בדיון על הסרט, אפשר להתייחס לרעיונות רבים כולם חשובים, כגון: רעיון 'הרחוב הצרפתי' - המוצג באור אנושי בסרט, או ההקשר האקטואלי - הסרט בהקשר של גל שנאת הזרים (המוסלמים) המציף את צרפת. במאמר זה, אתמקד במספר נושאים שהבנתם תסייע לכך ששואה לא תישנה.

הראשון שבהם הוא רעיון הנפרדות

הסרט מתחיל בתיאור חיי היומיום של יהודים שונים ברובע כזה או אחר בעיר.

הם יפים, קטנים כגדולים, אנושיים, מרגשים מצחיקים, אמיתיים, אוהבים וחיים חיי משפחה מספקים. אנו משולבים בחייהם בשעה שתוקנה תקנה משונה לנשיאת טלאי מגן דויד צהוב. שגרת החיים נמשכת, והסימון המוזר לאט לאט יוצר בנפש הפרדה. לאט נקרעים האנשים הצהובים מתוך האחרים, בכל הקשר נתון. רוב האזרחים בשלב זה עדיין בוחרים שלא לייחס משמעות רבה לקטלוג זה, אך ההפרדה הנפשית בלתי נמנעת היות והיא נראית בבירור לעין, והיות והממשל תומך בה ומעמיק את השלכותיה מדי שבוע. ברגע שאנשי שיטור נדרשים להשתמש בכוח הנשק כדי ליישם את המדיניות שהאזרח לא מעוניין לקבל, ידו על התחתונה.

סימון האנשים יוצר הפרדה איטית, גם בהתייחסות הנפשית בין אזרח רגיל ואזרח סוג ב'. הרגלת האוכלוסייה לנפרדות זו, ייצרה תנאים נוחים בהמשך לויתור על חיי יהודים.

ניתוק היהודים מסביבתם, מאזורים בעיר, ובהמשך מבתיהם, הרחקתם מעין הציבור, מנעה מהציבור להשתתף במידע, להבין מה קורה להם ולהגיב. כל עוד חיו יחד כשכנים, כל עוד היו נפגשים ומכירים, חשו שותפות, שכנים יצאו מגדרם כדי לסייע, כל אחד בדרכו. אך מרגע שנבצר מאנשים לגלות אמפתיה ולפגוש באופן ישיר את המציאות האכזרית והבלתי אפשרית שהייתה מנת חלקם, מנעו מיתר האנשים את האפשרות להפעיל שיקול דעת, להתנגד ולעזור. הפרדת שאר האוכלוסייה בעזרת המשטרה המקומית, מהציבור היהודי יצרה ניתוק שמנע כל התנגדות. השקט לפעול, בחסות הניתוק, אפשר לשואה לקרות.

ההיפך מנפרדות, הוא חיבור, אחדות אם תרצו. כל איש שיווק יודע, שככול שיצליח ליצור חיבור רגשי (בפרסומת או בכל דבר אחר), ההזדהות הרגשית מחברת ומעודדת גם קניה של מוצר בהמשך. הדבר הבסיסי שההזדהות הרגשית עושה "I like it" כמו שמקובל היום, קיימת מתוך היכולת הרגשית להכיל ביחד איתי, את הדבר האחר. זה החומר שמחבר אנשים. ככל שהחברה בה אנו חיים מכילה יותר "I like it" יש בה יותר חיבורים והכלה של יותר פרטים. חברה כזו, שמצליחה לייצר רשת רחבה ויציבה של קישורים והזדהויות, תהיה מוגנת יותר מפני 'שואה'. מפני הרס וחורבן. למה? כי ליותר אנשים בתוכה יהיה אכפת. יהיו יותר מקרים של עזרה, יותר הקרבה למען האחר, יותר השתדלות, הכל נובע מתוך יותר הזדהות.

ובחזרה לסרט:

האמון במערכת

היהודים מגיעים אל נקודת האיסוף.

