במאמר זה באנו לבאר את תפיסת המוסר של הדת היהודית. ראשית נקדים ונאמר שענייני המוסר של כל חברה בכלל וכל אדם בפרט הם, ככל הנראה, טבועים בנו כיצורי אנוש ואין נימוק ראציונלי לקיומם. רוב רובם של האנשים בעולם מסכימים ותומכים בעשיית "צדק וחסד" כמו שכתב הכוזרי מאמר ב אות מז ואות מח: " 'מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד', וזולת זה הרבה. אלה והדומה להם הם החקים השכליים, והם הקדמות והצעות לתורה האלהית, קודמות לה בטבע ובזמן, אי אפשר בלעדיהם בהנהגת איזו קהלה שתהיה מבני אדם, עד שקהל הלסטים אי אפשר שלא יקבלו הצדק ביניהם, ואם לא, לא היתה מתמדת חברתם".

ההבדלים בהתנהגות המוסרית שבין אדם לאדם או בין חברה לחברה נובעים, בסופו של דבר, מאותו הערך העיקרי, הבסיסי והעליון שאדם מקבל על עצמו. כלומר, הערך שהוא החשוב ביותר בעיני אותו אדם. לעתים "האדם" (קיומו וטובתו) הוא הערך העליון, לפעמים "העם" או "הארץ" הם הערכים העליונים ויש שהערך העליון הוא "עבודת ה' ". הנה להמחשת העניין: אע"פ שכמעט כולם מודים שרצח אדם דבר מתועב הוא, הרי שיהיו הבדלים בהתייחסות לרצח. למשל, המקבל על עצמו שהאדם וחייו הם ערך עליון, ללא תנאי במינו או באמונתו, הנה לדידו הרוצח עובד אלילים הרי הוא כרוצח כל אדם. ואילו המקבל על עצמו את הערך "עבודת ה' " כערך עליון, לדידו רצח עובד אלילים (שכופר בעבודת ה') לא יחשב לאיסור ויתירה מכך אף יחשב כמצוה, וכך כתב בספר העיקרים לרב יוסף אלבו, מאמר שלישי, פרק כה: "והעובד עבודה זרה שאינו רוצה לקיים ז' מצות בני נח כגר תושב גופו מותר כפי הסכמת כל הדתות, ואפילו הפילוסופים מתירים דמו ואמרו, 'הרגו למי שאין לו דת'. וכן תזהיר התורה על עובדי עבודה זרה, 'לא תחיה כל נשמה', ואם גופו מותר כל שכן ממונו כי העובד עבודה זרה ראוי להרגו ולא לחמול עליו" וכיוצא באלה רבים. ברור שהמקבל על עצמו עבודת ה' כערך עליון אינו חייב לקבל קדושת חיי אדם (כל אדם). יתר על כן, על פי ההלכה מי שאיננו מקבל עליו את הערך העליון הזה ועובד עבודת אלילים במקום "עבודת ה' " בן מות הוא.

כיון שבאנו להסביר את המוסר היהודי אשר בהלכה, עלינו לפרט קודם מהו אותו ערך עליון שמקבל על עצמו האדם היהודי, הדתי - חרדי?

הערך העליון הזה הוא "עבודת ה' " היינו, לקיים את מצוות התורה שניתנו על ידי האלהים, בכך מקיים האדם את תכליתו שלשמה הוא נברא. כך נאמר במסכת נדרים דף לב עמוד א: "אמר ר' אליעזר: גדולה תורה - שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי".

כלומר על פי השקפת העולם התורנית נברא העולם אך ורק כדי שהעם היהודי יקיים את מצוותיו של האלהים. לכן הנביא ישעיה מנבא על אחרית הימים, היא העולם האידיאלי, כך (ישעיהו פרק ב): "הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ על יהודה וירושלם. והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים. והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם. ושפט בין הגוים והוכיח לעמים רבים וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". כלומר, רק אחרי שיכירו כל העמים בעליונותו וסגולתו של העם היהודי ואמונתו ויבינו שרק מציון תצא תורה, רק אז יהיה השלום בעולם. העולם האידיאלי יכול להגיע רק עם נצחון תורת ישראל על דרכי העמים.

