אני רוצה להקדיש את עצמי לתהליך הרוחני, ולעבוד נראה לי בזבוז זמן. מצד שני, יש כאלה שמדברים על "קארמה יוגה" - לעשות תהליך רוחני תוך כדי העבודה והחיים הרגילים. מה דעתך?

קארמה יוגה, כפי שאני מבין אותה (ללא קשר להגדרות מסורתיות) היא להכפיף את העשיה הפיזית בחיים לתהליך הרוחני.

עבורי המשמעות של זה במהלך הדרך היתה: לזהות מה הכי נכון עבורי ומה הכי נחוץ עבורי מבחינת התהליך הרוחני, ולבחור את העשיה הפיזית לפי שיקול זה בלבד.

התשובות לגבי "מה הכי נכון ונחוץ עבורי בתהליך הרוחני" יכולות להיות מגוונות מאד, וראיתי לנכון תמיד לפתוח את הראש ולגייס אותנטיות מירבית, מבלי לפחד מתשובות מסויימות או מהשלכותיהן. ואכן, התשובות שנתתי לעצמי היו שונות, והניבו עשיה מסוגים שונים.

למשל: בשלב הראשון שלי בדרך מה שהיה הכי חשוב לי הוא למידה של דברי מורים רוחניים, נסיעות לחו"ל לפגוש אותם, שהיה באשרם של אושו בפונה, התרועעות עם מחפשים רוחניים והשתתפות במדיטציות, קבוצות תרפיה, אירועים, פסטיבלים וכו'. כדי לאפשר זאת עברתי לגור בעיר הגדולה, ומצאתי עבודה במקצוע ה"רשמי" שלי, עריכה, שבו יכולתי להשתכר מספיק וגם לצאת לחופשות כדי לאפשר את כל אלה.

בשלב מאוחר יותר השתנה הצורך של התהליך הרוחני ומה שזוהה כהכי נחוץ ונכון היה להיות יותר לבד, יותר בשקט, יותר קרוב לטבע, ולפנות זמן רב ככל האפשר למדיטציה, סטסנג והתמסרות להתבוננות פנימית. עזבתי את העבודה הקבועה ועברתי למשרה חלקית מהבית, שכרתי חדר עם שותף בכפר, וירדתי ברמת החיים בהתאם, כדי לאפשר זאת.

בשלב אחר התשובה היתה: "עכשיו הכי חשוב לך לחזור ל'עולם' ולבדוק אילו דפוסים או קשיים יש לך בעבודה מסודרת, ובמפגש עם בני אדם". אז התחלתי לעבוד בגן ילדים. בשלב נוסף מה שזוהה כנחוץ הוא "לא לעשות כלום!", וסידרתי לי כמעט שנה של 'בטלה' מוחלטת, ללא עבודה או עיסוק קבוע כלשהו וללא סדר יום או מחויבות כלל. אחר כך התשובה על "מה הכי נחוץ" היתה: "זה כבר לא משנה", אז התחלתי לעבוד במה שבא לי או נראה לי מגניב באותם ימים.

כמובן שברקע השיקולים האלה תמיד קיים המצב הכלכלי והצורך בכמות מסויימת של כסף כדי לשרוד. לכן, לאחר שעניתי את התשובה לגבי מה נכון לי לעשות, הייתי צריך לבדוק מה הם הצרכים הפיזיים והאם זה אפשרי מבחינת מצב המציאות. אבל בנקודה זו חשוב היה לי לוודא שזהו השיקול המשני. כלומר, שאם אני חייב משכורת מסויימת, זה משום שאני באמת חייב, ולא משום שאני לא יכול לוותר על הדירה המגניבה בתל אביב או על הטוסטוס או על נוחות, או משום שארגיש לא נעים או לא מוסרי להיות מובטל, או כי אני פוחד מהעתיד, או ממה שדודה רוחמה תגיד עלי, או איך זה ייראה בקורות חיים שלי וכו' וכו'.

קארמה יוגה, אם כן, יכולה להיות לעבוד בעבודה הכי קשה ותובענית, אך גם להתפטר ולנסוע להודו. לעשות הסבה מקצועית, אך גם לחתום אבטלה או פשוט לשרוד בדוחק כמעט כהומלס - הכל בהתאם למה שדורש התהליך הרוחני.

מצד אחד אני רוצה להתבטל ולא לעבוד. מצד שני אני מרגישה שזה אסור. מצד שלישי זה מפחיד אותי. מצד רביעי אני תוהה אם זו לא סתם בריחה. אז לשלוח קורות חיים?

עבורי מעניין לזהות את קולותיו של המיינד הקולקטיבי בעניין העבודה.

