בודהיזם טיבֶּטי (למאי) - מכיל דוקטרינות וצביון בודהיסטי, המאפיינים את טיבט, אזור ההימליה (צפון נפאל, בהוטן וסיקים), מונגוליה, בּוּרִיאַטִיָה, טוּבָה, קאלמיקייה (רוסיה) וצפון - מזרח סין (מנצ'וריה, הַיַילוֹנְגְגִ'יאָנְג וגִ'ילִין).

הבודהיזם נתפש כפילוסופיה ודרך חיים, ובטיבט התפתח לארבע אסכולות עיקריות: קאג'יו, סַאקִייָה, גֵלוּג ונִינְגְמָה. אחד העקרונות העיקריים בּבוּדהיזם הטיבטי, ובבודהיזם בכלל, הוא הארעיות, ולפיו, כל דבר או תופעה - בין אם מוחשיים הם או בין אם לאו, כלומר כל עצם, הרגשה, מחשבה, רעיון, דעה, גוף ואף החיים עצמם - הם ארעיים, אינם קבועים, ובהכרח יחלפו כאשר יבוא זמנם. לכן, ההיקשרות לאובייקטים ולתופעות, הזמניים באופיים, תגרום באופן בלתי נמנע לסבל.

הבודהיזם הטיבטי מכיל לימודים שונים בעלי היבטים רבים, המשלבים שיטות ותרגול המותאמים לכל המצבים האנושיים האפשריים: "הדרך הקטנה" (היניאנה או טְהֵרַוַואדָה), "הדרך הגדולה" (מַהַיַאנָה) ו"דרך היהלום" (וַגְ'רַיַאנָה) - הנתיב הטַנְטְרִי. מטרתם של המתרגלים לימודים אלה היא להגיע הן ליכולת להועיל לאחרים והן להבנה, שחוויה של אושר תמידי אפשרית. בעבר כינו רבים מהמערביים את הבודהיזם הטיבטי "לַמַאִיזְם", אבל כיום לא נחשב מונח זה מקובל ומתאים.

בטיבט נכתב ספר המתים הטיבטי, המהווה את המקור לפילוסופיית החיים שלאחר המוות. על - פי ספר זה הגוף הוא רק משכן ארעי לתודעה, העוברת כזרם של רשמים תת - הכרתיים המתגבשים מגוף לגוף לאחר כל מוות. הבודהיסטים הטיבטים פיתחו שיטת ריפוי ייחודית, המתבססת על גישה שונה מזו המוכרת לנו כלפי מחלות. בשיטה זו עובר המטופל תרגולים רוחניים וטיפול רפואי ייחודי.

כיום מדוכא הבודהיזם הטיבטי בטיבט, הנמצאת תחת כיבוש סיני, ובפועל הוא מתקיים בעיקר מחוץ לטיבט.

מאפייני הבודהיזם הטיבטי

הבודהיזם הטיבטי נבדל מאסכולות אחרות בכמה מאפיינים:

שלא כמו ארצות "הבודהיזם הדרומי" המזוהות עם הדרך הקטנה, שמטרתה היא מצב אַרְהָט - שחרור מסבל ("נירוואנה קטנה"), מוגדר הבודהיזם הטיבטי כ"בודהיזם צפוני" ומזוהה יותר עם רמות הלימוד של הדרך הגדולה ושל דרך היהלום. מטרתן - מימוש הארה מלאה ("נירוואנה גדולה") - מצב בודהה. בארצות הבודהיזם הדרומי נחשב השיחרור - מצב תודעה הממומש עם המרתם של חמישה רגשות מטרידים עקריים (בורות, כעס, תשוקה, גאווה, קנאה) - להישג הרוחני הגבוה ביותר. כלומר מתרגלי הדרך הקטנה רק ממיסים את אשליית האגו, ההצמדות לרעיון ה"אני", וכך אינם סובלים עוד ואינם מושפעים מתנאים ונסיבות חיצוניים ופנימיים. על - פי הדרכים הגדולה והיהלום מצב זה איננו סופי ומהווה שלב אחד לפני שלב ההארה, שבו - כפי שנטען בבודהיזם הצפוני - מסולקים גם צעיפי המושגיות ורעיונות מקובעים המונעים מלחוות את טבעה הסופי והמוחלט של המציאות.

אימוץ שיטת ה"טוּלקוּ" (מילה טיבטית נרדפת: נִירְמַנַקַאיָה) - מצב החמלה. "טולקו" הוא מי שנולד מחדש באופן מודע למען טובת כל היצורים, ולו הכוח לפתח את יכולותיהם. ייתכן שיזכור את התגלמויותיו הקודמות. פירוש המילה: גוף אשלייתי, כלומר יש לו צורה והוא משתמש בה, אך אין הוא תלוי בה. דוגמאות מצוינות לטולקו הן התגלמויותיו של קַרְמַאפָּה, ראש שושלת הקארמה קאג'יו, ושל הדלאי לאמה, ראש שושלת הגֵלוּגְפָּה.

