הקדמה
הסיפור הבא מבוסס על מקרה אמיתי. אמנם חלק מהפרטים שונו או הומצאו, אך הדבר נעשה לצורך הדגשת נקודות מסוימות ומתוך חופש הדמיון והיצירה.
הסיפור מהווה חלק מעבודה טיפולית שהתקיימה במהלך פגישה בה נעשה שימוש בטכניקת ה - EFT (Emotional Freedom Technique). טכניקה זו נועדה לשחרור מחסומים מודעים ולא - מודעים כאחד, באמצעות טפיחה על נקודות אנרגטיות בגוף (המרידיאנים), ובאמצעותה ניתן לטפל במגוון רחב של קשיים ובעיות, גופניות ורגשיות כאחד.
המטופל שסיפורו מתואר להלן הגיע בעקבות אכילת יתר ורצון לרדת במשקל. בהקשר זה, אחד הנושאים המרכזיים בחייו של המטופל הוא הפער בין הידיעה מה נכון ומה כדאי לעשות, לבין היישום בפועל. כך לגבי האוכל - הוא יודע מה בריא ומה רצוי לאכול, ובכל זאת מוצא את עצמו אוכל דברים שטעימים לו יותר אך פוגעים בבריאותו. פער זה בין הרצוי למצוי מעורר בו רגשות קשים, ביקורת עצמית נוקבת ותסכול רב, כיוון שהוא מבחין בו בהקשרים רבים בחייו ולא רק ביחס לאוכל.
בפגישה שחלק ממנה תואר לעיל, ביקשתי מהמטופל לתאר לי את אותו חלק בתוכו שיודע מהי הדרך הנכונה בה יש לפעול. אז התגלתה דמותו של הנביא ונחשפה ההזדהות העמוקה שלו עם דמות זו.
לאחר מכן, מתוך הבדיקה מתי "נולד" הנביא ומה תפקידו, צץ ועלה זיכרון משמעותי, עליו מבוסס הסיפור.
דמותו של הנביא, המהווה חלק מרכזי בהגדרת הזהות של המטופל, לא נעלמה בעקבות פגישה זו. זו גם לא הייתה מטרת הפגישה. מטרת הפגישה (כמו מטרת הטיפול כולו) הייתה לסייע למטופל להגיע לקבלה עצמית. לא מתוך ויתור ופשרה, אלא מתוך בחירה ואהבה. כי זו, בעיניי לפחות, הדרך היחידה ליצור שינוי אמיתי וארוך טווח.
תרנגולת ושמה תמימות
רוצה אני לספר לכם על לידתו של הנביא.
לא היה זה מחזה משובב נפש. כי כמו כל תינוק בהגיעו לעולם, גם לידתו של הנביא כרוכה הייתה בכאב ובדם. דמעות נשפכו ולבבות נחמצו. זעקת שבר חרישית רעמה בתוכי עת הוא יצא ופילס לו את דרכו מחוץ לגופי, אל אוויר העולם.
נסיבות מיוחדות הן נסיבות הולדתו של הנביא. נסיבות שראוי לזכור אותן לעד. חלקן תיראנה אולי תמוהות בעיניכם ואף בלתי הגיוניות בעליל. נוטה אני להסכים עמכם: אין הן הגיוניות. ואף על פי כן, חוויתי את ההתרחשויות על בשרי וזיכרונן נחקק בנשמתי לנצח.
והרי הסיפור לפניכם, כפי שקרה לפני שנים רבות, עת הייתי בן 9:
היה זה יום בתחילתו של הקיץ. השעה הייתה שעת אחר הצהריים עת שיחקתי לי לתומי עם חתולה ברחוב (בעלי החיים תמיד היו חבריי הטובים).
אבי הגיע הביתה. איש עסוק היה ומעולם לא ייחס לי חשיבות רבה. אך הפעם, הוא אמר: "בוא, יש לי הפתעה בשבילך"
מסוקרן ונרגש - הלכתי בעקבותיו. צעדתי בעקבות אבא אל האוטו ובו נגלתה לנגד עיניי תרנגולת חמודה. צחורה הייתה וכרבולתה האדומה בוהקת. שמחתי וטיפסתי לתוך האוטו. לא שאלתי שאלות מיותרות. צריך לומר תודה על מה שמקבלים, את זה כבר הספקתי ללמוד.