דבר חשוב נוסף הוא שאע"פ שיש ערכי מוסר טבעיים ומשותפים לרוב יצורי אנוש כמו חמלה ונדיבות, האדם היהודי צריך לעשות בהם אך ורק מפני שצווה לעשות כך בחוקי ההלכה, כחלק מעבודת ה', ולא מפני שכך מרגיש מטבעו! כמבואר במסכת מגילה דף כה עמוד א'. שם מבואר מה הטעם שהאומר בתפילתו "על קן הציפור יגיעו רחמיך" משתיקין אותו. וזה "מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזירות", ופרש"י: "להטיל עלינו עולו להודיע שאנחנו עבדיו ושומרי מצוותיו". הנה, היהודי שומר המצוות אסור לו לבקש רחמים סתם אלא רק באותם עניינים שבהם הרחמים הם גזירת הדת.

וכך כתב בשו"ת עטרת פז חלק ראשון כרך ב - יו"ד, הערות סימן י, הערה ד: "... האיש הישראלי מחויב לעשות גם מצוות שכליות לא מפני השכל אלא מפני צווי הקב"ה כמש"כ: 'והיה עקב תשמעון את המשפטים' וגו' - כלומר אפילו המשפטים תשמע מה שצותה תורה ולא תעשה מפני שכלך אלא כשארי מצוות השמעיות [שאינן שכליות] ".

כאן ראוי לצטט את דבריו המאלפים של פרופסור ישעיה ליבוביץ ז"ל: "יש דוגלים בסיסמה של המוסר היהודי הנבואי. אולם היהדות התגלמה בדת, ודבר זה כשלעצמו אינו מאפשר כלל את קיומה של הקטגוריה 'מוסר יהודי'. האמונה הדתית המתגלמת בתורה ובמצוות אינה קטגוריה מוסרית. היא אינה מכירה במצפון האנושי, ואין זה מקרה שאף אחד ממ"ח נביאים וז' נביאות שעמדו לישראל לא פנה מעולם למצפון האנושי. המצפון האנושי, הערכתו והעמדתו במרכז אפשריים רק אם אדם אינו מכיר באלהים. המוסר כערך עליון ומוחלט הוא קטגוריה אתאיסטית, הנובעת מראיית האדם כתכלית המציאות וכמרכז הבריאה. האתיאיסט קאנט היה אתיקן גדול, מפני שבשבילו היה האדם - אלהים. הנביאים הציגו את האדם מול אלהים, ורק מבחינה זו עסקו ביחסים שבין אדם לאדם. עם ישראל מעולם לא צעד בראש הכרזות מוסריות. אל נפרש את אבותינו באופן אחר מאשר פירשו הם את עצמם. יתר על כן: ספק גדול הוא אם בכלל ניתן המוסר לספציפקציה לפי קיבוצים אנושיים, ואם יש מובן למונח 'מוסר יהודי'. יתכן שמוסר בכלל אינו ניתן לקוואליפקציה על ידי איזשהו שם תואר הנגזר משמו של קיבוץ אנושי, ואולי אף לא משמו של זרם רעיוני, מאיזו שהיא השקפת עולם.

אין אלא שני מובנים למוסר, ונדמה לי שאי אפשר להמציא שלישי. מוסר הוא או הכוונת רצייתו של האדם לפי הבנתו את האמת של המציאות [מוסר תועלתני, המותנה בתוצאות בשטח] - זהו המוסר של סוקרטס, של הסטואה, של שפינוזה, או המוסר הוא הכוונת רצייתו של האדם לפי הכרת חובתו [מוסר של כוונות טהורות ללא מטרות], ואפילו נגד המציאות - זהו המוסר של קאנט. אבל בקריאת שמע אומר אני ואומרים הרבה יהודים: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. 'לא תתרו אחרי לבבכם' - זוהי שלילת קאנט, 'ולא תתרו אחרי עיניכם' - זוהי שלילת סוקרטס, וכל זה משום 'אני ה' אלהיכם' " (יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, עמוד 239).

