חכם / טיפש, ניהול דיונים וישיבות עבודה. כיצד חכם מנהל ישיבת עבודה? מה הכי חשוב לטיפש בישיבת עבודה? כיצד תדע האם אתה טיפש או חכם? מה כ"כ רע בהתנהגות של הטיפש? כיצד תהפוך את הדיונים שבהם אתה משתתף לפרודוקטיביים יותר? כיצד תזהה אדם חכם / טיפש מהצורה שבה הוא מתנהל בתוך דיון?
כבר התבאר כי הטעויות והשגיאות של האדם נובעות מכך שהוא לא מקשר בין התכלית של מעשיו למעשיו. דהיינו שהוא עושה מהאמצעי מטרה. נביא דוגמה מנושא של ניהול דיונים. נאמר בתנ"ך (משלי יח 2) "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". הפירוש הוא כי הכסיל שאינו חכם אינו חפץ בתבונה דהיינו אינו רוצה להבין ולהשכיל אלא הוא חפץ בהתגלות ליבו, היינו בלבטא את עצמו. הטיפש יותר מאשר חשוב לו להבין מה נכון חשוב לו לומר מה הוא חושב ושישמעו את דעתו.
כאשר מנהלים דיון ומטרת הדיון היא להגיע למסקנה מסוימת, הטיפש הופך את האמצעי למטרה. זה שהוא צריך להביע את דעתו זה רק אמצעי כדי להגיע למטרה שהיא להבין מה הדבר הנכון ביותר לעשות. הטיפש אינו יעיל והוא הופך את האמצעי דהיינו את הזכות שלו להביע את דעתו למטרה של הדיון, הוא מתנהג כאילו הדיון נועד לשמוע מה הוא חושב. הטיפש אינו חפץ בתבונה הוא אינו חפץ ורוצה להבין מה המסקנה המעשית הוא חפץ ורוצה בהתגלות ליבו ולהתבטא.
להלן מספר שאלות שתוכל לשאול את עצמך כדי לדעת האם ועד כמה אתה טיפש או חכם. כאשר מתנהל דיון, האם לאורך כל הדיון אתה זוכר את מטרת הדיון? האם כל השאלות והתשובות שלך קשורות לתכלית הדיון? האם התועלת של הסקת המסקנה הנכונה מהדיון חשובה לך יותר מהתועלת האישית שלך? האם אתה מבין שהמטרה שלשמה אתה משתתף בדיון אינה כתחליף לטיפול פסיכולוגי שבו אתה מבטא את עצמך, אלא לצורך הסקת מסקנות מעשיות? אם במהלך הדיון מתברר שדעתך מוטעית האם אתה שמח על כך שלמדת משהו חדש, או עצוב על כך שדעתך מוטעית?
אם טענת טיעון מסוים והפריכו לך אותו, האם אתה אובייקטיבי לגבי הרצון שלך להצדיק את דבריך ואתה באמת מתייחס לדברים בצורה אובייקטיבית או שאתה אינסטינקטיבית מנסה להגן על דבריך? אם מישהו במהלך הדיון העלה טיעון שסותר את דבריך, האם תרגיש את הצורך לסיים ולומר מה שחשבת למרות שאתה מבין שזה מוטעה או לא רלוונטי לתכלית של הדיון? אם תוך כדי שאתה מעלה טיעון מסוים ומביע את דעתך, אם תוך כדי זה אתה פתאום רואה שיש בעיתיות בדברים שלך, האם אתה חושף את הבעייתיות בדבריך או שאתה מנסה לחפות עליה?
אם אתה קולט שטעית האם אתה שמח שהבנת שטעית או שאתה עצוב כי חשוב לך להיות צודק? אם מתברר לך שאתה טועה פעם אחרי פעם, האם זה משמח אותך שאתה משכיל כל פעם מחדש, או שאתה מנסה לגונן על עצמך כי לא נעים לך לטעות כל הזמן? עד כמה אתה משוחד כדי להצדיק את הטענות שלך ולא להצדיק את האמת גם אם מישהו אחר אמר אותה? אם התחלת לומר משהו שמבוסס על הנחת יסוד כל שהיא וכבר בהתחלה מישהו מעיר לך שהנחת היסוד שלך מוטעית, האם אתה מתעקש לסיים את דבריך, או שאתה מתמודד עם הטיעון על הנחת היסוד שלך?
מה מפריע לך יותר, לטעות או לא לדעת מה האמת? האם אתה תמיד מגיב עניינית למה ששאלו אותך, או שאתה עונה תשובות אישיות שאינן מן העניין? אם התחלת לומר משהו ולא סיימת. האם זה יפריע לך שלא סיימת לדבר למרות שאתה מבין שהבינו את דבריך גם בלי שתסיים אותם? עד כמה חשוב לך להתבטא? האם בכלל חשוב לך שישמעו את דעתך או שאתה רוצה רק לדעת מה התובנה הנכונה? האם אתה זוכר שמטרת הדיבור שלך היא אך ורק התכלית ולא למטרת זה שישמעו מה אתה חושב?
