מאת: ד"ר רבקה נרדי

ראשי פרקים:

1.בגידה כרעידת אדמה רגשית

תגובת נשים, תגובת גברים לבגידה - ההיבט המיגדרי

2.טיפול זוגי בעקבות בגידה

עמדה אישית

הנחות יסוד על "קלקולים" ו"תיקונים" בזוגיות המודרנית.

3.שלבים הדרגתיים בדרך לתיקון בעקבות בגידה - הצגת "תוכנית עבודה"

שלב ראשון: ברור ראשוני של סיפור הבגידה - מתן עדיפות בזמן ותשומת לב לרגשות הכאב והזעם של הצד הנפגע / ת.

שלב שני: סיפור הבגידה מנקודת המבט של הצד הפוגע/ת - הקשבה לרגשות ולרקע שהובילו את הגבר או האשה למעשה הבגידה.

שלב שלישי: בחינת הקונפליקט בין אהבה רומנטית לבין מחויבות ארוכת טווח - בין בחירה מודעת לבין היסחפות.

שלב רביעי: מסע לבחינת הקשר הזוגי טרם הבגידה - ברור צרכים, מיטענים קודמים ודפוסי התמודדות לפתרון קונפליקטים.

שלב חמישי: התיקון: שיקום האמון - לימוד של מיומנויות רגשיות וקוגניטיביות להתקרבות הדרגתית ומתן סימנים ברורים, התנהגותיים - רגשיים של מחויבות אמיתית.

בגידה כרעידת אדמה רגשית

"אם אשתי לא יודעת, אני לא רואה שום בעייה, להיפך - אני מגיע הביתה, ויש לי הרבה יותר סבלנות אליה".

בחוץ רעמה הסופה. גג רעפים עף מהבית. חושך מצרים השתרר.

"איך אפשר לחיות עם אשה אחת כל החיים. זה לא נורמלי. גבר זקוק לגיוון".

הנחש זחל באיטיות לעבר הבית הקטן. יושביו נמו את שנתם ולא הרגישו, שזחל פנימה.

"אין שום פסול, אם גבר תופס, מדי פעם, איזה זיון מהיר. הוא עדין יכול לאהוב את אשתו".

המים גבהו מעל הסכר, ובקול אדיר פרצו בגבהים, שלא ייאמנו, לעבר הבתים הקטנים, שעמדו על שפת הנהר.

"זה לא אותו דבר, אם אשה בוגדת. אשה בוגדת עם הנשמה".

הברק הקדים את הרעם ופגע בעמוד החשמל, שניצב ליד הבית. שריפה פרצה.

"אם אשתי תבגוד בי, אשתגע מבושה".

"אם אדע שבעלי בוגד בי, אכריז מלחמה".

הסערה, המים והאש פרצו בבת אחת. והנחש הכיש".

(קטע מתוך: "הבגידות שלו בעיניו, בעיניה", בתוך: איתך בגובה העיניים, מאת רבקה נרדי, מודן, 1996).