כל כך מעטים השומרים, וכל כך רב ההמון. הציבור כולו לא מתמרד, בעיקר כיוון שסיבת היותו שם לא ידועה. העדר אינפורמציה לא מאפשר שיקול דעת ופעולה. הידיעה הוודאית היחידה הקיימת היא, כי התנגדות גוררת אלימות קשה וגם איום במוות בטוח. מכאן יוצא, שהאמון במערכת מושג בכוח ומתקיים מכוח הבחירה בחיים.

לצד זה, האב היהודי הקומוניסט, הנדרש להגן על משפחתו, בוחר להאמין לשוטר, לתת אמון במערכת הצבאית שבתוכה לחם בעבר. כל עוד הוא חייל במערכה, לא משנה לו אם ישלח למחנה עבודה. הפיכת כל האזרחים לעדר, מרגישה דומה לרעיון העלמת הבדלי המעמדות בו הוא מחזיק.

הרופא גם בוחר בשותפות גורל עם קהילתו ומסרב להציל את עצמו. תפקידו לא נותן לו להציל את עצמו כשילדים ונשים נותרים מאחור. בהימצאותו איתם יוכל לעשות יותר כך הוא מאמין. עד לרגע האחרון משוכנעים למעשה הנוסעים כי הם בדרך למחנה עבודה זה או אחר על אדמת צרפת. עד לרגע האחרון הם משתפים פעולה עם המכונה הנאצית בבלבול המערב נאמנות ללאום הצרפתי עם כיבוד מסוים של כללי המלחמה. במסע שלהם אל נקודת האיסוף ועד לנקודה האחרונה אנו מכירים אותם ולומדים לאהוב אותם.. בנקודה אחת חותכת, נסגרות דלתות הפלדה, והם מובלים אל מותם. כמה כואבת הנקודה הזו שבה אנו לא מוכנים בדיוק כמוהם לפרידה החותכת מהחיים.

ילדים עצמאות וחופש

לילדים היה קל יותר להלחם על החופש. ככל שהיו עצמאים יותר. וגם ככל שהחופש נחווה על ידם במעשה המשחק היומי. הנערה שהבינה 'לאן כל זה מוביל' בחרה לברוח למן ההתחלה. היא בדיוק החלה לחוות את מיניותה כפי שמראה משחק התפקידים מול החיילים הצעירים. יתכן והכוח שהרגישה שיש לה על גברים עזר לה להאמין ביכולתה לגבור עליהם. נערה שנייה ראתה את הצורך לברוח אך החסות המשפחתית גרמה לה להישאר. היותה 'ילדה טובה' וממושמעת הוריד ממנה דרגות חופש ע"י שעצר את כושר השיפוט העצמאי שלה. כשאבא אומר "אל תדאגי מה כבר יכול לקרות", עדיף 'להישאר יחד כמשפחה' הערך בו האב תמך, גבר עליה. ברגע שהיה מוכן האב לשחרר במעט את האמון שלו במערכת, לתת גיבוי גם לאפשרות האחרת, זה מאפשר לילד השני בחירה, ובאותו רגע הוא בוחר לברוח לחופש. גם החופש להיות ילד, אמיתי עד הסוף, כנראה, משחרר את 'נונו' לחיים. היותו לגמרי תלותי, ונתון בפנטזיה מוגנת מרוע, נגעה לליבם של אנשים שראוהו וסייעו לו להמשיך ולקיים אותה. 'החזק שורד' במקרה זה, הוא זה שהחזיק בהכחשה החזקה ביותר, באופן שטילטל גם את הקצין הקשוח ביותר.

נקודות הכרעה בחיים

בשל התחושה החזקה של גדיעת החיים שמותיר הסרט, ברצוני להתייחס לרעיון נקודת האיסוף כאל הנקודה הסופית של אדם בחייו.

