ידוע לכל, בהיחלש האדם, יתגברו קשייו. היינו כשאדם נחלש נפשית ו/או פיזית, יופיעו עוד ועוד קשיים. הדרך להתגבר, להתמודד, הינה ע"י התחזקות.

מזהירה התורה, שלא לקלל. התורה נוקטת בלשון לא תקלל חרש, חרש דווקא. ידועים דברי רש"י המביא בשם תורת כהנים, "למה נא' חרש? עונה רש"י, מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים, יצא המת שאינו בחיים.

מה ענינה של הקללה, קללה שכל מהות ענינה על האדם החי. אין הקללה חלה על המת.

או' ר' נתן, "הקללה ענינה הפרדת החיות הנמשך מבחינת כסדר מבחינת מ"ה ואזי הולך שלא כסדר וזה בחינת קללה."

מהות האדם החי, הינה הליכה בדרך הנכונה, לכיוון נכון. כאשר האדם סוטה מדרכו, הנכונה, הינו נמצא בחוסר אמיתיות, בספקות. מקום זה מושך אליו, את המבקשים רעתו. בידוע שהאדם סוטה לעיתים מדרכו, בכך טמונה הסכנה.

הגמ' בסוף מו"ק או' הנפרד מן החי או' לך לשלום, הנפרד מהמת או' לך בשלום שנא' ילכו מחיל אל חיל יראה אלקים בציון.

מהות הליכת האדם, כדברי מוהר"ן הינה רצוא ושוב. רצוא ושוב זהו בחינת לשלום, כפי האות "ל" בעלת רגל כלפי מעלה ורגל כלפי מטה. האדם תפקידו לקשר שמים וארץ, רוחניות וגשמיות וכו'. הליכת האדם "כסדר" הינה החיבור כדלעיל. כאשר ישנו קלקול, יציאה מ"הסדר". האדם הינו טועה בדרכו, בטעותו ימצאנו רעות רבות.

הקללה הינה, רצון המקלל להמשיך אל האדם מריעין בישין, הקללה חלה במקום בו אין "סדר". במקום ה"מסודר", אדם ההולך כ"סדר" בדרך הנכונה, עליו לא תחול הקללה.

האדם החי, מחויב לסדר, מחויב לרצוא ושוב. או' התורה לא תקלל חרש, היינו לא תקלל האדם החי. הקללה על החי ענינה הרחקתו מהסדר והמשכה אליו המריעין בישין. הקללה הינה הרצון להרחיק האדם מ"רצוא ושוב" החי ילך מחיל אל חיל, חיל אותיות חי "ל", הליכת החי, החיבור שמים וארץ, רצוא ושוב, מביאה ליראה אלקים בציון.

מהמת נפרדין לך בשלום האות "ב" כיוונה הינו קדימה בלבד, אין ענינו של המת "רצוא ושוב" על כן הפרידה ממנו הינה בשלום, המת אינו בר קללה, לא ניתן להוציאו מ"הסדר".

לא תקלל חרש, חרש הינו הטועה בדרכו ואינו מודע לכך, חרש הינו. לא תקלל שכן הוא החשוף לקבל הקללה, חשוף להמשכת המריעין בישין, שכן אינו כ"סדר".

יה"ר וייהפך הקב"ה הקללה לברכה.