יש לי חתולה וכלבה. למרות שהן דיירות ותיקות מאד בביתנו, עדיין לא למדתי כמה אוכל נכון לתת להן. למה? כי הן יודעות בדיוק כמה לאכול. לעתים הן משאירות בכלי ולעתים מבקשות תוספת בדרכן ובשפתן. אבל, כשבני הבית אוכלים, הן מבקשות להצטרף, גם אם כלי האוכל שלהם מלאים, כלומר ללא קשר לרעב שלהן.

בעלי חיים, בעיקר בטבע, אוכלים כשהם רעבים, ומפסיקים כשהם שבעים. זה נכון במיוחד לגבי טורפים. לביאה לא תצא לטרוף אם איננה רעבה! גם אוכלי עשב, כמו זברות, אוכלים עד שכרסם מתמלאת, ואז הם רובצים תחת שיח ומעלים גירה... בעלי חיים מבויתים, לעומתם, מצויים היכן שהוא בתפר שבין הקשבה לצרכים הפיסיולוגיים הטבעיים שלהם לבין העובדה שהם לא חיים בטבע והם חשופים לגרויים שהם תולדה של החיים בסביבה אנושית.

אילו בעלי חיים אנחנו? בני האדם? רובנו, ובעיקר אלו בינינו אשר חוו דיאטות אי אלו פעמים במהלך חייהם, מקשיבים מעט מאד לתחושות הרעב והשובע. אנחנו אוכלים כתוצאה משלל סיבות וגורמים: התכנסות חברתית או משפחתית מובילה אותנו לאכול, כשאנחנו שמחים אנחנו אוכלים, כשאנחנו משועממים, עייפים, כועסים, עצובים, מתוסכלים... ומה עם רעבים? גם, לפעמים...

החדשות הטובות הן שיש לנו את זה, כמו לחיות בטבע. יש לנו מנגנונים פיסיולוגיים מאד משוכללים ומתוחכמים, שכל מטרתם היא לווסת את כמות האנרגיה שאנחנו מכניסים לגוף, בהתאם לצרכים שלנו. מערכת העיכול שלנו מפרישה הורמונים, המעבירים שדרים למוח, המתורגמים לתחושה של רעב או שובע. כשהקיבה ריקה מופרש ממנה הורמון, המגרה במוח את מרכז הרעב. כשרמת הסוכר בדם שלנו יורדת, המוח מקבל מיד מסר של מחסור באנרגיה, גם הוא מתורגם לתחושת רעב. התרחבות של הקיבה, מנגד, מורידה את ההפרשה של הורמון הרעב, ונוכחות המזון במערכת העיכול מעוררת הפרשת הורמונים המגרים את מרכז השובע במוח. גם למערכת העצבים יש תפקיד, וגם שדרים עצביים מגיעים למוח ואומרים: צריך אנרגיה, אני רעב, או לחילופין, די לי, מה שקבלתי עכשיו במזון מספיק לי, אני שבע.

אז... כיצד זה שאנחנו, למרות כל זאת, משמינים? איך זה שיש לנו את כל מה שיש לזברה ואף יותר, אבל היא יודעת להכניס לגופה בדיוק את כמות המזון הנכונה לצרכיה ואילו אנחנו מעמיסים עוד ועוד?

התשובה היא שהפסקנו להקשיב להם, לאותם מנגנונים מדהימים ומתוחכמים. גברנו עליהם בתחכום שלנו, ואפילו איננו זוכרים שהם קיימים.

"רק רזים אוכלים מתוך רעב", "אין לי מנגנון רעב ושובע", "יש לי בעיה שאני לא שובעת", "לא זוכרת מתי אכלתי מתוך רעב", "קשה לי להבדיל בין רעב פיסי לרעב רגשי"... אמירות שחלקן נאמרות ספק בהומור, ספק ברצינות, המביעות את הבלבול ואולי התסכול שאנחנו שרויים בו. איפה הם הרעב והשובע? מתי אבדנו אותם, ומדוע?

מחקרים מצביעים על כך ששעת האכילה שלנו מושפעת בעיקר מהסביבה - מהשעה בה מגיעים הילדים הביתה, מהשעה בה יוצאים להפסקה בעבודה, או פשוט לפי השעה שבה אנו רגילים לאכול מזה שנים.

לעומת זאת, יש בינינו גם כאלה שאף פעם לא מוצאים את הזמן המתאים... וכשמגיעים לזמן האכילה מוצאים את עצמנו בתחושת רעב בלתי נשלטת. כשאנו רעבים מאד קשה לנו לשלוט על כמויות האוכל. מנגד, אנחנו אוכלים לא פעם גם כשאיננו רעבים כלל...

כמות המזון שאנחנו צורכים בארוחה תלויה בגודל הצלחת, במגוון המאכלים שיש בארוחה או במקרר, בגרויים חיצוניים, אך מעט מאד כתוצאה מתחושת השובע.

חשוב לדעת, שתחושת השובע אינה מיידית, משך הזמן החולף מרגע כניסת המזון למערכת העיכול ועד לקבלת שדרי השובע במרכז השובע במוח הוא כעשרים דקות. לכן, יש חשיבות גם למהירות האכילה. מי שאוכל מהר מאד, מוצא את עצמו מול צלחת ריקה ועדיין עם תחושת רעב. לעומת זאת, נחוש שבעים כשהאכילה היא איטית, יחד עם שתייה, המגדילה את נפח המזון (ואינה מוהלת את מיצי הקיבה, כפי שמקובל לחשוב).

אחת הדרכים למצוא שוב את אותו איזון טבעי היא לחדש את ההקשבה שלנו למה שהגוף משדר לנו ולהתוודע מחדש לתחושות הרעב והשובע. המנגנונים הפיסיולוגיים נמצאים אצלנו, זמינים ומצפים שנשתמש בהם...

טבלת הרישום מיועדת לגרום לנו לשאול את עצמנו - כמה אני רעב/ה עכשיו, לפני האוכל? וכמה אני שבע בתום האכילה?

מלא / י את הטבלה מס' ימים. מה למדת על עצמך?

דרגת שובע (1 - 5) כמה אכלתי מה אכלתי מתי אכלתי דרגת רעב (1 - 5)

כדאי לא להגיע לארוחה רעבים מדי וכמובן שלא לסיים אותה שבעים מדי (דרגה 5)

רצוי גם לא לאכול כשלא רעבים בכלל... ולא לסיים את הארוחה כשלא שבעים... (דרגה 1)

בקיצור - להימנע מהקצוות.

הקשבה לצרכים היא שיעור, ואם ניישם את התובנות נעשה צעד גדול ומשמעותי לקידום היכולת שלנו להגיע למשקל תקין ולאכילה התואמת את הצרכים הפיסיים האמיתיים שלנו.