דברי פרופ' לייבוביץ' עמוקים וקשים. להשקפתו אין ליהודי הדתי מוסר אנושי כלל (שהרי הוא שולל בדוגמת "קריאת שמע" שלו את שני המובנים היחידים של "מוסר"). לשומר מצוות יש רק צוויים אלוהיים המכוונים את כל מעשיו, בין אם לרצונו בין אם לאו! וראוי לעיין ולהעמיק בדברים אלה הרבה.

ואחרי הקדמה זו נבאר את פרטי הדינים וההלכות בעניינים ה"מוסריים" כביכול, שבין אדם לחבירו.

גמילות חסדים - ראשית צריך אתה לדעת שרוב המצוות האלה נכללות בכלל של 'ואהבת לרעך כמוך', כמו שכתב רמב"ם (הלכות אבל, פרק יד, הלכה א): "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות". וכן בספר המצוות לרמב"ם, שורש ב: "ונסמכים במחשבה זו מנו בכלל מצות עשה בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים בעבור הדרש הנזכר באמרו יתעלה, 'והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון', והוא אמרם בו (ב"ק ק א ב"מ ל ב): 'את הדרך - זו גמילות חסדים, ילכו - זה בקור חולים, בה - זו קבורת מתים, ואת המעשה - אלו הדינין, אשר יעשון - זו לפנים משורת הדין'. וחשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצוה בפני עצמה, ולא ידעו כי הפעולות האלו כלם והדומים להם נכנסות תחת מצוה אחת (ע' רו) מכלל המצות הכתובות התורה בבאור, והוא אמרו יתעלה (קדושים יט יח): 'ואהבת לרעך כמוך' ".

ולכן מן הראוי בראשית לבאר את מצוות ואהבת לרעך כמוך, וממנו תלמד לכל הסעיפים של גמילות חסדים.

רמב"ם, הלכות דעות, פרק ו, הלכה ג: "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך". וכתב בהגהות מיימוניות, אות א: "ודוקא שהוא רעך בתורה ובמצות, אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה - מצוה לשנאותו, שנאמר, 'יראת ה' שנאת רע', ואומר, 'הלא משנאיך ה' אשנא וגו' ".

וכן כתב הרשב"ם (ויקרא יט יח): "ואהבת לרעך כמוך - אם רעך, אם טוב [הוא], אבל לא אם הוא רשע, כדכתיב: 'יראת ה' שנאת רע' (משלי ח, יג) ".

וכן במסכתות קטנות, מסכת אבות דרבי נתן, נוסחה א, פרק טז: "ושנאת הבריות כיצד? מלמד שלא יכוין אדם לומר אהוב את החכמים ושנא את התלמידים. אהוב את התלמידים ושנא את עמי הארץ. אלא אהוב את כולם ושנא את המינין ואת המשומדים ואת המסורות, וכן דוד אמר, 'משנאיך ה' אשנא ובמתקוממך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי' (תהלים קל"ט כ"א כ"ב). הלא הוא אומר, 'ואהבת לרעך כמוך אני ה' (ויקרא י"ט י"ח) ' [מה טעם? כי אני] בראתיו, ואם עושה מעשה עמך אתה אוהבו, ואם לאו אי אתה אוהבו". (ועיין פסחים קיג ע"ב).

ודע לך שהכתוב בדברים פרק י, יט: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" הוא חל על גר צדק בלבד (ולא על "גר תושב" שלא התגייר), כמו שכתב הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה רז: "והמצוה הר"ז היא שצונו לאהוב את הגרים והוא אמרו ית' (דברים י, יט), "ואהבתם את הגר". ואע"פ שהיה נכלל בזה עם ישראל באמרו 'ואהבת לרעך כמוך', לפי שזה הגר גר צדק, אבל בעבור שנכנס בתורתנו הוסיף לו האל אהבה וייחד לו מצוה נוספת".