תרגול מדיטטיבי, שבאמצעותו מתגלים תכנים עתיקים (טיבטית: טֵרְמוֹת). תכנים אלה הוסתרו במערות ונקיקי סלעים מאות שנים לפני כן, בתקופות שבהן דיכאו את הבודהיזם ואסרוהו ללימוד ולתרגול.

הבודהיזם הטיבטי נחשב על ידי רבים כאזוטרי וטנטרי. אזוטרי - מאחר שלשם תרגולו דרושה הסמכה (וַואנְג בטיבטית, אַבְּהִישֶקָה בסנסקריט), וטנטרי - מאחר שזרם הווג'ריאנה מדגיש תרגול שיטות בעלות יכולת שינוי מנטלי מהיר. נטען שהודות לבודהיזם הטיבטי הועברה הטַנְטְרָה עד לימינו אלה.

סמלים ועזרי תרגול

לאמה (מורה בודהיסטי) טיבטי, רוקד ריקוד לאמות מסורתי הנערך אחת לשנה. - בודהיזם טיבטי

מתרגלי הבודהיזם הטיבטי המסורתי עושים שימוש בסמלים, תשמישים ועזרי תרגול נוספים.

המדיטציה מהווה אמצעי חשוב ביותר, ואליה יכולים להתווסף תנועות ידיים מסוימות (מוּדרוֹת בסנסקריט) ושינון מנטרות. טכניקות מדיטציה טנטריות, כמו מַהַמוּדְרָה (בעברית: החותם הכביר), שש היוגות של נַרוֹפָּה, דְזוֹג - צֵ'ן (בעברית: השלמות הכבירה) מתורגלות באסכולות הקאג'יו והנינגמה.

ציור דיאגרמות מיוחדות, המייצגות היבטים קוסמולוגיים, בחול צבעוני או על גבי בד נפוץ ביותר במסורת הטיבטית. דיאגרמות אלה, המסמלות שדות - כוח של היבטי בודהה שונים נקראות מַאנְדָלוֹת ומשקפות למתרגל היבטים חשובים להתפתחותו הרוחנית. לעתים יכול לאמה (מורה בודהיסטי) להשתמש בדוֹרְגֶ'ה - כלי טקסי המסמל שיטות לימוד וחמלה - בצירוף פעמון המסמל חוכמה. פגיון טקסי מיוחד, הנקרא בטיבטית פּהוּרְבָּה, מסמל את כריתתם ועקירתם מהשורש של כל המצבים המנטליים והרגשיים המטרידים והפיכתם לחוכמות המקבילות להם.

ניתן גם לצבור רשמים חיוביים בתודעה על ידי שינון מנטרות והגשת מנחות מסורתיות, כמו מזון, פרחי לוטוס ומים זכים. על - פי המסורת הטיבטית, עלייה לרגל למקומות הנחשבים קדושים והנעת גלגלי תפילה מיוחדים, שעליהם חרוטות או מסותתות מנטרות, יסייעו גם הן לאדם לצבור "זכות" רוחנית.

ההשתתפות בהסמכות הניתנות לקהל רחב או הצפייה בריקודי לאמות נחשבות עזרי תרגול חשובים בפני עצמם. בריקודים טקסיים אלה, הנערכים אחת לשנה, לובשים הלאמות גלימות מסורתיות מפוארות וחובשים מסכות. נטען שטקסים אלה טומנים בחובם תועלת רבה: האנרגיה המופקת מטקסים אלה נטמעת בכל הסובבים ומעוררת בצופים את איכויותיהם האנושיות הטובות ומוטיבציה לא להזיק ליצורים אחרים.

האמנות הטיבטית נועדה בחלקה הגדול לתמוך בתרגול ובהתפתחות הרוחניים. מנדלות, גלגל הקיום, דמויות בודהיסטווה ודמויות חמשת הבודהות הדהיינים, מופיעים כהיבטים אמנותיים של עקרונות בודהיסטים שונים. נהוג לציירם על מגילות (בטיבטית: טהנקה), המשמשות גם במנזרים וגם כעזר תרגול אותו ניתן לקחת ממקום למקום.

