שלום

אכן מעורר מחשבה וממרכז. אפילו חשבתי להדפיס ולחלק בישיבה הבאה אבל... בעיני השימוש במילים טיפש וכסיל מעוררת התנגדות וצדקנות. "המעכב" לעומת "המקדם" קלים יותר לעיכול בעיני, או כל ווריאציה אחרת שיש בה תיאור של התנהלות האדם ולא עלבון גלוי או סמוי לגבי בינתו. המסר חזק מספיק גם ככה, לא צריך קילשון.. ( -:

אתה איש חכם ומעניין.

הצלחה

נועה

מזווית אחרת, רמת הפתיחות שלנו, וכתוצאה מכך הגמישות המחשבתית, מושפעת חזק מהתפיסה שההבנה שלנו איננה שלמה. ככל שהתפיסה הזו מוטמעת ומבוססת בנו חזק יותר, ובתנאי שאנו לא מעורבים בה רגשית יתר על המידה, כך עולה רמת הפתיחות.

ביחס לדיונים, הדינאמיקה שאתה מציג מוכרת לכולנו (אולי יותר מדי..).. להערכתי גורם נוסף המשפיע בדינאמיקה זו היא המעורבות הרגשית. לכן גם לא הייתי מתייג אנשים ככסילים או כחכמים רק עפ"י מידת הצלחתם במבחן שהצגת, אלא מסתכל על מידת המעורבות הרגשית שאדם מגיעה עימה לדיון מסוים. יש דיונים שבהם אני כסיל גמור, ודיונים אחרים שבהם ההיפך הוא הנכון. זה תלוי איך קמתי בבוקר, אם אמרו לי שלום או לא, אם שתיתי משהו או לא, מה האימייל הראשון שקראתי ועוד סיבות רבות נוספות. לפעמים אנחנו פשוט סגורים מסיבות שאינן קשורות לנושא הדיון, ואז בודאי שאנו לא זוכרים מה מטרתו וכל שיש לנגד עינינו הוא איך לסגור את הענין כמה שיותר מהר ולהמשיך הלאה.

עם זאת, כאשר מגיעים לרמת דיון בו כל האנשים המעורבים מגיעים מוכנים, עם פתיחות מחשבתית ויצירתיות הרי שהתוצאות יכולות להיות הרבה מעבר למצופה, דבר שגורם לסיפוק רב למשתתפים. מניסיוני זה דורש מספר מצומצם של אנשים המתמצאים בתחום, עם תוספת קטנה של אנשים שאינם מתמצאים בתחום אבל כאלה שיש להם רעיונות טובים.

הרעיון ברור וידוע.

יש את אלו שאוהבים להישמע

יש את אלו שבאמת לא מבינים ואם הם "חכמים" - כדאי שישאלו

ויש את העניניים שהם בדרך כלל מובילים את הדיון, גם אם לא נקבע כך מראש

ידוע כי דיון של הרבה "טיפשים" כהגדרם במאמר - הוא עקר, בזבוז זמן וללא תוצאות, אלא אם כן נוכח "חכם" אחד לפחות, כהגדרתו במאמר

אבל, בסופו של יום - כמו שאני טוענת תמיד - יכולות האנשים מוכרים לסביבה וידוע משקלו של כל אחד.

לאורך זמן - לא ניתן להתחבא מאחורי מילים וברבורים - והערך האמיתי של כל אדם מוכר לכלל.

ולשמחתי - "החכמים" מגיעים למקומם האמיתי

לצערי - "חכמים" הם מצרך נדיר יותר מה"טפשים"

יפה וממש נכון. אפשר בקלות להתחבר לדברים כי כל מי שעובד עם אנשים נתקל בדברים האלה. תמיד יש בשטח איזה טמבל שחושב שהוא יודע הכל.

קראתי בעניין רב

באופן אישי אני הייתי קורא לטיפש "מטומטם"

טיפש זהו אדם בעל יכולות מחשבתיות קטנות והוא מכיר בכך ובדרך כלל

עונה אני לא יודע ומושך בכתיפיו

חכם בעל יכולות מחשבתיות גבוהות עונה עניינית לשאלה שנשאל

הבעיה עם המטומטם שהוא טיפש אך חושב שהוא חכם לכן דעתו

הלא מלומדת מבוטאת על ידו בויכוח עקר תוך כדי הרמת הקול ולפעמים

גם באלימות

למרות שבדיונים עסקיים לא תמיד החכמה קובעת לפעמים גם הטיפש

וגם המטומטם יכולים לעלות רעיון פיצוץ

החכמה היא להבחין בכך

אני מאמין שכדאי להיות יותר סלחניים כלפי עצמנו ואחרים, לא כל אחד רואה את ההתבטאות כדבר מובן מאליו להרבה אנשים זהו תהליך (וחלקם לא מגיעים לכך) שבסופו הם מרגישים בטוחים מספיק להביע את דעתם בציבור ואם בדרך הם חורגים מהקווים של דיון מקצועי אז ניחה...