אנו גדלים בחברה שבה המיינד הקולקטיבי דוחף לעבודה. עד לפני דור אחד או שניים ההורים שלנו היו בדרך כלל או עניים שחייבים לעבוד קשה כל הזמן כדי לשרוד, או אנשים הכבולים היטב בתוך מבנה חברה מסורתי ושואבים את זהותם מתפקידם או מקצועם או כמות הכסף שלהם, או פשוט בני אירופה ונגזרותיה שהפכו את העבודה לסוג של מטרה מקודשת ומשמעות החיים. אחר כך הגיעו ההיפים והתבטלו לכמה שנים, אך מיד חזרו לעבוד במרץ כדי לאפשר את חיי הצריכה והשפע החומרי האינדיווידואליסטי. בנוסף, חיים רוב בני האדם בחברה המערבית תחת איום השעמום או הפחד מן הלבד. המחשבה על הימצאות האדם לבדו אל מול מחשבותיו ורגשותיו, בלי עשייה כלשהי או תנועה לעבר מטרה חיצונית, היא איום כבד עבור רבים.

לאור כל זאת, אני מוצא שמאד טבעי עבור המיינד המתעורר לרצות את ההיפך. כלומר - להתבטל, כתנועת נגד, כמרידה או השתחררות, מאותם קולות מדכאים היוצרים מציאות אשלייתית לה הוא היה עבד.

בנוסף, המיינד היוצא מן העדר הקולקטיבי והמתחיל להתעורר מזהה לאיטו עובדה קיומית: העצלות ואהבת הבטלה והמנוחה הן טבעו האמיתי (לצד אהבת המשחק וההשתעשעות). ניתן לראות זאת אצל היצורים הקרובים לנו המתקיימים בשלב שלפני הופעת המיינד - כלבים חתולים, קופים, יונקים ימיים ואחרים, ותינוקות האדם, וגם אצל היצורים המתקיימים בשלב שאחרי היעלמות המיינד - המוארים.

ויחד עם זאת, הופתעתי לגלות לאחר שחרור המיינד, שהוא אוהב מאד להתבטל, לישון, לנוח ולשוטט, אך גם לעבוד במרץ לפעמים. כמו ילד שמשחק ב"מטבח" הוא אוהב לבשל ולעשות כלים. הוא אוהב לנקות (כשכבר ממש מלוכלך לו) ומאד מרוצה כשהכל כבר נקי (אבל גם אוהב לרבוץ בבלגאן ולהגיד שלא אכפת לו בכלל), והוא אוהב גם כשיש לו אתגר שהוא צריך לעמוד בו ולבצע היטב, וגם ליצור משהו חדש, וגם לעשות משהו עבור מישהו אחר, וגם להיפגש עם אנשים אחרים כי כל אחד מהם מקרין עולם קטן משלו, שלעתים מצחיק או מעניין לגלות. לכן, אם משהו מכל אלה מתקיים ב"ג'וב" מסויים, המיינד אוהב גם לעבוד. כל אלה, כך גיליתי, הם טבעו האמיתי של כל מיינד, כלומר של כל אדם, וטבע זה ממתין להתגלות מתחת לשכבות המחשבה, האמונה והאשליה.

איך אתה רואה את הסכסוך היהודי ערבי?

מגובה אפס אני רואה ערבים, חיות אדם שנואות, פוגעות ברוע ובאכזריות בחיילי התמימים, ילדיי יפי הבלורית.

מגובה עשר אני רואה בני אדם - אויבים זה לזה. בליבם סכסוך ופחד ובידיהם רובים, להגן מפני הפחד ולהכאיב בשם הסכסוך.

מגובה מאה אני רואה כוכב לכת יפה. יצורים רבים ומופלאים בו. רובם חיים בהרמוניה חסרת אלימות, וזה יפה. חלקם טורפים זה את זה כאינסטינקט, וגם זה חלק מאותו יופי. ומעטים הורגים זה את זה בגלל מחשבה. אותו יופי, אבל עומד על הראש.

מגובה אלף אני רואה תודעת ענק מסתורית, מתקיימת בתוך אנשים, ובתוך חיות, ובפעולות ובמחשבות ובי, והיא משחקת את משחקיה המעניינים, שיש בם לידה ומוות, חיבוק וטנק, ומטאפורות על גבהים, ומלחמות.

מגובה רב אין - חקר איני רואה דבר. אין עוד ערבים, וגם לא יהודים, לא בני אדם ולא חיות, אין הורג ואין נהרג, וגם טוב ורע אין, וגם לא מודעות.

וכשאני מניח את העט, אני רואה שיש ואין. אין - ערבים הורגים ונהרגים על ידי אין - יהודים, ואין - אני יכול להגביה עוף אל גבהים אין חקר, או להמריא בגיחת תקיפה באפאצ'י, וחמלה יש, וגם הבנה, ושקט יש ומנוחה, ויופי גם.