מעשה הבגידה הרומנטית נתפס על ידי מרבית הנשים והגברים כאקט פוגעני המערער באחת את האמון השברירי הנבנה ברוב עמל במה הנישואים. גם אם נגלה הבדלים מיגדריים בין תגובת הנשים לבגידה לבין תגובת הגברים (עליהם נעמוד בהמשך) הרוב הגדול של נשים וגברים יגיב למעשה הבגידה בתחושת זעזוע עמוק, כאקט המפר באופן אלים את שגרת חייהם. אמון הוא צורך בסיסי בחוויה האנושית - מיום לידתנו עד יום מותנו. אמון בזולת המשמעותי לנו הוא עוגן בעולם הפכפך המעניק משמעות לקיומנו. חוויית האמון היא הראשונה והבסיסית ביותר בין הורים וילדים ובונה את תפיסותיהם העתידיות ביחס לעצמם וזולתם. כל הפרה של אמון מנקודת מבטו של הילד פוצעת. ומי לא נפצע במידה זו או אחרת על ידי הוריו שהיו והינם בשר ודם, אנשים עם חולשות. עם הפצע הזה, (המדמם יותר או פחות) מגיעים נשים וגברים למוסד הנישואים תוך שהם מחפשים אהבה ונחמה. עכשיו הם אנשים בוגרים אך בתוכם שוכן עדיין הילד הקטן והפצוע המגיב בעוצמה על הבגידה של "כאן ועכשיו", ממש כמו על בגידה של "שם ואז". ולמרות ש"שם ואז" נבגדנו אולי על ידי הורינו וחברינו הקרובים בהקשרים אחרים, (לא הבינו אותנו, קיפחו אותנו, עזבו אותנו, הזניחו אותנו) החוויה של "סכין בגב" היא אותה חוויה. הצורך בנאמנות מצד הקרובים האינטימיים לנו הוא כה חיוני לבריאות נפשנו עד כי הפרתו במיני צורות (שהורים רבים אינם מודעים בשל חולשותיהם האנושיות) מתגלגל בתוכנו כמו ניגון ישן שהדיו מתנגנים בנשמותנו עד יומנו האחרון.

מאמר זה עוסק בתוצאותיה של הבגידה הרומנטית ביחסי נישואים בין גבר ואשה ומעלה תהיות ואולי כמה רעיונות לאפשרות שיקום היחסים והאמון בין בני הזוג. חשוב לי לציין עם זאת כי חוויית הבגידה בעיקר מצידן של נשים מתעוררת וזוחלת לאיטה לחייהן גם כאשר לא מדובר בבגידה "רומנטית" אלא בבגידה יומיומית "פרוזאית" משהו, בגידה שאין מדברים בה במונחים "הירואיים - רומנטיים". בגידה קטנה, לא כל כך נחשבת בהיותה מוכרת, יומיומית, אולי אף טריויאלית בעיניהם של רבים. זו הבגידה בחברות. כל חברות אינטימית מושתתת על הדדיות ויחסי כבוד בגובה העיניים. חברות בין גבר ואשה החולקים ביניהם אחריות כבדת משקל של ניהול משפחה כוללת חלוקת תפקידים מאוזנת ויחסי כבוד המאפשרים גם מרחב אישי הדדי לצמיחה והתפתחות. דחיקתה של אשה לשוליים והדרתה מאפשרות התפתחות ונטישתה היומיומית לבדידות לא מזהרת בניהול המשפחה והבית מעמיקים את הסריטה הראשונה בנפשה, את הפצע הקדום ההוא. מאבקי הכוח המרים בין נשים וגברים צומחים על הקרקע החרוכה הזו. תיקון היחסים צריך לקחת בחשבון את עוצמת הכאב והחשדנות הדומים בעוצמתם לרגשות הזעם הנורא בעקבות בגידה רומנטית.

תגובת נשים, תגובת גברים לבגידה - ההיבט המיגדרי

צפיתי באקראי לפני זמן מה בתוכנית טלביזיה שעסקה בבגידותיהם של גברים. שבעה גברים ישבו באולפן ודיברו בגילוי לב על מה שהם כינו "מעידה", הרפתקאה של לילה אחד", התאהבות שסחפה אותי", "סקס בשביל סקס", "סתם, לא משהו משמעותי". נשותיהם ישבו והקשיבו באולפן סמוך. הגברים נראו ונשמעו נבוכים ומלאי חרטה. כאשר נשאלו איך הרגישו נוכח תגובת נשותיהם השיבו כמעט במקהלה: "נדהמנו, הופתענו, הזדעזענו לגלות עד כמה פגענו באשה. לא העלינו על דעתנו שכל כך תיפגע". האמנתי להם. הם באמת ובתמים לא הבינו שמה שהיה בשבילם "סתם", היה עבורה רעידת אדמה.