הבודהיזם הטיבטי לסוגיו

הבודהיזם הטיבטי כולל 4 רמות פילוסופיות עיקריות, שתי הראשונות שייכות לדרך הקטנה (הִינַיַאנָה או טְהֵרַוַואדָה), הנקראת גם "מרכבת המאזינים" (שְרַוַואקִים), שתי הרמות הפילוסופיות הנותרות שייכות ל"דרך הגדולה" (מַהַיַאנָה) ול"דרך היהלום" (וַגְ'רַיַאנָה):

ואיבהשיקה טוענת, שכל התופעות החיצוניות מורכבות מחלקיקים זעירים ובלתי ניתנים לחלוקה (אטומים), ואילו התודעה - תופעה פנימית - עשויה משברירי מודעות שלא ניתן לחלקם. על - פי השקפה זו מיוחסים לאותם חלקיקים ושברירי מודעות קיום מותנה וקיום מוחלט: מותנה - כלומר כל חומר פיזיקלי מורכב מחלקיקים זעירים, ומוחלט, מאחר שלא ניתן לחלק את אותם החלקיקים. יתר - על - כן, ההשקפה טוענת שחוויית אובייקטים וקליטתם באופן ישיר מתאפשרות באמצעות איברי החישה בלבד.

סאוטרנטיקה זהה להשקפת הוואיבהשיקה, אולם שוללת את היווצרותו של קשר כלשהו בין מודעות רוחנית לעולם החומרי. הסאוטרנטיקה חולקת על הטענה, שחוויית אובייקטים וקליטתם נעשות באמצעות איברי החישה בלבד, ומדגישה שהתופעות מתקבלות על ידי המודעות כתחושות או כרעיונות חזותיים.

צִ'יטַמָטְרָה (בעברית: תודעה בלבד), המשויכת בעיקר למהיאנה, נוגדת להשקפות הוואיבהשיקה והסאוטרנטיקה וטוענת, שרעיון קליטת אובייקטים בעלי טבע ומהות המנוגדים לזה של התודעה, המקבלת אותם, שגוי מיסודו. על - פי השקפה פילוסופית זו, הכל מצוי בתודעה וכל אובייקט או תופעה, הנקלטים על ידיה, חייבים להיות בעלי מהות זהה - אחרת לא היו יכולים להיקלט על ידי התודעה מלכתחילה.

מַדִיאֲמָקָה נחשבת לרמה הפילוסופית הגבוהה ביותר בבודהיזם בכלל, ובטיבטי בפרט. היא מתחלקת לשתי אסכולות פילוסופיות משניות: הסוטרה - מדיאמקה, המזוהה יותר עם זרם המהיאנה, והטנטרה - מדיאמקה, המזוהה עם זרם הווג'ריאנה. מדיאמקה, פירושו: אף לא האמצע, דהיינו, לא ניתן אף להגדיר השקפה זו כנחה בין שני הקטבים, שהם האקזיסטנציאליזם (עיסוק בשאלת תכלית קיומו של האדם, ההשקפה כי הקיום קודם למהות) והניהיליזם (השקפה העוסקת בשלילה מוחלטת של הכל, ספקנות קיצונית בכל). השקפת המדיאמקה אינה מעוגנת בשום נקודת מבט או רעיון מקובעים ונוקשים, וטוענת שכל התופעות נמצאות מעבר לכל רעיון והגדרה של ניגודיות או קוטביות.

כיום ניתן ללמוד במכללות בודהיסטיות באופן שיטתי ומובנה את כל רמות הפילוסופיה בבודהיזם הטיבטי. ניתן לראות רמות פילוסופיה אלה כנתיב הדרגתי, המתחיל בנקודת השקפה יחסית קלה ומסתיים בהשגה והבנה תאורטיות של השקפות מעודנות ומופשטות יותר של המדיאמקה - אלה העוסקות בלימודים על הטבע הסופי והמוחלט של המציאות, על רֵיקוּתָן של כל התופעות והיווצרותן בתלות הדדית.

האסכולות בבודהיזם הטיבטי

לעתים נתפס ריבוי הזרמים והאסכולות בדתות כסיבה לפילוגים ומאבקים פנימיים, אולם לא כך הדבר בבודהיזם הטיבטי. הסיבה לשפע הזרמים והאסכולות בטיבט טמונה בצורת הגעתו של הבודהיזם לטיבט: הוא הגיע בשני גלים בתקופות ובדרכים שונות. רבי - אמנים במדיטציה וטנטרה שונים היו עורכים מסעות להודו על - מנת להביא את לימודי הבודהה לטיבט, הלימודים שהובאו משכו פלח אוכלוסייה רחב ביותר, מאחר שהתאימו לצורכיהם של סוגי אנשים שונים ומגוונים, וכך התהוו השושלות השונות, עד שהתפתחו מביניהן ארבע אסכולות עיקריות המוכרות כיום:

נינְגְמָה

נִינגמה (בעברית: האסכולה העתיקה, או "אסכולת התרגומים העתיקים"). זו הוותיקה ביותר מבין האסכולות האחרות ונוסדה על ידי פַּדְמַסַמְבְּהַאוָוה (עברית: הנולד מהלוטוס, טיבטית: גוּרוּ רִינְפּוֹצֶ'ה) עצמו. הנינגמה שייכת לזרם הווג'ריאנה ולימודיה הגבוהים על טבע התודעה והמציאות המוחלטת, "דְזוֹג - צֶ'ן" (עברית: השלמות הכבירה, סנסקריט: מהא - אטי), מקבילה ללימודי ה"מַהַמוּדְרָה" (עברית: החותם הכביר, טיבטית: צַ'אג - צֶ'ן) של אסכולת הקאג'יו.

קאג'יו

קאג'יוּ (עברית: השדר שבעל - פה). ראשיתו של שדר הקאג'יו ברב - אמן הטנטרה ההודי טילופה (1069-988). בראש אסכולה זו עומד הקרמאפה. בעבר איגדה אסכולה זו ארבע שושלות עיקריות ושמונה משניות. הדומיננטית והגדולה מבין אלה ששרדו כיום היא שושלת הקארמה קאג'יו. מסורת הקאג'יו התפתחה מקו - ההמשכיות של רבי - האמנים ההודים טִילוֹפָּה ותלמידו נַרוֹפָּה. השדר הועבר למתרגם הטיבטי מַארְפָּה, ואחר כך למִילַרֵפָּה, היוגי הדגול של טיבט. תלמידו גַמְפּוֹפָּה ביסס ומיסד את מסורת הקאג'יו והעביר את מלוא השדר לדוּסוּם צֶ'נְפָּה - קרמאפה הראשון. כיום, מתגורר קרמאפה ה - 17, טאיה דורג'ה, בקאלימפונג שליד ניו - דלהי, הודו. www.karmapa.org

סאקייה

סַאקְיָיה (עברית: אדמה אפורה), מקור השם הוא בצבע האדמה האפור והייחודי של גבעות פּוֹנפּוֹרי שבחבל שיגאצֶה, דרום טיבט. בשנת 1073 נבנה שם המנזר הראשון של מסורת זו על ידי מייסדה, קוֹן קוֹנצ'וּג גִייַאלְפּוֹ (1102-1034). בראש האסכולה עומד סאקייה טְרִיזִין. המסורת גובשה לאסכולה מבוססת על ידי "חמשת האציליים והנעלים" הידועים: רבי - האמנים סַאצֶ'ן קוּנגָה נינגפּוֹ (1158-1092), סוֹנָם צֵמוֹ (1182-1142), דְרַאקְפָּה גייַאלְצֶן (1216-1147), סַאקְיָיה פַּאנְדִיטָה (1251-1182) וצוֹגְיָאל פַּאקפָּה (1280-1235).

גֵלוג

נזירי "אסכולת הכובעים הצהובים" בוויכוח פילוסופי מסורתי. - בודהיזם טיבטי

גֵלוּג (עברית: המוסריים). במאה ה - 15 השתנתה מסורת הקַדָאם ל"קדאם החדשה", ומאוחר יותר קיבלה את שמה האחר: גלוג. כיום מיוחס השם "קדאם החדשה" לקבוצה, שלאחרונה התבדלה משושלת הגלוג, ויש הטוענים שקבוצה זו מהווה תת - אסכולה בפני עצמה.

אסכולת הגלוג הידועה גם בשם "אסכולת הכובעים הצהובים" - נוסדה על ידי צוֹנְגְקַאפָּה. מנהיגה הרוחני הוא גַאנְדֶן טְרִיפָּה, ובראש השושלת עומד הדלאי לאמה. לדלאי לאמה סמכות פוליטית רבה יותר אך מעמדו בהייררכיה הרוחנית של האסכולה פַּחוּת מזה של הגאנדן טריפה. מאמצע המאה ה - 17 עד לאמצע המאה ה - 20 היה הדלאי לאמה מנהיגה הפוליטי של טיבט, ושני לו בדרגת הסמכות הרוחנית הוא הפַּנְצֶ'ן לַאמָה.

הדלאי לאמה אינו המנהיג הרוחני של כל האסכולות והשושלות בבודהיזם הטיבטי, כפי שרבים במערב נוטים לחשוב. מבחינה היסטורית מעולם לא ניתנה ואושרה סמכות כזו. התנהלותה של שושלת או אסכולה הייתה עניין פנימי לחלוטין, המעוגן בכללים מאוד ברורים, ולא נגע כלל לאסכולות האחרות. לדלאי לאמה הייתה פונקציה מדינית ופוליטית בטיבט, אולם לשום ראש אסכולה לא הייתה סמכות על עמיתו, וגם זו של הדלאי לאמה הוגבלה לשושלתו בלבד.