אך בכך לא תמו הרפתקאותיי. "בוא, נוסעים", אמר אבא. "רגע, אני צריך להביא משהו". רצתי הביתה עת אבא חיכה לי באוטו בחוסר סבלנות. ביקשתי מאמא לתת לי משהו להאכיל בו את התרנגולת והיא פתחה את שק גרגירי התירס המיועד לפופקורן שאני כל כך אוהב, ונתנה לי. לשבריר שנייה הצטערתי על הפופקורן שלי האהוב, שעמד לסיים את חייו בקיבתה של התרנגולת החדשה שלי, אך צערי חלף במהרה עם המחשבה על התרנגולת החביבה שתארח לי לחברה בשנים הקרובות.
רצתי חזרה לאוטו ונסענו. בדרך ניסיתי לחשוב על שמות. "אולי נקרא לה תמי?" שאלתי את אבא בחיוך. אבא רק חייך ולא אמר דבר. ליטפתי את כרבולתה הרכה בתמיהה. מעולם לא ידעתי כמה רכה היא כרבולתה של תרנגולת.
הגענו. אבא עצר את האוטו ופתח לי את הדלת. ירדתי ותמי בחיקי. הנחתי אותה על הקרקע והלכתי לצידה בשמחה. את פנינו קיבל אז המיילד, אך אני לא ידעתי זאת באותו שלב. איש קטן הוא היה, ידיו מלוכלכות וסינר צהוב מלא כתמים אדומים ודהויים קשור למותניו.
הוא השמיע קול לתמי היקרה שלי ותמי התקדמה לכיוונו. לא היה עליו להתאמץ כדי לתפוס אותה, תמי הלכה אליו ברצון. חשתי צביטה בלבי. כיצד זה הולכת יקירתי אל אדם זר בקלות כה רבה? אך לא אמרתי דבר. המיילד ליטף את ראשה של תמי קלות והביט בי בחיוך קטן.
באותם רגעים חסיתי עדיין תחת כנפיה של הילדות הרכה והחמימה. לא ידעתי מה עומד לקרות.
המיילד המשיך ללטף את תמי עת לקח בידו סכין ארוכה.
לשם מה לו סכין? תהיתי בלבי.
הוא הניח את תמי אהובתי על הקרקע אך המשיך לאחוז בה.
בידו השנייה הניף את הסכין.
זה קרה כל כך מהר.
הוא שיסף את גרונה.
לא!!!!
היא עדיין לא מתה. הדם פרץ מגרונה והתיז לכל עבר. מהלכת כשיכורה, גרונה משוסף, מסרבת בטיפשותה לוותר, נאחזת בלי שליטה בחיים היקרים שאת משמעותם לא הבינה מעולם. לבסוף נפלה על הקרקע, ממשיכה לפרפר פרפורי גסיסה אחרונים, לפני שהחזירה את נשמתה לבורא.
כאבי בטן עזים תקפו אותי. לא הבנתי מה קורה, לא האמנתי למראה עיניי. התקפלתי לשניים, חש כאילו בטני עומדת להיקרע.
"אבא, למה?!" זה כל מה שהצלחתי לפלוט מבעד הדמעות.
מילותיו של אבא נצרבו בלבי: "מה אתה חושב? שהשניצל שאתה כל כך אוהב נולד במקרר של אמא?"
ביום ד' ה - 11.6.1969, בשעה 17:38, נולד הנביא.
הדמעות כיסו את פניי עם לידתו. בטני נבקעה לשניים עת יצא מתוכה. מקופל היה רק לרגע, מגולגל ככדור, אך מיד החל להתיישר ולהזדקף, עד שנעמד לצדי במלו הדרו.
הדמעות הקשו עליי לראותו ולחוש את הגאווה שהיה עליי לחוש כלפי פרי בטני. באותו רגע לא הצלחתי להתפעל מזקיפות קומתו, מזקנו הלבן והארוך, מגלימתו הנקייה ללא רבב ומידו האיתנה האוחזת במטה מגולף לעילא.