הנקודה בה אדם נאסף אל ימיו, היא נקודה מכריעה בזמן. כאשר ההגעה אליה נעשית בהדרגה, יש אפשרות לעכל את רעיון המוות וכתוצאה מכך, לבחור אם להפרד מהחיים אם להלחם עליהם. בד"כ קרוב לנקודה זו, האדם נפתח לפרספקטיבה אחרת על חייו, לאורה הכל מקבל פרופורציות אחרות מאלו שהיו לו כשעדיין החזיק באשליה שחייו ימשכו לנצח. או שתנאי חייו לא ישתנו. נקודת האיסוף מבחינתי, הוא קודם כל סרט על נקודת האמת. שאם תרצו קיימת בסוף הדרך, ואם תרצו קיימת בכל נקודת הכרעה על רצף החיים.

הסרט מביא את הצופה לנקודות הכרעה שכאלה, כדי שנתעורר לאפשרות כי קיימות נקודות כאלו בחיינו, חשובות ביותר עבורנו. שלרוב, הנוחות בה אנו נתונים מסמאת את עינינו מלעצור ולראותן.

מבחינתי, נקודות איסוף אלו, מתקיימות בעצם בנקודות מפגש. באותם מקומות בהם בד"כ מתקיים מפגש בין אנשים. בכל פעם שהאחר שמולך פועל מתוך פחד, מגיע תורך להגיב. לקבל החלטה ולפעול. היכולת לפעול ולשנות פחד בך או באחר, לכדי אמון ותמיכה, שמורה תמיד לכאן ועכשיו. לזמן ההווה. הסרט "נקודת איסוף" מעבר לנקודות האיסוף הקונקרטיות, מראה המון סוגים של נקודות מפגש כאלה. הרבה מבטים בעיניים, הרבה נקודות הכרעה קטנות גדולות. התבגרות, וגדילה אמיתית קורות במפגשים אלו. מתוך בחירות אם לימין אם לשמאל, אם לפָחד אם לחופשי.

האומץ לבחור

הסרט משחזר עבורנו רצף מסוים של חיים, המורכב מנקודות מפגש רבות. בין אב לביתו, בין בעל לאשתו, בין ילד לאמו, בין שכנה לרעותה, בין פקידה לחברה, בין שוטר לנערה.. רצף בלתי פוסק של מפגשים בהם כל צד נוקט עמדה, מתוך בחירה, משיג הכרעה. תוצאות המלחמה האיומה ההיא ידועות. התוצאות הן סך כל ההכרעות. אינספור הכרעות שנעשו בכל הדרגים. מכאן ניתן להסיק על כוחן של נקודות המפגש הלכאורה לא משמעותיות שבחיינו. לו יכולנו לגייס את המקסימום מעצמנו, מבחינת אומץ, ערנות וכד' בכל אחת מהן.. לאן היו מובילות אותנו בחירותנו?

המלחמה בפחד

מה שאיפשר למכונה הנאצית לעבוד הן לא הרשימות. גם לא ההקפדה על הדיוק והסדר. המכונה הנאצית, וזה לא קשור רק לסרט הזה.. הייתה מורכבת ממליוני אנשים (כל אחד בתפקיד שלו), שהכניסו עצמם למצב נפשי של אטימות וניתוק, הנובעים מפחד.

כל אחד שחי שם בזמן ההוא, פחד על חייו. פחד זה שהיה ממשי עבור כל אחד בשרשרת הפיקוד, הצטרף יחד לאימה גדולה. כל אחד שהפך חלק מהמכונה, בחר בכך, מתוך שראה מה רב כוחה להמית, באיזו קלות משתנים החוקים, נחקקות תקנות ברוטאליות, ראה כיצד הלחיצה על ההדק רווחת כפתרון לכל אי ציות, ובאיזו מהירות נעלם המוסר מהרחובות. ומה האלטרנטיבה?