מהות השדרים בכל ארבע האסכולות העיקריות - אחת היא, מאחר שכולם מתבססים על לימודיו של הבודהה עצמו ועל פרשנויותיהם של רבי - האמנים ההודים. ההבדל ביניהן טמון בפרשנויות, שהעבירו מורי הבודהיזם בהתאם ליכולות של תלמידיהם. הם הדגישו נקודות שונות. למשל: האסכולות הוותיקות ("אסכולות הכובעים האדומים") הסתמכו יותר על תרגול הדהרמה והתנסות ישירה בה, ואילו החדשות ("אסכולות הכובעים הצהובים") - על פיתוח המוסר ולמידה מושגית שלה. שדרים אלה הועברו משך 1,000 שנה ברצף בצורתם הראשונית, והובילו אינספור מתרגלים לזיהוי מלא של טבע תודעתם.

רשימת האסכולות והשושלות הבודהיסטיות שהיו קיימות בטיבט

הסיומת "פָּה" בשמות האסכולות מקבילה לסיומת "er" שבשפה האנגלית.

נינְגְמָה (או נינגמפה)

קַאג'יוּ (או קאג'יופה)

קארמה קאג'יו (או קַמצַאנג קאג'יו)

שאנגפה קאג'יו

צאלפה קאג'יו

בַּארוֹם קאג'יו

פַּגדרוּ קאג'יו (או פּהַגמוֹ דְרוּגְפּה קאג'יו)

טאגלוּנג

טרוֹפּהוּ קאג'יו

דרוגפה קאג'יו

מַארצָנג קאג'יו

יֵרְפָּה קאג'יו

יאזָנג קאג'יו

שוּגְסֶבּ קאג'יו

דְריקוּנג קאג'יו

רֵצ'וּנג קאג'יו

סאקייה (או סאקייפה)

שושלות הסאקייה:

בּוֹדוֹנג

בּוּלוּג

דְזוֹנג

ג'וֹנַאנְג

נְגוֹר

צַאר

קַדַאם (או קדאמפה)

גְלוּג (או גלוגפה)

תולדות הבודהיזם הטיבטי

הטיבטים הראשונים שאימצו את הבודהיזם היו ממחוז צ'יאנג. היה זה בסוף המאה ה - 4 לספירה, עת שלט מחוז זה בחבל מסוים בצפון סין, אולם לא הייתה לכך השפעה או תפוצה בטיבט עצמה.

באמצע המאה ה - 7 שלט המלך הטיבטי סוֹנְגְצֶ'ן גַאמְפּוֹ (649-627) על ממלכה, שחלשה גם על צפון בורמה, וזמן - מה - על נפאל. בעת שלטונו נעשו המגעים הראשונים עם הבודהיזם המַהַיַאנִי, שהגיע אותה עת ממזרח טורקסטן. תפקיד חשוב במגעים אלה מילאו שתי נשותיו של המלך, שכן באו מנפאל ומסין - ארצות שכבר היו בודהיסטיות. הן הביאו עמן ציורים ואיורים של דמויות בודהה, וכן כתבים אסטרולוגיים ורפואיים של מסורות ארץ מוצאן. בתקופה זו גם הכתב הטיבטי עבר שינוי: משלחת נשלחה לקשמיר כדי לעבד ולשפר את הכתב הטיבטי ולסדרו במבנה יעיל וחדשני יותר. לאחר מכן החלו לתרגם את התכנים הבודהיסטיים הראשונים מסנסקריט לטיבטית, אולם מאחר שפעילות זו לא הייתה רחבת - היקף, לא זכו הלימודים לתפוצה רחבה.

גל הלימודים הראשון - "נִינְגְמָה"

כ - 100 שנה מאוחר יותר הרחיב המלך טְרִיסוֹנְג דֵצֶן את גבולות הממלכה הטיבטית, בכובשו את בירתה דאז של סין, צ'אן - יאנג. למרות התנגדותם הפעילה והחריפה של שריו, שהיו מזוהים עם מסורת הבּוֹן השמאנית, עשה המלך ככל יכולתו להפיץ את הבודהיזם ברחבי טיבט. הוא הזמין רבי - אמנים מהודו: בשנת 774 - את פַּדְמַסַמְבְּהָאוָוה (טיבטית: גוּרוּ רִינְפּוֹצֶ'ה) ושאנְטַרַקשִיטָה, ולאחר מכן את וִימַלַמִיטְרָה. לקראת סוף המאה ה - 8 נערך פולמוס גדול במנזר הנודע סאמיֶה, בו הוחלט כי טיבט תאמץ את סגנון הבודהיזם ההודי, ולא הסיני. 100 מלומדים הודים ומתורגמנים טיבטים הוזמנו כדי לתרגם מסנסקריט לטיבטית את מלוא היקף לימודי הבודהה.