למה לא מכניסים את המדיטציה והחיפוש הרוחני לתוכנית הלימודים בבתי הספר? אני חושבת שאם זה היה הופך לחלק מהמערכת החינוכית הנורמטיבית שלנו, הרבה יותר אנשים היו נמשכים לזה. שמעתי על ארגון שמנסה לעשות זאת בבתי ספר, אבל משום מה הוא מדשדש.

הסיבה ש"שחרור מסבל" לא ייכנס בקרוב לתוכנית הלימודים היא לא הקושי לנסח את המסר, אלא בעיקר כי יש כוחות גדולים וחזקים שמתנגדים למסר הזה.

סבל נגרם על ידי מנגנון המחשבות היוצר זהות נפרדת. בין השאר המנגנון כולל זהות לאומית, דתית, חברתית ופסיכולוגית. שחרור מסבל כולל, בשלב די מוקדם, יציאה מן העדר. ביטול של "אני ישראלי", "אני יהודי", "בירתנו הנצחית", "יפי הבלורית", "להגשים את הפונטציאל", "להצליח בחיים", "להקים משפחה בישראל", "אור לגויים", "עניי עירך קודמים", "מותר האדם מן הבהמה", ואפילו "נר לי דקיק". וזו רק ההתחלה!

אתם יודעים מה יקרה בחדרי המורים, במשרד החינוך, בכנסת, בישיבת הממשלה ובעיתונות אם מישהו ינסה להחדיר מסר הנוגד ערכים אלה למערכת החינוך? בפעם הבאה כשאתם עוברים בכנסיה תסתכלו על הבחור שתלוי על הקיר בתחתונים, ותקבלו מושג.

לגבי הארגון המדשדש שניתן כדוגמה, הסיבה שהוא אינו מתרומם היא בדיוק זו: הוא מנסה להחדיר את ערכי החופש המנומסים והמקובלים בלבד ("השלום מתחיל בתוכי"), ונשלט על ידי פחד לחצות כל קו של מוסכמה והתניה חברתית, ועל ידי רצון עז להמשיך להשתייך לעדר. הוא מנסה לחנך ל"מודעות עצמית" ו"שלום פנימי", ובו זמנית לשמור על כל המבנה התומך בהיפך שלהם.

וזה פשוט לא עובד. אי אפשר להגיד לילד: שמע, אתה יהודי, ישראלי, חייל לעתיד, נצר לשורדי השואה, אל תיגע בסמים, אל תלך אחרי גורואים, אל תראה את הדיכוי הרוחני שבוצע בך ואל תתמרד נגדו, אל תצא נגד השקרים, אל תגיד אף מילת ביקורת, אל תהיה "שלילי", אבל תראה איזה יופי - השלום מתחיל בתוכך, אז בוא נתחבק. זוהי בורות. זה לא עובד, וזה לא יעבוד.

אני חושב שזוהי הסיבה המהותית למצב בו השחרור מסבל הוא עדיין נחלת מעטים יחסית. אין כאן כשל במיתוג ושיווק הרוחניות, אלא פשוט תמונת מציאות המשקפת מצב תודעה פנימי. רוב האנשים פשוט לא מוכנים לשחרור מסבל, ומה שמתעורר בהם אל מול האופציה הוא כעס, בוז, יהירות או ביטול.

ועם זאת, המצב אינו סטטי. ישנה התפתחות מאד מואצת של המיינד הקולקטיבי בעולם כולו, וגם הפתיחות לאפשרות השחרור מהסבל גדלה. אופרה ווינפרי מדברת עם אקהרט טולה בפריים - טיים, אובאמה בשלל נאומים נאורים, ביירון קייטי ו"העבודה", עיסוק גובר והולך במדיטציה ובודהיזם בתקשורת, הרבה יותר יוגה, הרבה יותר טיפולים אלטרנטיביים והתפתחות מרשימה מאד של התחום הירוק - את כל אלה אי אפשר היה אפילו לדמיין לפני עשור בלבד. לפני שני עשורים, אם אושו היה יודע שאלפי צעירים ישראלים (שרק נולדו אז) יקפצו ב - 2011 באמצע הנגב לצלילי המדיטציות שלו, הוא היה מרטיב במכנסיו, ולא מזקנה.

במסגרת ההתפתחות המואצת הזו, מי יודע? אולי בשנת 2020 תציג כרזת הבחירות של המועמד לראשות הממשלה את האיש מחובק עם עץ, כדי להדגיש את מחויבותו למאמץ האקולוגי ולערכים הגלובליים. הכל יכול להיות...