בגידה, בדומה אך גם בייתר עוצמה מאירועי חיים אחרים, מהווה גירוי חריף המוציא מנשים וגברים תגובות אוטומטיות אופיניות למיגדרם. ולמרות ההבדלים האינדיבידואליים הקיימים, ולמרות השפעות אחרות המחלחלות לתמונת עולמם לא נוכל להתעלם מהפערים בשפתם הפנימית המעוגנת במהותם המינית כנשים וכגברים. זו השפה העוזרת להם לארגן מחדש את עולמם המעורער. חשוב לציין שזו הכללה שאינה נכונה לחלק מהנשים והגברים. עם זאת יש לזכור שקיימות כיום עדויות רבות המלמדות אותנו שרוב האנשים מגיבים ולו באופן חלקי תגובה "מיגדרית". להלן כמה הבדלים שראוי להתייחס אליהם בבואנו לסייע לזוגות לשקם אמון בעקבות בגידה.

המטפלת הזוגית ג'ניס אברמס ספרינג יחד עם מיכאל ספרינג מחדדת עבורנו בספרה המאלף After the Affair (1996) כמה מהם. באופן כללי, לטענתה, אפשר לומר שנשים נוטות יותר מגברים לנסות ולשקם את היחסים. גברים נוטים יותר מנשים לסיים את היחסים ולחפש תחליף. נשים נוטות להיכנס לדיכאון ולהאשים את עצמן, גברים נוטים יותר לכעוס ולהוציא את זעמם, גם באלימות (דמיונית או ממשית) על זולתם. נשים נוטות ליחס את בגידת בן זוגם להיותן חסרות ערך. גברים נוטים לייחס את בגידת בת הזוג לחוסר הסיפוק המיני שלהן ממנו. נשים עלולות להגזים בחשיבות הבגידה ולכן גם זקוקות ליותר זמן כדי להתרפא מהפצע. גברים נוטים למדר את כאבם ולהמשיך הלאה. אבחן להלן כמה מהבדלים אלו ומה משמעותם לתהליך הטפול בין אם הוא אישי בין אם הוא זוגי.

הבדל 1:נשים מנסות לשקם את היחסים גם במחיר בריאות נפשן, הגברים רוצים לצאת מהקשר מהר, לברוח...

זכורה לי במיוחד דמותה של אשה אחת אותה פגשתי בסדנה שעסקה באסרטיביות, אי אז בשנות השמונים. האוירה החמה והתומכת עזרה לה לספר את סיפורה המצמרר על גבר שבוגד בה שנים רבות לאור היום. חוצפתו וגסותו כלפיה הלכו וגברו ככל ששתקה והשלימה עם מצבה. לבסוף אף הביא את אהובתו לביתם. ועדיין לא חשבה האשה, אף לא העלתה בדעתה שהיא יכולה להשמיע מחאה, לדרוש שינוי או לעזוב אותו. הקבוצה כולה התגייסה להעצים אותה וככול שעבר הזמן הלכה והתעשתה.

דמות נוספת שקופצת לזיכרוני היא מהזמן האחרון, שנות האלפיים. היא חזקה, היא אסרטיבית, היא בעלת עסק עצמאי, היא יפה וצעירה (כבת 40). ולמרות כל הנתונים הנפלאים הללו היא נצמדת לבעלה הבוגד בה לאור היום. הוא כבר עזב את הבית וחזר אך לא רוצה לוותר על אהובתו איתה הוא מבלה לאור היום. פגשתי בשניהם. הוא לא היה יפה או חכם במיוחד. חזר וטען שמרגיש כמו ילד בחברתה. רוצה ללכת ממנה... היא הצניעה את שכלה הטוב בחברתו וחזרה ושיננה את המנטרה: "אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותו, אני רוצה אותו בחזרה... "