על - פי המקורות לא ידעו הטיבטים אם יוכלו להסתגל לסגנון הנזירי, שהיה כה זר להם עד לאותה עת. סוּפַּר ששבעה גברים הסכימו לקחת על עצמם את נדר הנזירות והפרישות למשך שנה אחת. הניסוי צלח, ועם השנים התהוו שתי קהילות שוות - ערך: הקהילה ה"אדומה" והקהילה ה"לבנה". האדומה - נזירים בגלימות אדומות, והלבנה - יוגים שלבושם הלבן היה עשוי מכותנה. כן הופיעה קהילה נרחבת ביותר של מתרגלים חילונים, שהמשיכו בעיסוקיהם אך במקביל שילבו את הבודהיזם בחייהם הרגילים. אף - על - פי שהועברו לטיבט כל ההיבטים - עד האחרון שבהם - של לימודי הבודהה, הושם הדגש בלימודי דרך היהלום (סנסקריט: וַגְ'רַיַאנָה, טיבטית: דוֹרְגֶ'ה טְהֵגְפָּה). עובדה זו כה השפיעה על הבודהיזם הטיבטי, עד שמאוחר יותר זוהה הבודהיזם הטיבטי דווקא עם דרך היהלום. אסכולה, שמיוחס לה הסגנון הייחודי של דרך זו שהופיע אותה עת, כונתה מאוחר יותר "נינגמה" (ותיקה) מאחר שהייתה העתיקה ביותר מבין האסכולות.

עם עלייתו של המלך החדש, לאנגדהרמה, באמצע המאה ה - 9 דוכא הבודהיזם בטיבט, ומסורת השמאניזם, בּוֹן, כוננה שוב כבעבר, כדת הרשמית של טיבט, מסורת הנינגמה המשיכה להתקיים, אם כי בסתר. מגילות, המכילות תכנים טנטריים רבים המוכרים בשם "טֵרְמוֹת", הוסתרו במערות ובמקומות אחרים, ונחשפו עם חלוף מאות שנים. לאחר מות לאנגדהרמה התפוררה הממלכה הטיבטית לעשרות ממלכות קטנות. מצב זה נמשך 400 שנה, ובהן הבודהיזם הנזירי של מרכז טיבט חדל להתקיים במשך 200 שנה.

גל הלימודים השני - "סַארְמָה"

לקראת סוף המאה ה - 10 החל גל הבודהיזם השני בטיבט. במהלך המאה ה - 11 ותחילת המאה ה - 12 שוב הוזמנו רבי - אמנים שונים מהודו, וטיבטים ביקרו בהודו כדי ללמוד דהרמה. אותה עת הובא השדר החשוב השני מהודו לטיבט על ידי מַארפָּה (1097-1012) ובּרוֹגְמִי לוֹצַאוָוה (1074-993) ("לוצאווה", פירושו מתורגמן), וכך החלו להיווסד אסכולות וג'ריאנה חדשות, כמו קַאג'יוּ וסַאקִייה. רב - האמן ההודי הדגול אַטִישָה (1054-982) הגיע גם לטיבט, ועם תלמידו הטיבטי העיקרי דְרוֹמְטֶנפָּה (1065-1004) ייסד את מסורת הקדאם. הבסיס הלימודי של מסורת הקדאם שימש את גֵ'ה צוֹנְגְקַאפָּה להנחת העקרונות הפילוסופיים היסודיים של אסכולת מהיאנה, שלימים נודעה כ"גֵלוּגְ" (או "גאנדֶן").

כך שוב נפוצו לימודי הבודהיזם בטיבט. תקופה זו ידועה בשם "עידן התרגומים החדשים" (טיבטית: סארמה).

הבודהיזם הטיבטי בחברה המודרנית

מסוף שנות ה - 60 של המאה ה - 20 החל המערב להיחשף יותר ויותר לבודהיזם הטיבטי. מסעותיהם של מערביים לטיבט, היחשפותם ללאמות הטיבטיים, ובילוי שנות לימוד ותרגול הבודהיזם תחת הנחייתם - כל אלה חשפו את המערב הן לתרבות הטיבטית בכללותה והן להשגות של הטיבטים לגבי טבע התודעה ותפקודה.

