שוב הפסדנו אתמול. הפעם לטורקים. שוב היינו טובים יותר אבל הפסדנו.

"מאכזבת מכבי" אמר לי אחי. כבר כמה שבועות ברציפות אנחנו מפסידים, שלא לדבר על ההפסד השבוע בדרבי.

"בוא נדייק", אמרתי לו כמאמן הוליסטי מדופלם. " מכבי לא מאכזבת, זה אנחנו אלו שמתאכזבים. יש לנו ציפייה ממכבי שתנצח, וכשהציפייה לא מתממשת אנחנו מתאכזבים".

האמת היא שאף אחד לא מסוגל לאכזבב אותנו, זוהי האמת הפשוטה. אך לבני האדם קשה להודות באמת הפשוטה הזו. מזתומרת אף אחד לא מאכזב אותנו, בודאי שמאכזבים אותנו, אנחנו מנסים להילחם בחירוף נפש ולהוכיח שהאחר איכזב אותנו, שהוא היה צריך לנהוג אחרת, להתבטא אחרת.

היא הייתה צריכה לעשות אחרת, להגיד אחרת.

קשה למרביתנו להודות באמת הפשוטה, שזה הכל בגלל הציפייה שיש לנו.

אם לא הייתה לי ציפייה ממכבי, הרי שמן הסתם גם לא הייתי מתאכזב.

הפסד היה טוב לי בדיוק כמו ניצחון. זהו מצב של שוויון נפש.

הציפיות שלנו מבני הזוג, מהילדים, מהחברים לעבודה, מאלוהים, מהחיים, הם ורק הם המקור של כל האכזבות שבעולם.

מה גורם לציפייה שלנו להיווצר, זוהי כבר שאלה לדיון אחר.

בכל מקרה, מכבי הפסידה לטורקים, אבל אנחנו כאוהדים וותיקים ומסורים, עוד לא אמרנו את המילה האחרונה. אנחנו נדע להשיב מלחמה לטורקים ולהראות להם שגם אנחנו יכולים לתת להם בראש. ואם לא, אז תמיד נוכל לשוב ולסחוב להם מגבות וברזים.