דוגמאות עצובות אלו ממחישות את מה שאכנה "מחלה נשית" שחשבתי אז כי תלך ותיעלם מעולמנו. נשים נוטות אכן להיאחז בקשר, לעתים במחיר מאוד יקר. הן למדו בתהליך חיברות מתוחכם לרצות את האחר ולהתעלם מצורכי עצמן. ספרינג מספרת על מחקרם של בראון וגיליגן Brown & Gilligan משנת 1992 המראה שילדות (בערך בגיל שמונה), כאשר נשאלות איך הן מרגישות כאשר בנים מתיחסים אליהן רע הן מסוגלות לבטא את כעסן באופן ישיר. אותן ילדות, (בערך בגיל שתים עשרה), משיבות: "אני לא יודעת". מחקרים נוספים מראים שככל שנשים מתבגרות רבות מהן לא סומכות על כושר השיפוט שלהן כאשר עושים להן עוול. כך קורה גם כאשר האשה עוברת בגידה. אם אשה נמנעת מלבטא את רגשותיה הקשים במחשבה שעליה להשקיע הכל בשיקום הקשר - סימן שהיא הפנימה היטב את "החינוך הטוב". נשים נוטות להשתיק את הכאב שלהן. הלחץ לשמר את ההרמוניה המשפחתית - זוגית דוחק את רגשותיהן האוטנטיים ולמעשה משתיק אותן. המסר המועבר לאשה מכל עבר הוא שזה תפקידה מאז ומעולם לשמר את הקשרים ולטפח אותם. עם זאת, יש לשים לב למחקרים אחרים המפורטים גם בספרי זוגיות בסערה המלמדים אותנוׂ כי ככל שאשה חווה את עצמה יותר חזקה כך היא מסוגלת יותר לזהות מצב של עוול ולמחות עליו (אם כי לעתים תבחר בהדחקת המצב ובעיוורון "הישן והטוב" כפי שראינו)..

סיבה אחרת מדוע נשים רבות נוטות לשמר את היחסים בעקבות בגידה, אפילו יחסים מקולקלים לגמרה, היא פחדיהן מהחיים לבד, בעיקר אחרי גיל ארבעים. הן יודעות את המציאות העגומה של נשים גרושות הנאבקות על פרנסתן כאשר עול גידול הילדים מונח בדרך כלל על כתפיהן ובנוסף, הן יודעות ושומעות על המאבק מר, לעתים מלחמת חורמה שנשים מנהלות כדי לקבל מזונות הוגנים תוך ניסיון לעתים כושל להשתלב בשוק העבודה הנצלני ותחרותי. אנו רואים אם כן זיקה ישירה בין תפיסה עצמית "נשית - קלאסית" לבין מציאות חיצונית המייצרת תגובה רגשית קשה ועוצמתית כאשר בגידה מערערת באחת את בטחונה האישי וביטחון ילדיה.

הגברים לעומתן חשים יותר ביטחון ביכולתם לפרנס את עצמם. הם גם פחות מגדירים את עצמם במונחים של הצלחה בקשר ומכאן הרגשתם שיש להם פחות להפסיד. הם נוטים למדר את כאבם ולברוח.

הגבר לומד לפצות על האובדן שלו בחיפוש אחר תחליף, מישהי שתיתן לו את האהבה ותשומת הלב אשר הוא מרגיש שהוא ראוי להם.

הבדל 2:נשים נוטות לדיכאון, הגברים זועמים

נוהגים לראות בדיכאון תגובה נשית טיפוסית ובזעם תגובה גברית טיפוסית. חלוקה מיגדרית שאינה תמיד מתיישבת עם המציאות. הגבר העולה בזיכרוני חווה מעין מטולטלת רגשית בין שני קצוות אלו. הזעם שלו כמו גם חשדנותו הטבעית (כגבר) שלחו אותו למסע בילוש וחקירות ופלישה גסה לניירותיה ומסמכיה של בת זוגו ומה לא. הדיכאון שלו היה פחות מוכר לו. הוא נבהל מהתקפי החרדה שתקפו אותו, מאובדן התיאבון והרצון לחיות, מפחד הנטישה, מרגשות שלא ידע על קיומם מאז היותו ילד קטן מאוד. ראיתי מאידך נשים שזעמן המוחצן הוציא מהן תגובות כרישיות (תוקפניות) באופן מוקצן, וגם הן התנדנדו בין לבין. עם זאת אני חוזרת ומביאה את ההבדלים המיגדריים שמזכירים לנו כמטפלות נשים וכמטפלים גברים מאין באנו, מהם מקורותנו התרבותיים.