ביקוריהם באירופה ובארצות - הברית החל בשנות ה - 70 של הדלאי - לאמה, לאמות טיבטיים ידועים, כמו קַרְמַאפָּה, קַאלוּ רִינְפּוֹצֶ'ה ואחרים, הפיחו השראה ברבים, וכך החל שילוב הבודהיזם הטיבטי במערב והתפשטותו בחברה.

רעיונות שונים, כמו להיות נזיר בודהיסטי, לנהל חיי פרישות או לערוך מסע למקומות נידחים ואקזוטיים בעולם כדי לפתח את התודעה התאימו לבודדים, ורבים טוענים כי רעיונות כאלה איבדו ממשמעותם באופן ניכר לאורח החיים המערבי. הבודהה עצמו לימד, שיש לסגל את הדהרמה למקום ולזמנים שבהם האדם חי. בשנים הראשונות לא הייתה הפרדה בין התרבות הטיבטית לבין הבודהיזם, והדבר גרם לעתים לבלבול ולחוסר הבנה. בקרב מערביים רבים התגבשו תפיסות שגויות - שמנהגים טיבטיים ולימודי בודהיזם חד הם. הן הטיבטים והן הסינים תרגמו את כתבי הבודהיזם של הודו מסנסקריט לשפתם שלהם, והתאימו את הבודהיזם לצביונם ותרבותם. זהו תהליך טבעי, מאחר שכל גוף או גורם, המופיע במרחב תרבותי מסוים, יהיה חייב להסתגל אליו - אחרת לא ישתלב במרקם וייעלם.

הלימודים במסגרת המערבית

בטיבט היו שלוש אפשרויות לתרגל בודהיזם, ליטול את נדרי הנזירות, לתרגל כחילונים, ולהתפתח כיוגים. הנזירים והנזירות חיו בנפרד במנזרים ומילאו אחר חוקי התנהגות קפדניים, החילונים חיו חיי משפחה רגילים, עבדו לפרנסתם, וניסו לשלב את לימודי הבודהה עם חיי היומיום שלהם, והיוגים חיו מחוץ לנורמות החברתיות, לרוב במערות ועם בני / בנות זוג שונים / שונות, והקדישו את חייהם להתפתחות.

במדינות המערב אין מנזרים רבים. בעבר חיו הגברים והנשים בנפרד, לא מכיוון שיש בלימודי הבודהה התנגדות להנאות הגוף - אלא מפני שלא ניתן היה לקיים יחסי מין בלי שבעקבותיהם יבואו ילדים, ואלה יצמצמו מאוד את הזמן הדרוש לתרגול. שתי קבוצות, שבעבר היו נפרדות - היוגים והחילונים - התמזגו במערב זו עם זו. בטיבט נאבקו היוגים נגד הממסדים הנזיריים על החסות והתמיכה של הציבור החילוני שעבד, אף היו צריכים לסמן את עצמם בסימני זיהוי, כמו גלימות לבנות ותסרוקות מוזרות, כדי להתבדל מהנזירים לובשי הגלימות האדומות. במערב, מן הסתם, אין הדבר הכרחי. השימוש בעזרים טקסיים אקזוטיים בתרגול פוחת עם התפתחותם של מרכזים בודהיסטיים חילונים. בתהליך זה, שהחל לפני כשלושה עשורים, נוצרו כמה מאפיינים, המבדילים את מרכזי הבודהיזם הטיבטי במערב מאלה הטיבטיים המסורתיים:

1.בדרך כלל הקהילות בעלות אופי וצביון חילונים.

2.הרכב הקהילות: אנשים מערביים.

3.מייסדי המרכזים במערב הם בדרך כלל אנשים מערביים, תלמידיהם של לאמות טיבטים מסורתיים.

בודהיזם טיבטי בישראל

בשנת 1989 נוסדה על ידי קבוצה של ישראלים עמותה בשם "ידידי טיבט בישראל" (יטי"ב). עמותה זו התמקדה בעיקר בסיוע לעם הטיבטי בגלות ובעוררות המודעות הציבורית בישראל לסיפורה של טיבט.

התפתחותו המעשית, של הבודהיזם הטיבטי בישראל החלה בסוף שנות ה - 90 של המאה שעברה. ישראלים, אשר פגשו לאמות טיבטים ולאמות מערביים בעת שהותם בחו"ל, שבו לישראל והקימו בשמם קבוצות ומרכזי מדיטציה. עם הזמן התפתחו קהילות, והן משכו מתעניינים נוספים. במקביל תורגמה לעברית יותר ויותר ספרות בודהיסטית מאת מגוון מחברים ומורים. ביקוריו של הדלאי לאמה בישראל זכו לפופולריות רבה ועוררו עניין ציבורי רחב בגורל העם הטיבטי ובתרבותו, ובעקבות זאת גם גברה המודעות לבודהיזם הטיבטי.