בנוסף, אני לא חושב שאם אני מתעצבן שקוטעים את דברי באמצע בלי קשר לנכונותם (הרי לעיתים קרובות אין נכון או לא נכון זה הכל עניין של השקפה..). מראה על חוסר הקשבה או קבלה של האמת הסיבה היא שזה פשוט מראה על זילזול בי ובדעתי ללא קשר למה שאני אומר, הרי אם מישהו מעוניין לדון איתי באמת הוא היה לוקח את הזמן להקשיב לכל דברי...

כמו שכתבתי אני מסכים עם רוח הדברים. ישר כוח.

... פעם אמר לי פרופסור ידוע ובכיר מהאקדמיה וגם מהפרקטיקה: "אני מעדיף לשתוק ולהסתכן שיחשבו שאני טיפש מאשר לפתוח את הפה ולאמת את זה סופית"...

... ותחשבו על זה

לא הייתי מכנה את שני הטיפוסים בתואר כסיל וחכם, אלא יותר "המתערבב" לעומת "המפריד". כי כולם מורכבים גם מצדדים רגשיים וגם מצדדים מנטליים - לוגיים. העניין שתארת מציג מצב בו יש ערבוב תחומים בין השניים כשהצד הרגשי מנצל לענייניו את הצד המנטלי.

מצב סופר רווח שכולנו מכירים. אם אדם מתחיל בתהליך של התבוננות במרכיביו השונים ובדרך בה הם מתבטאים, ועושה זאת בלי שיפוט, הוא יכול להגיע לרמה מסויימת של שליטה בהפרדתם זה מזה. ומה שאתה מתאר כחכם, זו תוצאה של הפרדה פנימית. מלאכה בפני עצמה שדורשת התמסרות לעניין...

אם אני לא טועה, סוקרטס קורא לזה אהבת החכמה. נכון. כולנו טפשים במידה זו או אחרת. מה שכן, הטפשים פחות הם אלו אשר שואפים להבנה ולא לכפייה של הדעה. החלקית. הזויתית. המוטעת בעיקרה.

תודה על כל השאלות. יצאתי לא כזה טיפש: )

אהבתי את המאמר ומסכים עם כל הנאמר

קימים סוגים שונים של דיונים

אחלק אותם לשני סוגים

הראשון דיונים עסקים או מקצועים שבהם מנהל הדיון הוא בר סמכא ולרוב גם אוחז בכלי השכר או העונש

בדיונים מסוג זה קים עונש ברור למי שמדבר שטויות או לא לענין ולכן נוכחותו של הכסיל פחות בולטת

יש מחשבה מה להגיד ומתי ולרוב משתתפי הדיון אמורים ליצג אינטרסנטית של הגופים אותם הם מיצגים

המאמר פחות מתאים לדיונים מסוג זה

הסוג השני הם הדיונים הפתוחים כאש השאלה המרכזית העומדת היא מה דעתך על...

דוגמא לדיון מסוג זה הוא דיונים פוליטים וערכיים

ואז התאור שתארת מדויק

ולא רק זה אין שכר ועונש אלא מצב הפוך שמנהל הדיון חושש להפסיק את המברבר והמדבר לא לענין כדי לא לפגוע בדובר ובכך יספוג גול עצמי

הבעיה בדיונים מסוג זה שהזמן בסופו של דבר מוגבל וקשה מאד לברור את התגובות הראויות מתוך בליל השטויות הלא רלבנטיות המושמעות בדיון

ברקע תמיד קיים החשש שאם אני לא אתבטא ולא חשוב מה בפעם הבאה לא אוזמן לדיון או לא אשלח כי לא יצגתי נאמנה את האינטרסנטים של השולחים

והתוצאה היא בדיוק כפי שתיארת

ככל שלאדם אין מה להגיד כך הוא יברבר יותר כדברי הפתגם

"אם אינך מסוגל להמם אותם בחריפות שכל, טמטם אותם בזיבולי שכל"

מסכימה מאוד עם המשפט האחרון: לזכור מה עיקר ומה טפל. זה תמיד נכון וחשוב.

ומכאן, אם יודעים להבחין, הכל נעשה הרבה פחות מסובך. אם העיקר הוא פתרון בעיה כלשהי, הרי הדברים צריכים להיות מכוונים לכך, כלומר לגופו של עניין ולא לגופו של הדובר.

כשלעצמי, אני בהחלט מנסה להבחין, ותמיד מקווה להצליח בזה.