ואכן, החינוך לנשיות לימד נשים להפנים את הכאב (מפחד התמודדות ישירה שעלולה לגרור אחריה עונש, (נטישה, בדידות, עוני), ומפנות את הזעם כלפי עצמן. הן עושות כך גם בשל נטיתן להגדיר את עצמן בזיקה לאחר ולהרגיש בעלות ערך בזיקה לאהבה שהן מקבלות. אשה עלולה בעקבות בגידה להרגיש שהיא איבדה את עצמה. הגברים "חופשיים" להגיב בזעם - ביטוי רגשי גברי נפוץ במצבי מצוקה כאשר אין הם מורגלים או מיומנים בביטויים יותר עשירים של כאב. מעשה הבגידה של בת הזוג נחווה כהשפלה, בעיקר בהיבט המיני שלו. הזעם מתורגם לעתים לאלימות (דמיונית או ממשית) כלפי מי שפגע בהם. הכעס עוזר לגבר להרגיש את כוחו ומידה מסוימת של שליטה, חוויה המחפה במידת מה על רגשות הבושה, ההשפלה ואובדן הביטחון העצמי. יש אף שיראו באשה קורבן למניפולטיביות של הגבר המאהב - רגש העוזר להם לחמוק מבדיקה עצמית נוקבת המעלה אפשרות שהאשה לא מרוצה מהיחסים.

הבדל 3:נשים נוטות להאשים את עצמן כבנות זוג בלתי מספקות מהבחינה הרגשית, גברים מהבחינה המינית

"התאהבת בה? " הן חוזרות ושואלות ביאוש.

"איך היה הסקס, יותר טוב מאשר איתי? " הם דורשים בזעם לדעת, כאן ועכשיו.

כל אחת, כל אחד מהירהורי ליבו. מהכרתו את עצמו. הרי היא לא היתה "סתם" הולכת עם זר. היא צריכה להרגיש משהו, אולי לא אהבה גדולה, אבל איזה ניצוץ של אנושיות שתחבר בינהם. ולכן אין לה ספק שגם הוא ככה. שאם לא כן למה שיזרוק את כל מה שיש לו ויתחבר לאשה אחרת...

הוא משוכנע שהסקס הוא העיקר. איך לא, אם ככה לימדו אותו שתמצית גבריותו בביצועיו המיניים. ולכן אין לו ספק שאשה רוצה בגבר אחר בשביל המיטה. נקודה. כל השאר שטויות ודיבורי סרק. ועוד אומרים לו מנעוריו: "אין אשה שלא רוצה, יש גבר שלא יודע לקחת... " ולכן הוא משוכנע שבגידתה עם גבר זר קשורה ליכולתו המינית של הזר הגוברת על שלו. איזו השפלה!!!

השונות הזו בין גבר ואשה עלולה גם לעוור את עיני המטפל / ת. עם זאת יש לזכור שלא תמיד זה כך. גברים מתאהבים, ועוד איך מתאהבים, נשים בוגדות בשביל סקס נטו. הכל הולך. אבל ההבנה של מקורותינו התרבותיים חשובה, כדי שנדע להקשיב לקולות השונים ולעזור לזוג לקיים את הדיאלוג באופן אמיתי ורגיש.

הבדל 4:נשים חושבות על זה כל הזמן... הגברים מסיחים את דעתם

"זה רודף אחרי לכל מקום. אני לא מצליחה לעבוד, לא רוצה להיפגש עם אנשים, לא מצליחה לישון. אני רוצה להבין - למה הוא עשה את זה? מה היה חסר לו? " כך חזרה ושאלה ודרשה אשה שננטשה אחרי שלושים שנות נישואים לטובתה של צעירה ממנה. היא לא רצתה "ללכת הלאה". היא גם לא רצתה להתעמק באותן שלושים שנה ומה שהיה בהן בינה לבינו. כל שרצתה זה לחזור ולומר ולשנן את אותן מילים של כעס, תדהמה, האשמה, רצון לנקמה וגם ספק עצמי שהכה בה.