לאמות ידועים ומורים מהאסכולות הידועות של הבודהיזם הטיבטי מבקרים כיום בשכיחות את קבוצותיהם ומרכזיהם בישראל. חלקם נותנים הרצאות פומביות בערים הגדולות ומנחים קורסים וסדנאות.

בישראל קיימים כיום עשרות מרכזים בודהיסטיים וקבוצות, והם מייצגים כל אחת משלוש הדרכים בבודהיזם: "הדרך הקטנה" (הִינַיַאנָה או טְהֵרַוַואדָה), "הדרך הגדולה" (מַהַיַאנָה) ו"דרך היהלום" (וַגְ'רַיַאנָה). העמותות המאגדות קבוצות אלה, אינן פועלות למטרות רווח, אלא מבוססות על אידאליזם וכל פעילותן בהתנדבות. כל אדם החפץ ללמוד בודהיזם בישראל ולתרגלו יוכל כיום לבחור קבוצה המזוהה עם אחת משלוש דרכי הלימוד.

קלאסיקה בודהיסטית בישראל

קבוצת תלמידי דהרמה אשר לומדים בהנחיתה של המורה ד"ר דבורה צביאלי. במסגרת הקבוצה זו מתקיימים קורסים וסדנאות שבועיים ברחבי ישראל, במפגשים ישירים עם המורה ודרך האינטרנט. לימוד כל הקורסים והסדנאות נעשה בעברית, הוא ללא כל תשלום, ופתוחים לכל. מטרת הקורסים והסדנאות היא לפתח לימוד מעמיק ולקדם דרכים לשלב את החוכמה, התובנות והאימון הבודהיסטי בחיי יומיום בסביבה המודרנית המערבית ובמגוון תחומי עיסוק המרכיבים את עולמנו. מטרתם המיידית היא לתרום לאושרנו ולאושרם של הסובבים אותנו באמצעות התנסות אישית בהשקפת העולם הבודהיסטית. מטרתם האולטימטיבית היא להביא להארה.

הלימוד הינו אוטנטי ומבוסס ברובו על קורסים של המכון ללימודי אסיה הקלאסיים ACI מייסודו של גשה מייקל רואץ' וכן קורסים שניתנו על ידי המורים של Diamond Mountain, אוניברסיטה בודהיסטית באריזונה, ארצות הברית, ומוריה השונים של לאמה דבורה - הלה, ביניהם קן רינפוצ'ה גשה לובסנג תרצ'ין שהיה ראש מנזר סרה מיי, גשה מייקל רואץ', לאמה קריסטי מקנאלי, לאמה ארט אנגל, לאמה זופה רינפוצ'ה, ומורים נוספים. על מנת להשלים תואר גשה במנזרים הבודהיסטים הטיבטיים יש צורך בלימוד ותרגול של כעשרים שנה, תוך השלמת הלימוד של חמשת הספרים הגדולים: "שלמות החוכמה" (פראג'נה פאראמיטה), " דרך האמצע" (מדייאמיקה), "החוכמה הגבוהה" (אבהידהרמה), אתיקה בודהיסטית (וינאיה), ולוגיקה ותפיסה תקפה (פראמנה). חומרים נוספים כלולים במסורת של "הדרך המדורגת להארה" (לאם - רים), שכוללת את כל הנ"ל בצורה תמציתית וערוכה לתרגול, וכן במסורת של "פיתוח הלב הטוב" - הלו ג'ונג. תוכנית הקורסים של ACI כוללת את כל נושאים הנ"ל, ערוכים בצורה ברורה ונגישה לקורא המערבי, וזאת תוך הקפדה יתרה על האוטנטיות של החומר, תוך הצמדות למקורות העתיקים בסנסקריט וטיבטית, ותוך נאמנות למסורת שבעל פה מפי מורי השושלת, שהועברה בשושלת בלתי מקוטעת מאז ימי הבודהה.

כל הלימודים בישראל מבוססים על - פי הנחייה ותרגום לעברית של לאמה דבורה - הלה צביאלי, הקורסים כוללים הקלטות של שיעורים ומלווים בחומרי קריאה מתורגמים לעברית של הטקסט המקורי. הלימוד מתאפשר בזכות סיועם של תלמידי קלאסיקה בודהיסטית בישראל. כל השיעורים מוקלטים, לאפשר את לימוד הקורסים בלמידה עצמית על ידי שימוש בחומר כתוב. לימודיה של לאמה דבורה - הלה זמינים לכל ומאפשרים לכל אדם, בכל מקום בעולם לרכוש השכלה בודהיסטית מעמיקה על פי הקצב האישי והמחויבות האישית שלו.