הוא ערך שלא ניתן לתאר, כי אי אפשר לדעת מה יכול להתרחש ברגע אחד. ברגע אחד של נחישות לבצע דבר מה האדם יכול למצוא את עצמו בשיא ההצלחה. ברגע אחד האדם יכול להוביל את שאר הרגעים להצלחה.
לעומת זאת כאשר האדם לא משתמש ברגע נכון, הוא עלול לאבד את מה שיש ולא לשמור על הקיים. כי רגע אחד מטעה והאדם יכול לומר, מה יועיל רגע אחד? הרי הוא אפסי. אבל אין הדברים כן, כפי שיש צבעים דומים אחד לשני אבל בדקות קטנה, ולא תמיד ניתן להבחין בהבדלים כך, גם ברגע עצמו כי הרגע הזה של חוסר הפעולה גורם לעוד רגע של חוסר פעולה שיוצר רצף, ואם האדם מתבונן בכל כמות הרגעים שלא נוצלו הוא מתפלא, איך כל הרגעים הללו הלכו לטימיון. אבל, ערכו של רגע גדול מזה, כי ברגע אחד האדם יכול להחליט על עתידו באופן שישפיע על כל מהלך חייו.
ואי אפשר לדעת מה ערכו של רגע אחד, נניח שאדם הולך ברחוב הוא רואה נייר, הוא חושב לעצמו אולי זה נייר ואולי זה שטר, אבל האדם הזה אם לא ייתבונן אז יש לו 0% סיכוי לדעת מה יש שם. כך אותו הדבר ברגע - אם האדם מסתכל על הרגע הוא מבין את חשיבותו אך, אם האדם לא מסתכל על חשיבות הרגע, אז הוא יכול לאמוד אותו רק לאחר מעשה וחבל.
אם האדם ישאל את עצמו כמה רגע שווה? אולי ערכו אפסי? עצם השאלה הזו מעידה שהאדם הזה חי בהכחשה עצמית רצינית. אם נשאל אותו, כמה רגעים בזבזת? הוא יענה: הרבה מאוד. האם היה להם ערך עבורך? כן.
אז אם כן הוא יודע כמה הוא איבד זהו חוסר התבוננות כדי לזרוק הטחות שווא על עצמו או על גורלו ולא לעשות עם הרגע הזה כלום.
והאדם יכול להבין כמה ברגע אחד של החלטה נחושה הוא יכול לגרום לדברים להשתנות והאדם בכל רגע יכול להחליט אחרת ולשנות את הפרספקטיבה שלו על הדברים.
ובמקום לבזבז את הזמן אפשר לומר שמאחר וכל רגע חשוב, וכל רגע יוצר צמיחה חדשה ורגע התחלתי נכון יוצר התמדה, ובזכות רגע אחד של נחישות מגיעים לרצף של התמדה. וכאשר האדם מתמיד הוא צומח. ולפעמים נשאלת השאלה, למה לא במכה אחת? וכי אדם ראה עצים גדלים ברגע אחד? בעניין הזה טוב שיש זמן להתפתח כי האדם יכול להבין את התהליך עד סופו, כי תפסת מרובה לא תפסת, וכן, יגעת ומצאת - תאמין. לא יגעת ומצאת - אל תאמין. יגעת ולא מצאת - אל תאמין.
רק משהו שהאדם יגע עליו הוא בר קיימא וכך רק זה הופך להיות חלק מהאדם. ככל שהאדם מבין את הדבר יותר כך הדבר נעשה חלק ממנו וכך הוא נשמר אצלו טוב יותר וכך מתחדשים אצלו דברים גדולים באותו עניין עד שהוא מתלהב מעצמו ואין צורך להסביר לעצמו למה צריך, כי הוא מעצמו בא ולומד את מה שלומד.
ולכן, כאשר אדם מגיע להבנה זו, אדם זה מעסיק את עצמו במה שהוא אוהב ולא נשאר בטל, אז ממילא לא נכנסים לו "ג'וקים" לראש ואז ממילא הוא מעריך את הרגע.
אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, דמיו אינם עוזרים, ימיו אינם חוזרים
לעומת זאת כאשר האדם לא משתמש ברגע נכון, הוא עלול לאבד את מה שיש ולא לשמור על הקיים. כי רגע אחד מטעה והאדם יכול לומר, מה יועיל רגע אחד? הרי הוא אפסי. אבל אין הדברים כן, כפי שיש צבעים דומים אחד לשני אבל בדקות קטנה, ולא תמיד ניתן להבחין בהבדלים כך, גם ברגע עצמו כי הרגע הזה של חוסר הפעולה גורם לעוד רגע של חוסר פעולה שיוצר רצף, ואם האדם מתבונן בכל כמות הרגעים שלא נוצלו הוא מתפלא, איך כל הרגעים הללו הלכו לטימיון. אבל, ערכו של רגע גדול מזה, כי ברגע אחד האדם יכול להחליט על עתידו באופן שישפיע על כל מהלך חייו.
ואי אפשר לדעת מה ערכו של רגע אחד, נניח שאדם הולך ברחוב הוא רואה נייר, הוא חושב לעצמו אולי זה נייר ואולי זה שטר, אבל האדם הזה אם לא ייתבונן אז יש לו 0% סיכוי לדעת מה יש שם. כך אותו הדבר ברגע - אם האדם מסתכל על הרגע הוא מבין את חשיבותו אך, אם האדם לא מסתכל על חשיבות הרגע, אז הוא יכול לאמוד אותו רק לאחר מעשה וחבל.
אם האדם ישאל את עצמו כמה רגע שווה? אולי ערכו אפסי? עצם השאלה הזו מעידה שהאדם הזה חי בהכחשה עצמית רצינית. אם נשאל אותו, כמה רגעים בזבזת? הוא יענה: הרבה מאוד. האם היה להם ערך עבורך? כן.
אז אם כן הוא יודע כמה הוא איבד זהו חוסר התבוננות כדי לזרוק הטחות שווא על עצמו או על גורלו ולא לעשות עם הרגע הזה כלום.
והאדם יכול להבין כמה ברגע אחד של החלטה נחושה הוא יכול לגרום לדברים להשתנות והאדם בכל רגע יכול להחליט אחרת ולשנות את הפרספקטיבה שלו על הדברים.
ובמקום לבזבז את הזמן אפשר לומר שמאחר וכל רגע חשוב, וכל רגע יוצר צמיחה חדשה ורגע התחלתי נכון יוצר התמדה, ובזכות רגע אחד של נחישות מגיעים לרצף של התמדה. וכאשר האדם מתמיד הוא צומח. ולפעמים נשאלת השאלה, למה לא במכה אחת? וכי אדם ראה עצים גדלים ברגע אחד? בעניין הזה טוב שיש זמן להתפתח כי האדם יכול להבין את התהליך עד סופו, כי תפסת מרובה לא תפסת, וכן, יגעת ומצאת - תאמין. לא יגעת ומצאת - אל תאמין. יגעת ולא מצאת - אל תאמין.
רק משהו שהאדם יגע עליו הוא בר קיימא וכך רק זה הופך להיות חלק מהאדם. ככל שהאדם מבין את הדבר יותר כך הדבר נעשה חלק ממנו וכך הוא נשמר אצלו טוב יותר וכך מתחדשים אצלו דברים גדולים באותו עניין עד שהוא מתלהב מעצמו ואין צורך להסביר לעצמו למה צריך, כי הוא מעצמו בא ולומד את מה שלומד.
ולכן, כאשר אדם מגיע להבנה זו, אדם זה מעסיק את עצמו במה שהוא אוהב ולא נשאר בטל, אז ממילא לא נכנסים לו "ג'וקים" לראש ואז ממילא הוא מעריך את הרגע.
אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו, דמיו אינם עוזרים, ימיו אינם חוזרים
050-3331-331