לטיפש כמובן חשוב להתבטא, הוא שוכח שהתכלית היא להגיע למסקנות ולא שהוא יתבטא. לכן הכסיל יגן על דבריו, יאמר גם דברים שהוא מבין שאינם מן העניין ואינם קשורים לתכלית הדיון או מייעלים את הדיון. הכסיל יכעס אם יקטעו את דבריו ולא משנה לו עד כמה דבריו משרתים את נושא הדיון ועד כמה הדברים שאמרו לו נכונים. הכסיל צריך להתבטא, הוא חפץ בהתגלות ליבו, הוא צריך שיכבדו אותו, הוא צריך לומר את דברו, כדי להרגיש שגם הוא שווה משהו. הטיפש מתעצב כאשר הוא טועה, החכם לעומתו שמח כאשר מעמידים אותו על טעותו.
החכם שמח שהוא לומד משהו חדש אך הכסיל עצוב וכועס כי פגעו לו באגו ובכבוד שלו. החכם יהיה מאושר כאשר הוא מחכים, הטיפש לעומתו יפגע מכך שהוא לא מספיק חכם. החכם אם ישללו את כל דבריו בדברי טעם הוא ישמח, אך הכסיל כמובן ינסה לגונן על דבריו, כי מה פתאום שישללו את כל דבריו מיסודם. זאת משום הנ"ל כי החכם חפץ בתבונה ולהבין את מה שהוא לא מבין כי זאת הרי התכלית של הלמידה שלו אבל הכסיל והטיפש חפץ בהתגלות ליבו כי הוא רוצה להתבטא.
אם תשאל ומה רע בכך שהטיפש רוצה להתבטא, יש לו צורך נפשי להתבטא ומה רע בכך, אז למה מי שחפץ בהתגלות ליבו הוא כסיל?
התשובה על כך היא בגלל שהוא לא חפץ בתבונה, דהיינו בגלל שהאלטרנטיבה היא תבונה.
ז"א כאשר אדם הולך לפסיכולוג / משוחח עם חברו על בעיותיו, המטרה של השיחה היא כדי להתבטא. המטרה היא להוציא מהפה את מה שיושב על הלב. במקרה כזה לא ניתן לומר על הטיפש שהוא אינו חפץ בתבונה, כי אין שם תבונה ותובנות יש שם רק להתבטא.
לעומת זאת כאשר מנהלים דיון בישיבת עבודה וכיו"ב, שם המטרה של הדיון היא התבונה ולא התגלות הלב של אלו שמביעים את דעתם. הטיפש גם אז אינו חפץ בתבונה כי אם בהתגלות ליבו.
לכן תהיה חכם ותמיד תזכור מה התכלית של מה שאתה עושה, אל תהפוך מטרה משנית או תת מטרה למטרה עיקרית. תזכור מה העיקר ומה הטפל. בהצלחה.
כבר התבאר כי הטעויות והשגיאות של האדם נובעות מכך שהוא לא מקשר בין התכלית של מעשיו למעשיו. דהיינו שהוא עושה מהאמצעי מטרה. נביא דוגמה מנושא של ניהול דיונים. נאמר בתנ"ך (משלי יח 2) "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". הפירוש הוא כי הכסיל שאינו חכם אינו חפץ בתבונה דהיינו אינו רוצה להבין ולהשכיל אלא הוא חפץ בהתגלות ליבו, היינו בלבטא את עצמו. הטיפש יותר מאשר חשוב לו להבין מה נכון חשוב לו לומר מה הוא חושב ושישמעו את דעתו.
כאשר מנהלים דיון ומטרת הדיון היא להגיע למסקנה מסוימת, הטיפש הופך את האמצעי למטרה. זה שהוא צריך להביע את דעתו זה רק אמצעי כדי להגיע למטרה שהיא להבין מה הדבר הנכון ביותר לעשות. הטיפש אינו יעיל והוא הופך את האמצעי דהיינו את הזכות שלו להביע את דעתו למטרה של הדיון, הוא מתנהג כאילו הדיון נועד לשמוע מה הוא חושב. הטיפש אינו חפץ בתבונה הוא אינו חפץ ורוצה להבין מה המסקנה המעשית הוא חפץ ורוצה בהתגלות ליבו ולהתבטא.
להלן מספר שאלות שתוכל לשאול את עצמך כדי לדעת האם ועד כמה אתה טיפש או חכם. כאשר מתנהל דיון, האם לאורך כל הדיון אתה זוכר את מטרת הדיון? האם כל השאלות והתשובות שלך קשורות לתכלית הדיון? האם התועלת של הסקת המסקנה הנכונה מהדיון חשובה לך יותר מהתועלת האישית שלך? האם אתה מבין שהמטרה שלשמה אתה משתתף בדיון אינה כתחליף לטיפול פסיכולוגי שבו אתה מבטא את עצמך, אלא לצורך הסקת מסקנות מעשיות? אם במהלך הדיון מתברר שדעתך מוטעית האם אתה שמח על כך שלמדת משהו חדש, או עצוב על כך שדעתך מוטעית?
