נעמי (שם בדוי), בת 48, הגיעה לטיפול בנושא של דחיינות. היא סיפרה כי מזה שנים היא עוסקת ביוגה, מתרגלת ואף השתתפה בקורס מורים ליוגה. עם זאת,. היא לא הגישה את העבודה הנדרשת ממנה לצורך קבלת תעודת מורה מוסמכת. בכל פעם שהיא שוקלת לגשת ולעשות את העבודה, היא מחליטה קודם לעשות משהו אחר וכך העניין נמשך עוד יום ועוד יום. לפתע, היא נזכרת בדברים דחופים אחרים שעליה לטפל בהם: ערמת הכביסה לא סובלת דיחוי, היא חייבת לבשל או לסדר את הבית, לנקות, ללכת לקנות משהו וכיו"ב - מיליון סידורים הופכים להיות חשובים הרבה יותר.

כך חולף היום ומגיע הלילה, עד שהיא עייפה מכדי להשקיע בעבודת הגמר. כך חולפים להם הימים, הימים הופכים לחודשים והעבודה בעינה עומדת.

התחלנו להשתמש בטכניקת ה - EFT, כדי לטפל בדחיינות של נעמי. בטכניקה זו, "מתופפים" על נקודות ספציפיות בגוף - נקודות המרידיאנים לפי הרפואה הסינית - תוך כדי התייחסות לדברים הנאמרים.

ביקשתי מנעמי לדמיין לרגע סיטואציה בה היא מסיימת את העבודה ומגישה אותה. מה היא מרגישה? נעמי דמיינה את עצמה שמחה על ההישג, שמחה על כך שסוף סוף הצליחה לסיים את המשימה שהעיקה עליה במשך. זמן כה רב.

"מצוין", אמרתי. "ומה קורה אחר כך?"

אחר כך נאנחה נעמי אנחה כבדה. "עכשיו נגמרו התירוצים. עכשיו צריך להתחיל לעבוד. צריך להתחיל לפנות לכל מיני מקומות, להתחיל לשווק את עצמי, להכין פליירים, לפנות לכל מיני אנשים שלא מכירים אותי ולהתחיל לשכנע אותם שאני טובה."

לא היה צורך במילים נוספות. נעמי הביטה בעיניי, מבינה לפתע משהו שעד עתה נסתר מעיניה. היא הבינה שהיא בעצם פוחדת. פוחדת כיוון שמעולם לא עשתה דברים כאלה, פוחדת כיוון שלשווק את עצמה, בעיניה, פירושו לבוא מתוך עמדה של ביטחון עצמי ולנסות לשכנע אנשים זרים שכדאי להם לתת לה הזדמנות.

כשהיא דמיינה את עצמה פונה אל בעל מרכז היוגה ומנסה לשוחח עמו, היא חשה כיווץ בבטנה. המשכנו לעבוד על הכיווץ בעזרת ה - EFT. "מה מזכיר לך הכיווץ הזה בבטן?" שאלתי. "זה מזכיר לי הרגשה של דחייה", ענתה נעמי. נעמי חשבה על העובדה כי בגיל צעיר, לאחר גירושי הוריה, נשלחה לפנימייה ואת ילדותה העבירה במוסדות שנים, עד שבגרה, נישאה. והקימה משפחה משל עצמה. התחושה כי היא דחויה ולא רצויה להוריה הייתה קשה מנשוא. נעמי ראתה כיצד תחושה זו והפחד לחוות שוב תחושה זו בא לידי ביטוי בצורות שונות בחייה. היא הבינה כי כל חייה הייתה עסוקה בלהימלט מהרגשה זו של דחייה, אם על ידי כך שעשתה דברים בצורה הטובה ביותר - המושלמת ביותר - כדי שלא יהיה סיכוי לדחייה, ואם על ידי כך שנמנעה מלעשות דברים מסוימים, מתוך פחד מדחייה.

בפגישות קודמות עבדנו על אירועים ספציפיים מילדותה. בפגישה זו ראתה נעמי לפתע את התמונה הכוללת יותר, כיצד הדחייה השפיעה על כל חייה וכיצד היא ממשיכה להשפיע עליה אפילו במשהו שנראה לחלוטין בלתי קשור - רצונה להיות מורה ליוגה.

נעמי חשה כי הגיעה לתובנה משמעותית לגבי האופן בו היא פועלת ומדוע היא דוחה דברים.

הפגישה הסתיימה. ובשבוע שלאחר מכן, הגיעה וסיפרה כי החלה לכתוב את עבודת הגמר