הרי לך שהערך העליון של שומר התורה והמצווה הוא עבודת ה'. כל מי שאינם בקטגוריה זו (כמו לא - יהודים, אפיקורסים וחילונים שאינם שומרי מצוות וכו') לא חלה עליהם מצוות "ואהבת לרעך"! ולא בכדי סיימה התורה את הכתוב 'ואהבת לרעך כמוך' בצמד המילים 'אני ה'.

כאן ראוי לציין שבכל חברה אנושית קיימת הנטיה להגן על בני אותה חברה יותר מאשר על אלה שמחוצה לה. כמעט כל קבוצה אנושית תתקן לעצמה תקנות המכתיבות את ההתנהגות בתוך הקבוצה ותקנות אלה נותנות יתרון לבני הקבוצה על פני אלה שאינם חברים בה. צא ולמד מחוקי המדינות המתוקנות שכל מי שאינו אזרח המדינה אין המדינה מחויבת לסייעו ולסעדו. והנה: חוקים שמחוקקות מדינות בדבר כבוד האדם ושוויונו וחרותו מקורן בתפיסה מוסרית שכוחה יפה בכל מקום ובכל זמן, גם לגבי מי שאיננו אזרח אותה המדינה. כלומר במערכת הרואה את האדם כתכלית המציאות, כל הפוגע באדם ראוי לגינוי ואילו במערכת הרואה את עבודת ה' כתכלית הבריאה ידון לגנאי כל אשר פגע בעבודת ה'.

צדקה - דברים פרק טו, ז: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון".

ובספר המצוות לרמב"ם, מצות לא תעשה רלב: "והמצוה הרל"ב היא שהזהירנו שלא למנוע צדקה והרחבה מהאביונים מאחינו אחר שנדע חולשת ענינם ויכלתנו להחזיק בהם והוא אמרו יתעלה, (שם) 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון'. וזה אזהרה מלקנות מדת הכילות והאכזריות שתמנע מעשות הראוי".

ובשערי תשובה לרבינו יונה (ר' יונה בן ר' אברהם גירונדי 'החסיד' חי בגירונה וברצלונה שבספרד במאה הי"ג, ונפטר בטולידו בשנת ה"א כ"ד [1263] ), שער ג: "'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך' (דברים טו, ז). הוזהרנו להסיר מנפשנו מדת האכזריות, ולנטוע בה נטעי נעמנים, הם הרחמים והחסדים הנאמנים, כמו שכתוב (שם כח, ט): 'והלכת בדרכיו'. ובעבור כי מן האפשר שלא יקפוץ את ידו ויחון את העני ולא מדרך הרחמנות, כענין שנאמר (משלי יב, י), 'ורחמי רשעים אכזרי', על כן כתוב: 'לא תאמץ את לבבך'. ועונש האכזריות רע ומר, כאשר יתבאר בשער האכזריות בעזרת האל. ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (שבת קנא ב): 'ונתן לך רחמים והרבך' (דברים יג, יח) - כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות אין מרחמין עליו מן השמים".

הנה עיננו רואות כמה הקפידה התורה וצוותה על מידת הצדקה עד שהגדירו ראשונים את הנמנע מהצדקה כאכזרי. אבל הנה, למרות כל זאת, יש כאלה אשר מותר להתאכזר אליהם:

צדקה לעובר עבירה - מה הדין בעני העובר עבירה? כך נכתב בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנא, סעיף א: "מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל מצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה, אינו חייב להחיותו ולא להלוותו". ובשו"ת הרמ"א (סימן סב) מסביר: "אומר הר"ר אליעזר ממי"ץ שאם היה עבריין במזיד באחת מכל המצות האמורות בתורה ולא עשה תשובה, אינו חייב להחיותו ולא להלוותו, דכתיב 'וחי אחיך עמך' וכתיב 'מאחד אחיך', וכיון שעבר במזיד יצא מכלל האחוה עד שילקה".

ויתירה מכך אם הוא עובר עבירות להכעיס לא רק שאינך חייב לתן לו צדקה אלא אף איסור יש בדבר, וכמו שכתב הש"ך (יו"ד רנא, ס"ק ג, ד"ה אסור לפדותו [את העובר עבירה להכעיס] )-: "משמע דהוא הדין שאסור לזונו ולפרנסו".

