מאמר ותרגיל להקלה במקרה של הרגשה קשה עקב אובדן.
תחושת אובדן יכולה להיגרם ממוות של אדם קרוב אך גם מהרגשת חוסר או שינוי במצבים שונים בחיים. למעשה כל שינוי הוא פרידה מדבר מסוים.
לדוגמה: פרידה מזוגיות, שינוי מסגרת עבודה, התפטרות, פיטורין או פנסיה, שינוי מגורים וכן הלאה...
מה קורה לנו בגוף ואיך מתמודדים עם זה?
מספר פעמים יצא לי ללוות אנשים בדרכם האחרונה.
היום ליוויתי את סבי (אבא של אבי). בדיוק ביום שבו נקבר אבי לפני 11 שנים, נשמע הזויי או רק צירוף מיקרים?!
בכל אופן זאת המציאות.
שוב אני מוצאת עצמי מסתכלת סביבי על המלווים הנוספים, בוכים ונזכרים.
מסתכלת מעלה ואומרת לעצמי "אולי הוא רואה אותי" אי שם מלמעלה מביט בכל הקרובים שבואו לחלוק כבוד אחרון...
האם זה עצוב שאדם בן 88 נפטר? האם זה חייב להיות קשה? ואם זה לא, אז זה אומר שאני אדם פחות טוב?
אני חסרת רגש? אולי לא יאהבו אותי יותר? אולי יחשבו שאני לא אנושית?
ואם כן אז כמה זמן נחשב נורמאלי להיות עצוב ומתי עצב הופך לדיכאון?
שאלות אלו נפוצות בקרב אנשים מתאבלים והרי יש כ"כ הרבה דרכים להיפרד ולהתאבל מאדם שנפטר.
ישנם כאלה השורפים את הגופה, ישנם המלבישים ומאפרים אותה על מנת להציג את האדם פעם אחרונה בפני קרוביו, והדרך המוכרת לנו היא כמו שנאמר "מאפר באת ולאפר תשוב".
אצלנו יושבים שבעה, יש כאלה הבוחרים להתאבל שנה שלמה וללבוש שחור על מנת לסמל את אבלם.
ישנן הרבה אפשרויות. היום אני מבינה ואולי הבנתי בעבר אך לא אמרתי זאת מעולם...
המוות הוא חלק מהחיים. תחושת האובדן קשה, עצובה ויוצרת חלל לקרובים, אך עם זאת המוות ידוע מראש, כולנו יודעים שלא נחייה לנצח ועדיין הפרידה קשה - מחקרים מראים כי הפחד מהמוות הוא הגדול מכולם.
להפסיק להתאבל ולחזור לחיים אינו אומר שאני לא עצובה אך אומר שאני לוקחת אחריות על חיי.
שאני מבינה את משמעות החיים ואת המשמעות של המוות.
אף אחד מהאנשים הקרובים לנו לא היה רוצה שנתאבל עליו ונבכה את מותו יותר מהזמן הנדרש כדי לשחרר את הרגש הקשה של הפרידה, יותר מהזמן הנדרש להתגבר על החור השחור שנפער בעולמינו.
ולאחר הזמן הזה מה עושים? איך ממשיכים? האם אנו בוחרים לחיות את המוות או את החיים?!
במהלך חיי איבדתי הרבה אנשים.
לעיתים ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, ישנם קרובים כשבעודם בחיים קיימת כלפיהם תחושת אבל ואובדן.
זה קורה בפרידות, גירושין, בחרדת נטישה או פשוט במריבה שלעולם לא נשלמה.
אנו יכולים להרגיש תחושה דומה גם כאשר איבדנו עבודה או פשוט יצאנו לפנסיה.
למעשה כל שינויי הוא פרידה.
מעצם היותנו חיים - מטרותינו הנן לייצר חיים
חיים זה המון דברים, חיים זה מה שאנו עושים... חיים זה: משהו שלא היה לפני רגע...
שיחה, מפגש, ציור, בישול, חיבוק, ריקוד, כתיבה, הליכה ועוד...
פשוט להיות, להיות בשביל עצמי, להיות בשביל מי שאיתי, להיות בשביל ליצור עוד חיים שמחים, בריאים ומאושרים.