"בני", פנה אליי הנביא, למרות היותי אביו מולידו. "אל ייצר לבך. מרגע זה ואילך לא תדע עוד צער שכזה. מרגע זה ואילך לא תשוב לחיות בחשכה המבורכת שהיא מנת חלקם של העיוורים. מרגע זה ואילך לא תחיה עוד באשליות שבריריות שסופן להתנפץ ולנפץ את עולמך. מרגע זה ואילך, לא תשוב להיות ילד ולא עוד תישחט תמימותך באכזריות. היום, בני, הפכת לגבר. אני אהיה פה תמיד כדי ללוותך ולהראות לך את הדרך. כדי לפקוח את עיניך לדרך האמת והטוהר המוסרי הנעלה ביותר. זאת אעשה נאמנה וללא לאות, הריני מבטיחך זאת חגיגית. גם אם לימים תרגיש שקצה נפשך בדבריי. גם אם תרצה להתכחש לי ולשקוע בטמטום החושים של השקר והשכחה. אל חשש, נשבע אני לך אמונים ביום זה, כי לעולם לא אנטוש אותך ותמיד אגן עליך".
כך הפיק פיו של הנביא מרגליות, אך אני לא הבנתי ולא יכולתי אז לקבלן. שבור וכואב המשכתי לבכות, עת דחק בי אבי להפסיק עם השטויות ולהיכנס לאוטו.
בעוד המכונית מתרחקת ונוסעת, הסתובבתי לאחור וראיתי את הנביא, עודו עומד שם, מנופף לי לשלום ועל פניו חיוך מרגיע.
שנים רבות חלפו. גדלתי ובגרתי והנביא אכן נשאר נאמן להבטחתו.
תמיד ליווה אותי ותמיד הראה לי את הדרך הנעלה. בעידודו נדרתי לעולם לא לאכול עוד בשר או כל יצור חי אחר, והפכתי לצמחוני אדוק. בעידודו שמתי לי לאידיאל לנסות לעזור ולתקן עולם מקולקל זה, כה רקוב ומלא שחיתות, כאב וסבל. בזכותו ראיתי גם כמה חסר תוחלת הוא המאמץ, כטיפה בים, וכמה חלש אני, לנוכח תשוקות ורצונות מנוגדים בתכלית להיגיון ולמוסר הנעלה אותו ניסה ללמדני.
בהנחייתו ותחת שרביטו למדתי לראות - ראייה חודרת ובלתי מתפשרת. למדתי לראות מבעד למסכות, מבעד לשקרים, מבעד להתחמקויות ולניסיונות העלובים להסתתר מאחורי תירוצים. למדתי לראות את האמת. וגם למדתי כי בני האדם רוצים לחיות בגן עדן של שוטים.
אני נזרקתי מחוץ לגן העדן, אך איני מבקש לשוב אליו. גם אם לעתים עז הפיתוי לשכוח, לחיות בשקט ובשלווה, להשלות את עצמי שהכל בסדר - הנביא היקר שלי, בן הלוויה הנאמן שלי, מחזיר אותי תמיד לדרך הישר.
לא קלה היא הדרך. עת הפכתי לאב בעצמי נדרשתי לעמוד במבחן קשה לא פחות. בתי הקטנה חובבת הטונה המושבעת רצתה שאקנה לה טונה בקניות. "דג הטונה לא נולד בקופסת שימורים" אמרתי בעדינות. לא רציתי שהיא תחווה לידה קשה כמו זו שעברה עליי. "אבא, אתה מתבלבל. טונה זה בכלל לא דג!" קבעה.
לבי נקרע בקרבי. לא רציתי לשקר לה. הנביא עמד לידי וקבע בתקיפות: "זכור, נשבעת לומר תמיד את האמת, גם אם היא מכוערת וקשה ואיש אינו רוצה לשמוע אותה. כך תגן עליה מפני אכזבות והפתעות".
אך אני שתקתי.
לא רציתי לדון את בתי לחיים של אמת מוחלטת ובלתי מתפשרת.
אני מקווה שביום מן הימים היא תסלח לי על כך שחסתי עליה.
אני מקווה שאצליח לסלוח לעצמי.