תובנות מיגדריות מלמדות אותנו הרבה. ראוי להקשיב להן. תהליכי חיברות פועלים על כולנו כמו מכונה משומנת היטב. נשים לומדות משחר ילדותן כי אם הן רוצות להיות נשים נחשבות בחברה עליהן להשקיע ביחסים. קודם כל ביחסים עם הגבר שלהן, מאוחר יותר עם ילדיהן. וכך הן לומדות ומפנימות את ההרגל הקוגניטיבי - רגשי לייחס להצלחה או כישלון בקשר אושר או אומללות. כך הן לומדות למדוד את עצמן, את ערכן העצמי כנשים, כבני אדם. ומכאן מובן מדוע הן חוות את הבגידה כטראומה.

הגבר עסוק יותר בשקר מאשר במה עומד מאחורי השקר. בואו ניזכר במקרה קלינטון. הנשיא שהכל אהבו לאהוב כמעט הודח לא בשל מעשה בגידתו אלא בגלל השקר. גברים אמורים להיות אנשי כבוד ואמירת אמת היא קוד (למרות שהרוב הגדול לומד לשרוד בעזרת מניפולציות ערמומיות ומעט מאוד אמת). אבל כאשר מדובר באחר, באחרת, אשתו שבגדה, הוא רוצה לדעת את "האמת" על כל פרטיה. מאידך יהיו שגם ינסו למדר את כאבם בעזרת פעילויות של הסחת דעת כמו ספורט אולי גם כדי "לשכוח", כדי לחזור ולהרגיש שליטה.

טיפול זוגי בעקבות בגידה

עמדה אישית

אני מאמינה שניתן לשקם אמון בין בני זוג. אני מאמינה שהאמון שיש לנו כמטפלות וכמטפלים ביכולתנו לתקן "קילקולים" הוא תנאי חיוני. אני מאמינה שהמחויבות האישית לתיקון שתבוא לביטוי ברגעים קשים בטיפול - היא תנאי חיוני לתהליך שהוא ארוך, מורכב ורצוף אכזבות וקשיים אישיים. אני אומרת דברים אלו לפני שאגש לתהליך העבודה עצמה כי אני רואה בבחינת הרגשות הללו של אמון בתיקון ומחויבות אישית תנאי הכרחי לשלושת האנשים המעורבים בתהליך: בני הזוג והמטפל או המטפלת. זאת ועוד: אני מאמינה כי יידע בתחום ההבדלים בין נשים וגברים ומודעות אישית מיגדרית אף הם מהווים תנאי חשוב לעבודה עם בני זוג, בעיקר כאשר הבגידה היא "התרוץ" להגיע לטיפול. אינני מאמינה ב"אוביקטיביות טהורה" של מטפל או מטפלת לא משום שאין הם, הוא או היא משתדלים להיות כאלו, אלא משום שאין הם יכולים. ולכן מוטב לנו שניקח בחשבון את מיגבלותנו להיות אוביקטיביים וניעזר בתובנות המיגדריות שלנו כנשים וכגברים ביושר ובמקצועיות. התובנות הללו יעזרו לנו כמטפלות נשים לזהות את רגשות הכעס והסלידה שאנו חשות כלפי הגבר, הבוגד "האטום והנכה רגשית", או לחילופין את הסלידה שאנו חשות כלפי האשה הנצמדת לבעלה "בכל מחיר", או האשה הנקמנית, "העוברת את הגבול... " (לדעתנו). התובנות הללו גם יעזרו לנו, הנשים המטפלות, להבין בייתר עומק ובחמלה את הצורך, (האובססיבי לטעמנו), של הגבר להתעסק אך ורק בחלק המיני של הבגידה. התובנות הללו יעזרו לך הגבר המטפל, להבין וגם לכבד את הקושי של אשה לעזוב מערכת מקולקלת הפוגעת בה. (שהרי אתה היית עוזב מזמן מזמן)...