אתם בטח שואלים - איך עושים את זה? ישנם כאלה ש פשוט מצליחים להפריד בין האירוע הכואב לבין החיים וישנם אלו שנשאבים לכאב ולחוסר וממשיכים לנהל את חייהם משם.
לפגוע כשתחושות אלו ממשיכות לפגוע בחיינו לאורך זמן ואין בידינו את היכולת לשנות את תחושת האובדן והקושי שלנו, זה הזמן להתחיל לעבוד.
תרגיל לקידוד מחדש של זיכרון האדם ממקום מכובד נעים ומאפשר יותר.
לפני שאתם מתחילים שימו לב:
* רצוי לעשות תרגיל זה בידיעה כי יש אדם קרוב או מטפל שהנכם סומכים עליו ויכולים ליצור עימו קשר על מנת לקבל תמיכה.
* את התרגיל רצויי לעשות לאחר תקופת האבל. להתאבל זה תהליך טבעי. השאלה כמה זמן והאם אני מוכן להמשיך ולהתקדם בחיי?!
* אני עומדת לרשותכם בכל שאלה, הרגישו בנוח ליצור קשר.
שלב 1: מה אתם חווים עכשיו שאתם חושבים על האדם היקר לכם, רשמו על דף מספר מ1עד 10 כאשר 10 מסמל את הרגשה הכי קשה.
שלב 2: דמיינו את האדם היקר שלכם, העלו אותו בעייני רוחכם - איך זה מרגיש? היכן ממוקמת ההרגשה הזאת בגוף? שימו לב למקום שבו אותו האדם נמצא?! המרחק שלו מכם, האם הוא יושב או עומד? מהם הצבעים שלו? שחור / לבן או צבעים אחרים? האם הוא בתנועה או סטטי? האם הוא בגודל טבעי או דמיוני? האם הוא נראה חיי?
ועכשיו... בעדינות השאירו אותו שם וגם את ההרגשה. (לאדם זה נקרא דמות א' לשם ההליך)
שלב 3: שתו כוס מים ונשמו עמוק שלוש פעמים, הכניסו אוויר נקי ונשפו את מה שמיותר, שוב ושוב - ועכשיו כשאתם מוכנים לשלב הבא...
שלב 4: עלו בעייני רוחכם אדם שאחרי שנפרדתם ממנו היה לכם קשה, אך היום שאתם נזכרים בו אתם שמחים. (אם אין אדם כזה הנכם יכולים להיזכר בדמות מפורסמת - לאדם זה נקרא דמות ב' לשם התרגיל)
מצוין - עכשיו, בדקו עם עצמכם, היכן הוא נמצא? מולכם, מאחוריכם או בצדדים? יושב או עומד? מה המרחק שלו? מטר או חמישה מטרים? דו מימד או תלת מימד? איך הוא לבוש? איך זה מרגיש? איפה אתם מרגישים אותו?
שלב 5: כעת שיש לכם את הדמויות בעייני רוחכם, קחו את דמות א' והעבירו אותה למקום של דמות ב' תוך כדי כך הפיחו בה חיים, ראו את הדמות בתלת מימד בצבעים חיים, מציאותיים, שימו לב מה השתנה?
זה הזמן לשים יד על הלב ולשאול את עצמכם מבפנים, האם המיקום החדש עבור דמות א' מתאים לי?
אם כן, זהו הזמן להודות לעצמכם עבור מסע מרתק לקבל את עצמכם בחזרה ולאהוב את יקירכם במקום שמתאים לכם היום, מקום מכבד ומוקיר תודה על כל מה שזמן זה אפשר לכם ללמוד.
בידיעה שהחיים הם מקור של כוח ואנרגיה של יצירה ועשייה וממקום זה בחרו לעשות דבר מה העושה לכם נעים ושמח בלב. לדבר עם איש יקר לכם, לטייל, לבלות, או כל דבר אחר שמתאים לכם עכשיו.
שלב 6: בדקו מה הרגשתכם כעת מ1 עד 10. בכמה הרגשתכם השתפרה? (ניתן לחזור על התרגיל)
"מאין באת ולאן אתה הולך" גם בחיים על פני האדמה...