אם טענת טיעון מסוים והפריכו לך אותו, האם אתה אובייקטיבי לגבי הרצון שלך להצדיק את דבריך ואתה באמת מתייחס לדברים בצורה אובייקטיבית או שאתה אינסטינקטיבית מנסה להגן על דבריך? אם מישהו במהלך הדיון העלה טיעון שסותר את דבריך, האם תרגיש את הצורך לסיים ולומר מה שחשבת למרות שאתה מבין שזה מוטעה או לא רלוונטי לתכלית של הדיון? אם תוך כדי שאתה מעלה טיעון מסוים ומביע את דעתך, אם תוך כדי זה אתה פתאום רואה שיש בעיתיות בדברים שלך, האם אתה חושף את הבעייתיות בדבריך או שאתה מנסה לחפות עליה?
אם אתה קולט שטעית האם אתה שמח שהבנת שטעית או שאתה עצוב כי חשוב לך להיות צודק? אם מתברר לך שאתה טועה פעם אחרי פעם, האם זה משמח אותך שאתה משכיל כל פעם מחדש, או שאתה מנסה לגונן על עצמך כי לא נעים לך לטעות כל הזמן? עד כמה אתה משוחד כדי להצדיק את הטענות שלך ולא להצדיק את האמת גם אם מישהו אחר אמר אותה? אם התחלת לומר משהו שמבוסס על הנחת יסוד כל שהיא וכבר בהתחלה מישהו מעיר לך שהנחת היסוד שלך מוטעית, האם אתה מתעקש לסיים את דבריך, או שאתה מתמודד עם הטיעון על הנחת היסוד שלך?
מה מפריע לך יותר, לטעות או לא לדעת מה האמת? האם אתה תמיד מגיב עניינית למה ששאלו אותך, או שאתה עונה תשובות אישיות שאינן מן העניין? אם התחלת לומר משהו ולא סיימת. האם זה יפריע לך שלא סיימת לדבר למרות שאתה מבין שהבינו את דבריך גם בלי שתסיים אותם? עד כמה חשוב לך להתבטא? האם בכלל חשוב לך שישמעו את דעתך או שאתה רוצה רק לדעת מה התובנה הנכונה? האם אתה זוכר שמטרת הדיבור שלך היא אך ורק התכלית ולא למטרת זה שישמעו מה אתה חושב?
לטיפש כמובן חשוב להתבטא, הוא שוכח שהתכלית היא להגיע למסקנות ולא שהוא יתבטא. לכן הכסיל יגן על דבריו, יאמר גם דברים שהוא מבין שאינם מן העניין ואינם קשורים לתכלית הדיון או מייעלים את הדיון. הכסיל יכעס אם יקטעו את דבריו ולא משנה לו עד כמה דבריו משרתים את נושא הדיון ועד כמה הדברים שאמרו לו נכונים. הכסיל צריך להתבטא, הוא חפץ בהתגלות ליבו, הוא צריך שיכבדו אותו, הוא צריך לומר את דברו, כדי להרגיש שגם הוא שווה משהו. הטיפש מתעצב כאשר הוא טועה, החכם לעומתו שמח כאשר מעמידים אותו על טעותו.
החכם שמח שהוא לומד משהו חדש אך הכסיל עצוב וכועס כי פגעו לו באגו ובכבוד שלו. החכם יהיה מאושר כאשר הוא מחכים, הטיפש לעומתו יפגע מכך שהוא לא מספיק חכם. החכם אם ישללו את כל דבריו בדברי טעם הוא ישמח, אך הכסיל כמובן ינסה לגונן על דבריו, כי מה פתאום שישללו את כל דבריו מיסודם. זאת משום הנ"ל כי החכם חפץ בתבונה ולהבין את מה שהוא לא מבין כי זאת הרי התכלית של הלמידה שלו אבל הכסיל והטיפש חפץ בהתגלות ליבו כי הוא רוצה להתבטא.
אם תשאל ומה רע בכך שהטיפש רוצה להתבטא, יש לו צורך נפשי להתבטא ומה רע בכך, אז למה מי שחפץ בהתגלות ליבו הוא כסיל?
התשובה על כך היא בגלל שהוא לא חפץ בתבונה, דהיינו בגלל שהאלטרנטיבה היא תבונה.
ז"א כאשר אדם הולך לפסיכולוג / משוחח עם חברו על בעיותיו, המטרה של השיחה היא כדי להתבטא. המטרה היא להוציא מהפה את מה שיושב על הלב. במקרה כזה לא ניתן לומר על הטיפש שהוא אינו חפץ בתבונה, כי אין שם תבונה ותובנות יש שם רק להתבטא.
לעומת זאת כאשר מנהלים דיון בישיבת עבודה וכיו"ב, שם המטרה של הדיון היא התבונה ולא התגלות הלב של אלו שמביעים את דעתם. הטיפש גם אז אינו חפץ בתבונה כי אם בהתגלות ליבו.
לכן תהיה חכם ותמיד תזכור מה התכלית של מה שאתה עושה, אל תהפוך מטרה משנית או תת מטרה למטרה עיקרית. תזכור מה העיקר ומה הטפל. בהצלחה.
נועה
050-3331-331