הסיפור הבא מבוסס על מקרה אמיתי. אמנם חלק מהפרטים שונו או הומצאו, אך הדבר נעשה לצורך הדגשת נקודות מסוימות ומתוך חופש הדמיון והיצירה.
הסיפור מהווה חלק מעבודה טיפולית שהתקיימה במהלך פגישה בה נעשה שימוש בטכניקת ה - EFT (Emotional Freedom Technique). טכניקה זו נועדה לשחרור מחסומים מודעים ולא - מודעים כאחד, באמצעות טפיחה על נקודות אנרגטיות בגוף (המרידיאנים), ובאמצעותה ניתן לטפל במגוון רחב של קשיים ובעיות, גופניות ורגשיות כאחד.
המטופל שסיפורו מתואר להלן הגיע בעקבות אכילת יתר ורצון לרדת במשקל. בהקשר זה, אחד הנושאים המרכזיים בחייו של המטופל הוא הפער בין הידיעה מה נכון ומה כדאי לעשות, לבין היישום בפועל. כך לגבי האוכל - הוא יודע מה בריא ומה רצוי לאכול, ובכל זאת מוצא את עצמו אוכל דברים שטעימים לו יותר אך פוגעים בבריאותו. פער זה בין הרצוי למצוי מעורר בו רגשות קשים, ביקורת עצמית נוקבת ותסכול רב, כיוון שהוא מבחין בו בהקשרים רבים בחייו ולא רק ביחס לאוכל.
בפגישה שחלק ממנה תואר לעיל, ביקשתי מהמטופל לתאר לי את אותו חלק בתוכו שיודע מהי הדרך הנכונה בה יש לפעול. אז התגלתה דמותו של הנביא ונחשפה ההזדהות העמוקה שלו עם דמות זו.
לאחר מכן, מתוך הבדיקה מתי "נולד" הנביא ומה תפקידו, צץ ועלה זיכרון משמעותי, עליו מבוסס הסיפור.
דמותו של הנביא, המהווה חלק מרכזי בהגדרת הזהות של המטופל, לא נעלמה בעקבות פגישה זו. זו גם לא הייתה מטרת הפגישה. מטרת הפגישה (כמו מטרת הטיפול כולו) הייתה לסייע למטופל להגיע לקבלה עצמית. לא מתוך ויתור ופשרה, אלא מתוך בחירה ואהבה. כי זו, בעיניי לפחות, הדרך היחידה ליצור שינוי אמיתי וארוך טווח.
תרנגולת ושמה תמימות
רוצה אני לספר לכם על לידתו של הנביא.
לא היה זה מחזה משובב נפש. כי כמו כל תינוק בהגיעו לעולם, גם לידתו של הנביא כרוכה הייתה בכאב ובדם. דמעות נשפכו ולבבות נחמצו. זעקת שבר חרישית רעמה בתוכי עת הוא יצא ופילס לו את דרכו מחוץ לגופי, אל אוויר העולם.
נסיבות מיוחדות הן נסיבות הולדתו של הנביא. נסיבות שראוי לזכור אותן לעד. חלקן תיראנה אולי תמוהות בעיניכם ואף בלתי הגיוניות בעליל. נוטה אני להסכים עמכם: אין הן הגיוניות. ואף על פי כן, חוויתי את ההתרחשויות על בשרי וזיכרונן נחקק בנשמתי לנצח.
והרי הסיפור לפניכם, כפי שקרה לפני שנים רבות, עת הייתי בן 9:
היה זה יום בתחילתו של הקיץ. השעה הייתה שעת אחר הצהריים עת שיחקתי לי לתומי עם חתולה ברחוב (בעלי החיים תמיד היו חבריי הטובים).
אבי הגיע הביתה. איש עסוק היה ומעולם לא ייחס לי חשיבות רבה. אך הפעם, הוא אמר: "בוא, יש לי הפתעה בשבילך"
מסוקרן ונרגש - הלכתי בעקבותיו. צעדתי בעקבות אבא אל האוטו ובו נגלתה לנגד עיניי תרנגולת חמודה. צחורה הייתה וכרבולתה האדומה בוהקת. שמחתי וטיפסתי לתוך האוטו. לא שאלתי שאלות מיותרות. צריך לומר תודה על מה שמקבלים, את זה כבר הספקתי ללמוד.