בשלושים השנים שאני עובדת כמנחה ומטפלת אישית וזוגית אני פוגשת את עצמי שוב ושוב, מרגישה ולעתים גם מגיבה בלא דעת ולפעמים במודעות מליאה מהמקום "ההוא" וגם מהמקום של "כאן ועכשיו" הקשורים לחיי שלי. כאשר אני מוצאת לנכון אני משתפת את בני שיחי בהלך הנפש הזה אשר עשוי וגם פותח שער רחב לשיח אוטנטי מעמיק.

הנחות יסוד על "קלקולים" ו"תיקונים" בזוגיות המודרנית.

בעבודת הדוקטראט שלי (1996-1999) * שעובדה לספרי "זוגיות בסערה" (2003) חקרתי את תפיסת המחויבות לנישואים המודרניים, ההבדלים בין המינים וההשלכות המוסריות. אחד הגילויים (שהם מסוג הגילויים של "השכל הישר") היא שחוויית הנישואים לטוב או לרע, לתחושת מצוקה או רווחה, קשורה לתפיסתם של נשים וגברים את מקומם ההיררכי, השיוויוני או על הרצף, בדינמיקה הזוגית. נתתי שמות מטאפוריים למקומות הללו: "ארץ הסטריאוטיפים", "ארץ האמביוולנטיות" ו"ארץ השיוויון". גיליתי באופן שהפתיע אותי (?) עד כמה הקילקולים ביחסים בין גבר ואשה קשורים לתפיסותיהם המיגדריות על הדדיות, שיתוף, צדק ושיוויון. ככל שתפיסותיהם על שיוויון והדדיות יתקרבו זה לזו ויתורגמו להתנהגויות בחיי היומיום, כך יחושו יותר סיפוק ורווחה ביחסיהם. התהום ביניהם - אם היא רוצה יותר יחס שיוויוני ומכבד, יותר שיתוף בחלוקת תפקידים, יותר חברות, והוא איננו שם, אך מתגונן, תוקף, נעלב מרגיש אשם ומתחמק מאחריות - כך ילכו וישקעו בצערם, בזעמם. במילים אחרות "מילים גבוהות" השייכות לעולם הערכים אך מתורגמות בלא דעת לחוויות אישיות - אינטימיות של שני המינים. דברים אלו לא יכלו היו להיכתב בעידן בו רעיונות על שיוויון בין גבר ואשה לא נולדו עדיין. אבל גם אז ידעו נשים את סוד הכאב שביחסים היררכיים אך שתקו. יהיו שירצו להאשים את הבעיות בזוגיות המודרנית את האשה. אילו רק היתה מסתפקת ב"סדר הישן והטוב" לא היו מתרחשות כל הפורענויות על המשפחה. חשיבה צינית, אם לוקחים בחשבון שמדובר בזכות לגיטימית של כל אדם גבר או אשה ליהנות מזכויות האדם - להדדיות.

המושג מחויבות דורש הבהרה: מחויבות לקשר זוגי היא יותר מאשר רק נאמנות מינית. היא כוללת בדיקה של הדדיות בחלוקת התפקידים (אחריות על גידול הילדים והמטלות הביתיות), בדיקה נוקבת אף יותר של הדדיות בקשר הרגשי - אינטימי (שיתוף רגשי, סגנון התקשורת, רמת האמפאתיה, רמת ההשקעה ושפת האהבה המינית). בבסיס הבדיקה הלא מדוברת והלא מודעת הזו עומדים, שרירים וקיימים מזה דורות יחסי כוח בין נשים וגברים שקיבעו את מקומם, ציפיותיהם ותפקידיהם במרחב הזוגי והחברתי.

* שיקום אמון בין בני זוג לאחר בגידה - ההיבט המיגדרי - חלק 2.

* www.bestlife.co.il/?categoryId=44009&itemId=94973