הרי לך שכל מי שנוסע בשבת או מדליק חשמל שדינו כעבריין להכעיס - אסור ליתן לו צדקה. הרחמנות והחמלה של מתן צדקה שמורות, על פי ההלכה, לא לאלה הזקוקים לעזרה אלא רק לשומרי מצוות נזקקים! לעני חילוני אסור לתת צדקה.

בוא וראה את חוסר השוויון ב"מוסר" ההלכתי בין הלומד תורה למי שאינו לומד. בבבא בתרא ח ע"א: "רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? א"ל: לאו. אם כן, במה אפרנסך? [א"ל: ] פרנסני ככלב וכעורב. פרנסיה. בתר דנפק, יתיב רבי וקא מצטער ואמר: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ... רבי לטעמיה [לשיטתו], דאמר רבי: אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ".

וכך פסק שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנא, סעיף ט: "היו לפניו עניים הרבה, ואין בכיס לפרנס או לכסות או לפדות את כולם, מקדים הכהן ללוי, והלוי לישראל, והישראל לחלל, והחלל לשתוקי, והשתוקי לאסופי, והאסופי לממזר, והממזר לנתין, והנתין לגר, והגר לעבד משוחרר. במה דברים אמורים? בזמן שהם שוים בחכמה, אבל אם היה ממזר ת"ח וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם... וכל הגדול בחכמה קודם לחבירו".

ותראה, התלמיד החפץ בדעת ובאמת, כי בהלכה היהודית הזכות לפת לחם, או לבגד או לכל עזרה אנושית תלויה לחלוטין בעמידתם של הנזקק והסובל בקריטריון דתי: אם שומר מצוות או לומד תורה הוא - יקבל נדבה ואם לאו, לא יקבל. הגע בעצמך: תקום מדינה ותקבע כי השירותים הממלכתיים, רווחה, בריאות וחינוך, ניתנים רק לאנשי האקדמיה הפרופסורים והדוקטורים ולא לפשוטי העם. אין הדעת סובלת כגון דא ומדינה הגונה ומתוקנת נותנת לכל האזרחים על פי צרכיהם ולא עפ"י תלמודם או השקפותיהם. כיון שהיפוכו הגמור של דבר זה בהלכה, זאת לך לאות שלא ערך האדם הוא לנגד עיני ההלכה אלא "עבודת ה' ". תלמיד חכם נחשב ומקבל, עם הארץ אינו נחשב ולא יקבל (אם אין די צורכם לתלמידי חכמים).

צדקה לגויים - אינה מעיקר הדין אלא רק מפני דרכי שלום (שלא יהא תירוץ לגויים להתנפל על ישראל), כמבואר בתוספתא גיטין, פרק ג, הלכה יג: "עיר שיש בה ישראל וגוים, הפרנסין גובין מישראל ומגוים מפני דרכי שלום, מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום", וכך פסק הרמ"א בשולחן ערוך (יורה דעה, סימן רנא, סעיף א): "ומפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל, מפני דרכי שלום". ויש מחלוקת בין הפוסקים האם מפרנסים את הגויים דווקא עם עניי ישראל אבל לחוד לא. וכך כתב בדרכי משה, בטור יורה דעה, רנא, סימן א: "כתב הר"ן סוף הניזקין (מסכת גיטין) דלאו דווקא עם עניי ישראל אלא אפילו עניי נכרים לחוד מפרנסין מפני דרכי שלום, אבל במרדכי שם, דף תריז ע"ג, משמע דמפרנסים עם עניי ישראל".

והיות וכל עניין הצדקה לגויים הוא מפני דרכי שלום בלבד ולא שצריך לתן להם צדקה ככל האדם, כתב רמב"ם שתיקון זה יתבטל לעתיד לבוא. הלכות עבודת כוכבים, פרק י, הלכות ה - ו: "מפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום... אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל, אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח, שנאמר, 'לא ישבו בארצך' - אפילו לפי שעה".