למרות כל זה, היו, כך הסרט מראה, גם אלו שהכריעו אחרת, למרות שפחדו. אלו שהתנגדו ברגעים מסוימים של וודאות. ברגעים של הגנה על עצמם, בשם האנושיות, בשם החיים. וכמה זה לא פשוט.. להתנגד.. וואו.. כמה זה אמיץ ורם.

מאמר זה עוסק בהיבטים שעשויים להבטיח ששואה לא תקרה שנית.

כדי להבטיח זאת, על כל אחד לבנות, כל אחד בתוך עצמו את היכולת להלחם בפחד. בפחד האישי שלו. רק אדם שיהיה מתורגל מספיק להאמין שהוא טוב מספיק, ראוי, יכול וכד'.. בזמן אמת, יוכל לפסוע קדימה באומץ ולומר את הדבר הנכון בלי חשש.

הרי אם מספיק אנשים היו פוסעים קדימה ואומרים / ועושים / ומוחים, כל זה לא היה מתרחש.

נכון, המכונה הייתה מאוד מתוחכמת. איש לא ידע מה הולך לקרות, איש לא האמין בגרוע מכל. כולם בחרו להאמין בתרחישים אופטימיים. ובכל זאת, כשמספיק אנשים הגיבו, הייתה לכך השפעה. השפעה מיטיבה כמו מים חיים לנפש צמאה (סצנה מתוך הסרט).

כיצד ניתן להפחית נפרדות בחיינו?

פתחנו עם רעיון הנפרדות ואיתו גם נסיים.

נפרדות, הדבר שמאפשר לאדם להתנתק מחברו, ולהפקירו, הוא שורש הרע. קל לי לאפשר להתאכזר לאלו שלא קשורים אלי, לשים טלאי צהוב על קבוצות שונות לפי קריטריונים שונים ומשונים. להאמין שהם לא כמוני כי הם לא בקבוצה שלי, ואז גם להאמין שהם שווים פחות. ככל שיש יותר קבוצות, כך אוכל לגלות יותר ניתוק וריחוק.

יותר הזדמנויות לחיבור לגישור ולאיחוד, הן התשובה המוחצת כנגד פירוד פלגנות וניתוק.

בכל פעם שנבחר לעודד אדם במקום לבקר אותו ולהראות לו היכן הוא טועה, בכל פעם שנבחר להתעניין בשלומו של אדם באמת, ולא נשתמש בשאלות הסגורות וחסרות המשמעות "מה קורה? הכל טוב? ", נבחר למגר נפרדות. נאפשר במקום, חיבור אמיתי.

בכל פעם שנבחר לעזור במשהו קטן ולהזכיר לאדם שהוא חשוב לנו, שחשבנו עליו, שאכפת לנו ממנו באמת.. בכל בחירה כזו, נתמוך בחיים. בחיים של הרמוניה שותפות ואמון. כל אחד בסביבתו. בכל פעם שנוכל לבצע בחירה מסוג זה, ננצח את הפחד, ננצח את אותו חלק בתוכנו שנותן מקום לאטימות, לניתוק, לריחוק ולחשש בנקודות המפגש השונות שבחיינו.

הבחירה להיות אמיצים, ולהתגבר על חששות כמו "מה אחרים יגידו", היא הדרך היחידה להבטיח ש 'שואה' לא תקרה שנית. אני אישית לא מאמינה בימי זיכרון כדרך להבטיח את זה. אלא רק בעבודה פנימית על הרחקת הפחד כדי שלא ימשיך להסתיר, מעצמנו ומהעולם, את הייחודיות והנפלאות של כל אחד מאיתנו. כשאנו פחות פוחדים אנו יותר אוהבים ומקרינים את עצמנו החוצה בבהירות. הבסיס לחיבור בין בני אדם, הוא ההבנה שמאחורי כל טלאי צהוב, שוכנת נפש ללא צבע מסויים כי אם צבעונית ותוססת, בעלת קווים שווים.