מאחלת לכם חיים מלאי שמחה, קבלה עניין והצלחה בדרך שבא תבחרו
באהבה
תחושת אובדן יכולה להיגרם ממוות של אדם קרוב אך גם מהרגשת חוסר או שינוי במצבים שונים בחיים. למעשה כל שינוי הוא פרידה מדבר מסוים.
לדוגמה: פרידה מזוגיות, שינוי מסגרת עבודה, התפטרות, פיטורין או פנסיה, שינוי מגורים וכן הלאה...
מה קורה לנו בגוף ואיך מתמודדים עם זה?
מספר פעמים יצא לי ללוות אנשים בדרכם האחרונה.
היום ליוויתי את סבי (אבא של אבי). בדיוק ביום שבו נקבר אבי לפני 11 שנים, נשמע הזויי או רק צירוף מיקרים?!
בכל אופן זאת המציאות.
שוב אני מוצאת עצמי מסתכלת סביבי על המלווים הנוספים, בוכים ונזכרים.
מסתכלת מעלה ואומרת לעצמי "אולי הוא רואה אותי" אי שם מלמעלה מביט בכל הקרובים שבואו לחלוק כבוד אחרון...
האם זה עצוב שאדם בן 88 נפטר? האם זה חייב להיות קשה? ואם זה לא, אז זה אומר שאני אדם פחות טוב?
אני חסרת רגש? אולי לא יאהבו אותי יותר? אולי יחשבו שאני לא אנושית?
ואם כן אז כמה זמן נחשב נורמאלי להיות עצוב ומתי עצב הופך לדיכאון?
שאלות אלו נפוצות בקרב אנשים מתאבלים והרי יש כ"כ הרבה דרכים להיפרד ולהתאבל מאדם שנפטר.
ישנם כאלה השורפים את הגופה, ישנם המלבישים ומאפרים אותה על מנת להציג את האדם פעם אחרונה בפני קרוביו, והדרך המוכרת לנו היא כמו שנאמר "מאפר באת ולאפר תשוב".
אצלנו יושבים שבעה, יש כאלה הבוחרים להתאבל שנה שלמה וללבוש שחור על מנת לסמל את אבלם.
ישנן הרבה אפשרויות. היום אני מבינה ואולי הבנתי בעבר אך לא אמרתי זאת מעולם...
המוות הוא חלק מהחיים. תחושת האובדן קשה, עצובה ויוצרת חלל לקרובים, אך עם זאת המוות ידוע מראש, כולנו יודעים שלא נחייה לנצח ועדיין הפרידה קשה - מחקרים מראים כי הפחד מהמוות הוא הגדול מכולם.
להפסיק להתאבל ולחזור לחיים אינו אומר שאני לא עצובה אך אומר שאני לוקחת אחריות על חיי.
שאני מבינה את משמעות החיים ואת המשמעות של המוות.
אף אחד מהאנשים הקרובים לנו לא היה רוצה שנתאבל עליו ונבכה את מותו יותר מהזמן הנדרש כדי לשחרר את הרגש הקשה של הפרידה, יותר מהזמן הנדרש להתגבר על החור השחור שנפער בעולמינו.
ולאחר הזמן הזה מה עושים? איך ממשיכים? האם אנו בוחרים לחיות את המוות או את החיים?!
במהלך חיי איבדתי הרבה אנשים.
לעיתים ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, ישנם קרובים כשבעודם בחיים קיימת כלפיהם תחושת אבל ואובדן.
זה קורה בפרידות, גירושין, בחרדת נטישה או פשוט במריבה שלעולם לא נשלמה.
אנו יכולים להרגיש תחושה דומה גם כאשר איבדנו עבודה או פשוט יצאנו לפנסיה.
למעשה כל שינויי הוא פרידה.
מעצם היותנו חיים - מטרותינו הנן לייצר חיים
חיים זה המון דברים, חיים זה מה שאנו עושים... חיים זה: משהו שלא היה לפני רגע...
שיחה, מפגש, ציור, בישול, חיבוק, ריקוד, כתיבה, הליכה ועוד...
פשוט להיות, להיות בשביל עצמי, להיות בשביל מי שאיתי, להיות בשביל ליצור עוד חיים שמחים, בריאים ומאושרים.