שוב רואים אנו שכל ההצדקה למעשי חסד וסיוע על פי ההלכה היא רק לתכלית עבודת ה', ואם הגוים אינם מקיימים את המצוות המוטלות עליהם (שבע מצוות בני נח) הרי שאין ליתן להם צדקה.

ואף לקבל צדקה מן הגויים אסור כמבואר בבא בתרא י ע"ב: "איפרא הורמיז [שם של אשה נכרית] אימיה דשבור מלכא, שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו, שדרינהו קמיה דרבא - קבלינהו משום שלום מלכות. שמע רבי אמי איקפד, אמר: לית ליה (ישעיהו כז יא) 'ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה'?" וכתב רש"י: "כשתכלה זכות שבידן וייבש לחלוחית מעשה צדקה שלהן, אז ישברו".

כלומר אסור ליהודי לקבל צדקה מן הגויים כדי שלא יהיו להם זכויות, שהרי הצדקה מכפרת (ואסור לעזור לגוי שיהיו בידו זכויות ואז אולי יזכה חלילה לרחמי שמיים).

וכך פסק השולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנד, סעיף ב: "שר עובד כוכבים ששלח ממון לישראל לצדקה, אין מחזירין אותו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי נכרים בסתר, כדי שלא ישמע השר", וכתב הש"ך הטעם: "אבל לא לעניי ישראל משום דכתיב 'ביבוש קצירה'... כשיכלה זכות שביד עובדי כוכבים ויבש לחלוחית מעשה צדקה שלהם, אז ישברו".

השבת אבידה - דברים פרק כב, א: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך". ובספר המצוות לרמב"ם, מצות לא תעשה רסט: "והמצוה הרס"ט היא שהזהירנו מהתעלם מן האבדה, אבל נקחה ונחזירה לבעליה והוא אמרו יתעלה (דברים כב, ג): 'לא תוכל להתעלם' ".

האמנם כך, לא תוכל להתעלם? הבה ונראה ממי יש אפילו חובה להתעלם.

השבת אבידה לחילוני שאינו שומר שבת - שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רסו, סעיף ב: "חייב להחזיר אבידת ישראל אפי' היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילה לתיאבון. אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס מישראל, והאפיקורסים והכותים וישראל המחלל שבת בפרהסיא אסור להחזיר להם אבידה, כעובד כוכבים", ודין זה נלמד ממסכת עבודה זרה כו ע"ב עיין שם.

ודע כי כל המהלך ברחוב שינקין בת"א (שרובה "מחללי שבת בפרהסיא") ומצא שם אבידה, אינו חייב להחזירה כלל!

השבת אבידה לגויים - מסכת סנהדרין, דף עו, עמוד ב: "המחזיר אבידה לנכרי - עליו הכתוב אומר (דברים כט, יח), 'למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו' ", ופירש רש"י: "והמחזיר אבידה לנכרי - השווה וחיבר נכרי לישראל, ומראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו מצות בוראו, שאף לנכרי הוא עושה כן שלא נצטווה עליהם".

ומה שמצינו בירושלמי (בבא מציעא, פרק ב, הלכה ה) ששמעון בן שטח החזיר אבידה לנכרי - זה דווקא לקידוש שם שמיים, וכן כתב השולחן ערוך (חושן משפט, סימן רסו, סעיף א): "אבדת העובד כוכבים מותרת [אין להחזירה], שנאמר, 'אבידת אחיך' (דברים כב, ג). והמחזירה הרי זה עובר עבירה, מפני שהוא מחזיק ידי עוברי עבירה. ואם החזירה לקדש את השם כדי שיפארו את ישראל וידעו שהם בעלי אמונה, הרי זה משובח".

ובים של שלמה פ"י בבא קמא, סי' כ, כתב: "ורחמנא ליבא בעי אם דעתו לכך [לקדש שם שמים], אבל אם דעתו שישבחו אותו ולא בעבור אמונת ישראל, או משום שהוא אוהב את הגוי ומרחם עליו אסור".

