוא הלא נודע והבלתי מושג. נשגב ונעלה. הכמיהה לאלוקים היא כמו הכמיהה לאישה יפה שאינה בהישגו של האדם (שיר השירים כמטפורה על אהבה של האדם לאלוקים. ראה בהמשך את הביאור על כך).

אין לנו שום אפשרות להבין מהו אלוקים. מה הוא רוצה, האם הוא קיים? האם הוא נמצא וכו'. לכן העיסוק בו מיותר לחלוטין. האדם צריך לעסוק במה שנוגע אליו. כל עיסוק באידאות שלא קשורים לאדם? זה בזבוז זמן, חסר תועלת, מסיט את האדם מהדרך, מסיר מהאדם אחריות, מרחיק אותו מהצלחה והתקדמות.

אלוקים וקיום המצוות

לפי היהדות אלוקים איננו העולם והעולם איננו אלוקים. זהו הדבר הראשון שמלמדנו הכתוב "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". אלוקים ברא את השמים ואת הארץ. ואם כך אזי השמים והארץ אינם אלוקים. כל ניסיון לייחס לעולם, לחפצים, לעצמים, לבני אדם משהו אלוקי זהו עבודה זרה.

יוצא אם כך שאין טעם לשאול שום שאלה על אלוקים בעצמו. אין לאדם ולא יהיה לו לעולם מושג כלשהו על אלוקים. הדבר היחיד שכן יש לאדם זה את עצמו. את היכולת להרגיש, לחשוב, לדבר ולעשות כל העולה על רוחו.

ערך עבודת השם

לפי היהדות קיים המושג "עבודת השם". לשם ההבנה של מושג זה נשווה זאת לערך השירות בצבא. לאדם שרואה ערך בגיוס לצה"ל מתוך תחושת חובתו להגן על המולדת. הוא יהיה מוכן למות עבור ערך זה. מאידך ישנו אדם שלא רואה כל ערך בגיוס לצבא. הוא לא מרגיש חובה ערכית להתגייס (לא מדבר על כך שיש חובה לפי החוק להתגייס אלא על ראיית הגיוס כערך גם ללא חובה לפי החוק).

אדם שרואה בקיום מצוות ערך דתי של עבודת השם, ואף מוכן למות על קיום ערך זה זוהי עבודת השם לשמה. הוא מקיים מצוות מתוך תחושת חובתו לעבוד את השם בהכירו את מעמדו כ"עומד לפני השם". אזי לפי היהדות זוהי המעלה הגדולה ביותר אליה הגיע אברהם אבינו ועוד מעטים בלבד. כמו שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה פרק י:

"העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצוונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה".

אך חובה לשים לב לקו המבדיל החשוב ביותר: האדם המקיים מצוות מתוך הרגשת חובתו כלפי האלוקים לא יודע דבר וחצי דבר על אלוקים עצמו. הוא יודע אך ורק על עצמו. על חובתו שלו כלפי האלוקים. הוא מכריע בעצמו ולעצמו לקיים את המצוות ולעבוד את השם.