אתם בטח שואלים - איך עושים את זה? ישנם כאלה ש פשוט מצליחים להפריד בין האירוע הכואב לבין החיים וישנם אלו שנשאבים לכאב ולחוסר וממשיכים לנהל את חייהם משם.
לפגוע כשתחושות אלו ממשיכות לפגוע בחיינו לאורך זמן ואין בידינו את היכולת לשנות את תחושת האובדן והקושי שלנו, זה הזמן להתחיל לעבוד.
תרגיל לקידוד מחדש של זיכרון האדם ממקום מכובד נעים ומאפשר יותר.
לפני שאתם מתחילים שימו לב:
* רצוי לעשות תרגיל זה בידיעה כי יש אדם קרוב או מטפל שהנכם סומכים עליו ויכולים ליצור עימו קשר על מנת לקבל תמיכה.
* את התרגיל רצויי לעשות לאחר תקופת האבל. להתאבל זה תהליך טבעי. השאלה כמה זמן והאם אני מוכן להמשיך ולהתקדם בחיי?!
* אני עומדת לרשותכם בכל שאלה, הרגישו בנוח ליצור קשר.
שלב 1: מה אתם חווים עכשיו שאתם חושבים על האדם היקר לכם, רשמו על דף מספר מ1עד 10 כאשר 10 מסמל את הרגשה הכי קשה.
שלב 2: דמיינו את האדם היקר שלכם, העלו אותו בעייני רוחכם - איך זה מרגיש? היכן ממוקמת ההרגשה הזאת בגוף? שימו לב למקום שבו אותו האדם נמצא?! המרחק שלו מכם, האם הוא יושב או עומד? מהם הצבעים שלו? שחור / לבן או צבעים אחרים? האם הוא בתנועה או סטטי? האם הוא בגודל טבעי או דמיוני? האם הוא נראה חיי?
ועכשיו... בעדינות השאירו אותו שם וגם את ההרגשה. (לאדם זה נקרא דמות א' לשם ההליך)
שלב 3: שתו כוס מים ונשמו עמוק שלוש פעמים, הכניסו אוויר נקי ונשפו את מה שמיותר, שוב ושוב - ועכשיו כשאתם מוכנים לשלב הבא...
שלב 4: עלו בעייני רוחכם אדם שאחרי שנפרדתם ממנו היה לכם קשה, אך היום שאתם נזכרים בו אתם שמחים. (אם אין אדם כזה הנכם יכולים להיזכר בדמות מפורסמת - לאדם זה נקרא דמות ב' לשם התרגיל)
מצוין - עכשיו, בדקו עם עצמכם, היכן הוא נמצא? מולכם, מאחוריכם או בצדדים? יושב או עומד? מה המרחק שלו? מטר או חמישה מטרים? דו מימד או תלת מימד? איך הוא לבוש? איך זה מרגיש? איפה אתם מרגישים אותו?
שלב 5: כעת שיש לכם את הדמויות בעייני רוחכם, קחו את דמות א' והעבירו אותה למקום של דמות ב' תוך כדי כך הפיחו בה חיים, ראו את הדמות בתלת מימד בצבעים חיים, מציאותיים, שימו לב מה השתנה?
זה הזמן לשים יד על הלב ולשאול את עצמכם מבפנים, האם המיקום החדש עבור דמות א' מתאים לי?
אם כן, זהו הזמן להודות לעצמכם עבור מסע מרתק לקבל את עצמכם בחזרה ולאהוב את יקירכם במקום שמתאים לכם היום, מקום מכבד ומוקיר תודה על כל מה שזמן זה אפשר לכם ללמוד.
בידיעה שהחיים הם מקור של כוח ואנרגיה של יצירה ועשייה וממקום זה בחרו לעשות דבר מה העושה לכם נעים ושמח בלב. לדבר עם איש יקר לכם, לטייל, לבלות, או כל דבר אחר שמתאים לכם עכשיו.
שלב 6: בדקו מה הרגשתכם כעת מ1 עד 10. בכמה הרגשתכם השתפרה? (ניתן לחזור על התרגיל)
"מאין באת ולאן אתה הולך" גם בחיים על פני האדמה...
מאחלת לכם חיים מלאי שמחה, קבלה עניין והצלחה בדרך שבא תבחרו
באהבה
050-3331-331