ועיניך רואות עד כמה המוסר היהודי מכוון אך ורק לתכלית אחת והיא עבודת ה'. אסור לרחם על גוי גם אם מסכן הוא מאד ואסור להחזיר לו כל אבידה שאבדה לו. רק אם יש קידוש שם שמים (שכתוצאה מהשבת האבידה ישבחו הגויים את אמונת היהודים) מצוה להשיב את האבידה אבל אם לא יצא מזה שבח ליהודים אסור להשיב כל אבידה לנכרי.

הלוואה בריבית - דברים פרק כג, כ - כא: "לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידך".

הנה איסור הלוואה בריבית הוא איסור מדרך האחווה והחסד כמו שכתב הרמב"ן (דברים כג כ): "וביאר בכאן שיהיה רבית הנכרי מותר, ולא הזכיר כן בגזל ובגנבה כמו שאמרו (ב"ק קיג ב), 'גזל גוי אסור'. אבל הרבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם לא נאסר [בין יהודים] אלא מצד האחוה והחסד, כמו שצוה (ויקרא יט יח), 'ואהבת לרעך כמוך', וכמו שאמר (דברים טו ט), 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' וגו', ועל כן אמר, 'למען יברכך ה' אלהיך' - כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו בלא רבית ותחשב לו לצדקה. וכן השמיטה חסד באחים, לכך אמר (שם, פסוק ג) 'את הנכרי תגוש', וקבע לו ברכה כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים, לא בגזל ובגנבה ובאונאה".

והרמב"ם (הלכות מלוה ולוה, פרק ה, הלכה א): "העכו"ם וגר תושב לוין מהן ומלוין אותן ברבית, שנאמר: 'לא תשיך לאחיך' - לאחיך אסור ולשאר העולם מותר. ומצות עשה להשיך לעכו"ם שנאמר 'לנכרי תשיך'. מפי השמועה למדו שזו מצות עשה וזהו דין תורה".

כלומר, לא רק שאין שום "אחווה וחסד" כלפי הנוכרים (רק בין יהודים לבין עצמם) אלא מי שירצה לעשות חסד עם הגוי ולהלוותו, מתוך רצון טוב, בלי לקחת ממנו ריבית נשך, עובר על מצוות עשה.

הרמב"ן סובר לעומתו שאין מצווה מפורשת להלוות לנוכרים בריבית (דברים טו ג): "לא שיהיה מצוה להלוות לנכרי ברבית כלל" אלא רשות היא. וכן דעת הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם: "ומצות עשה להשיך וכו' עד וזהו דין תורה. א"א אני לא מצאתי שמועה זו ואולי טעה במה שמצא בספרי (פרשת כי תצא) שנאמר שם לנכרי תשיך זו מצות עשה ופירושו משום דהוה ליה לאו הבא מכלל עשה שלא ישיך לישראל".

הלוואה בריבית למומר - שולחן ערוך יורה דעה, סימן קנט, סעיף ב: "מומר מותר להלוותו ברבית, ואסור ללוות ממנו ברבית", ודעת הרמ"א: "ויש מחמירין אף במומר להלוותו".

ובשו"ת יביע אומר פסק להקל (חלק ה - יו"ד, סימן יג): "וכ"כ החכם צבי (סי' מג) שאין ספק שמותר להלוות ברבית למחלל שבת בפרהסיא. ע"ש. ואמנם השבות יעקב ח"ב (סי' עג) ס"ל כהב"ח הנ"ל. מ"מ לדינא נראה שהעיקר להקל, וכפשטות דברי מרן הש"ע שכ' מומר סתם. וכן מבואר בב"י שאפילו הוא רק אוכל נבלות להכעיס מותר להלוותו ברבית... ובב"י יו"ד (ס"ס רסח) שהמחלל שבת בפרהסיא אפילו לתיאבון הוי כאוכל נבלות להכעיס".

הנה על פי פסק השולחן ערוך אדם האוכל במסעדה לא כשרה (והרי הוא אוכל להכעיס משום שיש לו אפשרות לאכול בהיתר כשרות במסעדה שממול) - מותר להלוותו בריבית ומצוות החסד והאחווה שציוותה התורה שלא לקחת ריבית מיהודי שוב איננה חלה עליו, למרות שיהודי הוא לכל דבר.