אך בכך לא תמו הרפתקאותיי. "בוא, נוסעים", אמר אבא. "רגע, אני צריך להביא משהו". רצתי הביתה עת אבא חיכה לי באוטו בחוסר סבלנות. ביקשתי מאמא לתת לי משהו להאכיל בו את התרנגולת והיא פתחה את שק גרגירי התירס המיועד לפופקורן שאני כל כך אוהב, ונתנה לי. לשבריר שנייה הצטערתי על הפופקורן שלי האהוב, שעמד לסיים את חייו בקיבתה של התרנגולת החדשה שלי, אך צערי חלף במהרה עם המחשבה על התרנגולת החביבה שתארח לי לחברה בשנים הקרובות.
רצתי חזרה לאוטו ונסענו. בדרך ניסיתי לחשוב על שמות. "אולי נקרא לה תמי?" שאלתי את אבא בחיוך. אבא רק חייך ולא אמר דבר. ליטפתי את כרבולתה הרכה בתמיהה. מעולם לא ידעתי כמה רכה היא כרבולתה של תרנגולת.
הגענו. אבא עצר את האוטו ופתח לי את הדלת. ירדתי ותמי בחיקי. הנחתי אותה על הקרקע והלכתי לצידה בשמחה. את פנינו קיבל אז המיילד, אך אני לא ידעתי זאת באותו שלב. איש קטן הוא היה, ידיו מלוכלכות וסינר צהוב מלא כתמים אדומים ודהויים קשור למותניו.
הוא השמיע קול לתמי היקרה שלי ותמי התקדמה לכיוונו. לא היה עליו להתאמץ כדי לתפוס אותה, תמי הלכה אליו ברצון. חשתי צביטה בלבי. כיצד זה הולכת יקירתי אל אדם זר בקלות כה רבה? אך לא אמרתי דבר. המיילד ליטף את ראשה של תמי קלות והביט בי בחיוך קטן.
באותם רגעים חסיתי עדיין תחת כנפיה של הילדות הרכה והחמימה. לא ידעתי מה עומד לקרות.
המיילד המשיך ללטף את תמי עת לקח בידו סכין ארוכה.
לשם מה לו סכין? תהיתי בלבי.
הוא הניח את תמי אהובתי על הקרקע אך המשיך לאחוז בה.
בידו השנייה הניף את הסכין.
זה קרה כל כך מהר.
הוא שיסף את גרונה.
לא!!!!
היא עדיין לא מתה. הדם פרץ מגרונה והתיז לכל עבר. מהלכת כשיכורה, גרונה משוסף, מסרבת בטיפשותה לוותר, נאחזת בלי שליטה בחיים היקרים שאת משמעותם לא הבינה מעולם. לבסוף נפלה על הקרקע, ממשיכה לפרפר פרפורי גסיסה אחרונים, לפני שהחזירה את נשמתה לבורא.
כאבי בטן עזים תקפו אותי. לא הבנתי מה קורה, לא האמנתי למראה עיניי. התקפלתי לשניים, חש כאילו בטני עומדת להיקרע.
"אבא, למה?!" זה כל מה שהצלחתי לפלוט מבעד הדמעות.
מילותיו של אבא נצרבו בלבי: "מה אתה חושב? שהשניצל שאתה כל כך אוהב נולד במקרר של אמא?"
ביום ד' ה - 11.6.1969, בשעה 17:38, נולד הנביא.
הדמעות כיסו את פניי עם לידתו. בטני נבקעה לשניים עת יצא מתוכה. מקופל היה רק לרגע, מגולגל ככדור, אך מיד החל להתיישר ולהזדקף, עד שנעמד לצדי במלו הדרו.
הדמעות הקשו עליי לראותו ולחוש את הגאווה שהיה עליי לחוש כלפי פרי בטני. באותו רגע לא הצלחתי להתפעל מזקיפות קומתו, מזקנו הלבן והארוך, מגלימתו הנקייה ללא רבב ומידו האיתנה האוחזת במטה מגולף לעילא.