ושוב רואים אנו שכל החסד והאחווה והרחמים של העולם התורני - הלכתי מכוונים אך ורק לעבודת ה'. לא חסד עם אדם משום שהוא נזקק ולא אחווה עם אדם משום שהוא נצרך ולא רחמים על כל אדם באשר הוא אדם. אלא חסד ורחמים ואחווה על פי מה שאדם מכניס לפיו ולקיבתו כמצוות הדת.

וכל מה שכתבנו ואמרנו לעיל כבר כתב הרמח"ל בספר מסילת ישרים (והוא ספר מוסר נחשב ביותר), פרק א - בבאור כלל חובת האדם בעולמו: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל [כלומר, מה הוא הערך העליון שלמענו חי האדם]. והנה מה שהורונו חז"ל הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי... אך הדרך להגיע אל מחוז חפצנו זה... והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצות אשר ציונו עליהן האל יתברך שמו". כלומר, הערך העליון הוא "ליהנות מזיו השכינה", והדרך להגיע לאושר זה הוא בשמירת המצוות.

אין כלל צורך לומר כי אל מול השקפה זו ניצבות, בתוקף שווה, הרבה השקפות אחרות (פילוסופיות, חברתיות ודתיות) שלכל אחת מהן ערך עליון משלה ולכל אחת אושר עילאי לשיטתה ולכל אחת דרכים אל האושר כטעמה.

הנה אחד מגדולי הפילוסופים היהודים, ברוך שפינוזה, אומר כך: "אחרי לומדי מהניסיון, כי כל הנעשה תדיר בחיים הרגילים הבל וריק הם... החלטתי סוף סוף לחקור אם יש טוב אמיתי... כלומר אם יש דבר אשר אם אמצאנו ואשיגנו יתן בליבי תמיד שמחה עילאית... הדברים החשובים בעיני בני אדם ביותר, הם: העושר, הכבוד, תאוות בשרים, ושלושתם מביאים לידי עצבות ופיזור הנפש. לא כן האהבה לעצם הנצחי והאינסופי" (תולדות הפילוסופיה החדשה, ש. ה ברגמן, מוסד ביאליק, עמוד 234).

וכך הכריע שפינוזה לטובת אהבת הפילוסופיה וחיפוש האמת "הנצחית והאינסופית" כדרך חייו. גם שפינוזה מוצא אמת זו באלוהים, אבל אין שום דמיון בין אלוהיו לאלוהי היהדות. לכן היה שפינוזה, לשיטתו, חומל על כל אדם גם בלי לפשפש קודם במילתו או בציציותיו.

העולה מדברינו שהאדם הנבון, המתבונן והחושב מחפש בעצמו את אושרו ואת הדרך בה הוא מבקש לתת משמעות לחייו. עומדות לעזרתו 2500 שנות הגות אנושית, מן הפילוסופים היווניים ועד להוגי דורנו. המידע והניסיון העומדים לרשותנו עצומים. מספר הדתות, הפילוסופיות והתורות החברתיות רב מאד. כל אחד מאיתנו חייב לחשוב, להתלבט ולהחליט על הערכים, המשמעויות והדרכים הנראות לו. בהכרעות קשות שכאלה, לא רק השכל אלא גם הרגש ראוי שישתתף.

עפ"י היהדות (ראה דעת הרמח"ל לעיל) משמעות החיים בעולם הזה היא קיום מצוות התורה אשר על פיהם ינהג ויקבע האדם את אורחות חייו. לפיכך, מי שאיננו שומר מצוות (אינו חייב או אינו רוצה) איננו נחשב ביהדות ואין מעניקים לו חסד, חמלה או עזרה. אפילו אבידה שאיבד בתום לב אין חובה להחזיר לו.

גם זו דרך לגיטימית של השקפה מוסרית. גם כך אפשר לשאוף אל משמעות החיים.

יש דרכים נאות יותר.