"בני", פנה אליי הנביא, למרות היותי אביו מולידו. "אל ייצר לבך. מרגע זה ואילך לא תדע עוד צער שכזה. מרגע זה ואילך לא תשוב לחיות בחשכה המבורכת שהיא מנת חלקם של העיוורים. מרגע זה ואילך לא תחיה עוד באשליות שבריריות שסופן להתנפץ ולנפץ את עולמך. מרגע זה ואילך, לא תשוב להיות ילד ולא עוד תישחט תמימותך באכזריות. היום, בני, הפכת לגבר. אני אהיה פה תמיד כדי ללוותך ולהראות לך את הדרך. כדי לפקוח את עיניך לדרך האמת והטוהר המוסרי הנעלה ביותר. זאת אעשה נאמנה וללא לאות, הריני מבטיחך זאת חגיגית. גם אם לימים תרגיש שקצה נפשך בדבריי. גם אם תרצה להתכחש לי ולשקוע בטמטום החושים של השקר והשכחה. אל חשש, נשבע אני לך אמונים ביום זה, כי לעולם לא אנטוש אותך ותמיד אגן עליך".
כך הפיק פיו של הנביא מרגליות, אך אני לא הבנתי ולא יכולתי אז לקבלן. שבור וכואב המשכתי לבכות, עת דחק בי אבי להפסיק עם השטויות ולהיכנס לאוטו.
בעוד המכונית מתרחקת ונוסעת, הסתובבתי לאחור וראיתי את הנביא, עודו עומד שם, מנופף לי לשלום ועל פניו חיוך מרגיע.
שנים רבות חלפו. גדלתי ובגרתי והנביא אכן נשאר נאמן להבטחתו.
תמיד ליווה אותי ותמיד הראה לי את הדרך הנעלה. בעידודו נדרתי לעולם לא לאכול עוד בשר או כל יצור חי אחר, והפכתי לצמחוני אדוק. בעידודו שמתי לי לאידיאל לנסות לעזור ולתקן עולם מקולקל זה, כה רקוב ומלא שחיתות, כאב וסבל. בזכותו ראיתי גם כמה חסר תוחלת הוא המאמץ, כטיפה בים, וכמה חלש אני, לנוכח תשוקות ורצונות מנוגדים בתכלית להיגיון ולמוסר הנעלה אותו ניסה ללמדני.
בהנחייתו ותחת שרביטו למדתי לראות - ראייה חודרת ובלתי מתפשרת. למדתי לראות מבעד למסכות, מבעד לשקרים, מבעד להתחמקויות ולניסיונות העלובים להסתתר מאחורי תירוצים. למדתי לראות את האמת. וגם למדתי כי בני האדם רוצים לחיות בגן עדן של שוטים.
אני נזרקתי מחוץ לגן העדן, אך איני מבקש לשוב אליו. גם אם לעתים עז הפיתוי לשכוח, לחיות בשקט ובשלווה, להשלות את עצמי שהכל בסדר - הנביא היקר שלי, בן הלוויה הנאמן שלי, מחזיר אותי תמיד לדרך הישר.
לא קלה היא הדרך. עת הפכתי לאב בעצמי נדרשתי לעמוד במבחן קשה לא פחות. בתי הקטנה חובבת הטונה המושבעת רצתה שאקנה לה טונה בקניות. "דג הטונה לא נולד בקופסת שימורים" אמרתי בעדינות. לא רציתי שהיא תחווה לידה קשה כמו זו שעברה עליי. "אבא, אתה מתבלבל. טונה זה בכלל לא דג!" קבעה.
לבי נקרע בקרבי. לא רציתי לשקר לה. הנביא עמד לידי וקבע בתקיפות: "זכור, נשבעת לומר תמיד את האמת, גם אם היא מכוערת וקשה ואיש אינו רוצה לשמוע אותה. כך תגן עליה מפני אכזבות והפתעות".
אך אני שתקתי.
לא רציתי לדון את בתי לחיים של אמת מוחלטת ובלתי מתפשרת.
אני מקווה שביום מן הימים היא תסלח לי על כך שחסתי עליה.
אני מקווה שאצליח לסלוח לעצמי.
050-3331-331