"שוטרי מרחב דוד עיכבו הבוקר (18 / 11 / 09)

לחקירה את נופרת פרנקל...

שבמהלך תפילת ראש חודש ברחבת האתר

התעטפה בטלית ואחזה בספר תורה ברחבה העליונה שבאתר" [1].

"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, שֶׁלֹא עָשַׂנִי אִשָּׁה" אומר - קורא, ואולי בכנות גם מברך, יהודי המתפלל בתפילת השחרית, במסגרת ברכות השחר. על - מה חושב הקורא "ברכה" זו? איך מרגיש המתפלל המבטא "פתיחת בוקר" כזו?

האם הוא מבטא בכך שמחת מילוי מצוות, שהרי אחד הנימוקים לאמירה זו הוא: "שאין אשה חייבת בכל המצוות" [2] ? מילוי מצוות בשמחה הוא דבר חשוב ביותר. אבל אולי שמחה זו מהולה גם בהרגשת עליונות מסוימת? למשל: "אשה... אינה חשובה כמו הזכרים בישראל שהרי אינה חייבת בכל המצות, שפטורה ממצות עשה שהזמן גרמא" [3].

ואולי "הגבר אומר: 'ברוך אתה ה'... שלא עשני אשה'. [הוא] אסיר תודה על מה שהוא לא, משום שאינו יכול לצאת בהצהרה חיובית, הוא אינו יכול לומר 'תודה רבה לך על מה שאני', מפני שהוא לעולם אינו בטוח שהוא משהו" [4]. מה פירוש האיש אינו בטוח שהוא משהו? לשיטתם: "לגברים, עד היום יש תסביך... אם תפשיט מעליו את כל הגינונים החיצוניים, אם תיקח ממנו את המכונית, את הכסף, את נעלי הזמש האופנתיות - אז הוא חש שאין כלום, רק עפר. כל גבר נבהל מכך שבסוף הוא יסתכם בכלום, לא משנה כמה הישגים היו לו. יתכן שיהיה העשיר ביותר, בעל השליטה החזק והמצליח ביותר, המוכשר ביותר והמוערץ ביותר - בתוך תוכו הוא מפחד שהכל ייעלם ולא יישאר ממנו כלום, והוא יהפוך לאפס, לאין" [5]. במלים אחרות, האיש חש שהוא חסר, האם לפי תפיסה זו האישה היא מלאה? "לאשה אין תחושות כאלה. אין לה פחד או חשד לגבי האפסות שלה. זה לא קיים. משום שחווה לא נוצרה מעפר, היא נוצרה מאדם. אז כמו שגבר מפחד ממצב שבו הוא יהיה מוקטן לאפס, אשה, אם לוקחים ממנה את כל ביצועיה והישגיה, היא מקסימום תצומצם למצב של גבר" [6].

האם זה ברור?

אבל, ייתכן שהאיש המברך כך אינו מסתפק בראיית האישה כשואפת אל מהות האיש אלא הוא מניח שנשים "אין בהם ברכה... ולכן אנו מברכין שלא עשני אשה. שהאשה סימן קללה" [7].

האם דעות אלה הילכו בין היהודים רק בימי הביניים? לא ולא, גם בימינו ניתן לשמוע הד לאותו הלך רוח: "הטיפשות האלה שבאות לכותל המערבי נשים לובשות טלית. זה חרפה, זה לא מצווה" אמר הרב עובדיה בדרשה לפני שבוע וחצי... בהתבטאות קשה יותר, שנאמרה בדרשה לפני חודש בדיוק ואשר נחשפת כאן לראשונה אמר מנהיגה הרוחני של ש"ס... אישה שתניח תפילין ניתן לה שתי סטירות נעיף אותה" [8].

מקורות אלה משקפים תפיסה - עצמית - זכרית של עליונות עקרונית ומעשית על האישה. חלק מההסברים לתפיסה זו מצוי באמירה: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" [9]. פרשנים אחדים מחזקים תפיסה שוביניסטית זו: "הכל ממנו ולא ממך" [10], "והטעם שתשמעי כל אשר יצוה עליך כי את ברשותו לעשות חפצו" [11], "לצוות עליך מה שירצה כאדון על עבד" [12].

ללקט זה שתי הארות מבהירות: א. אכן, ניתן להביא כתובים רבים שמשקפים הליכה בתלם בעקבות האמירה המקראית. עם - זאת, יש גם תפיסות מסורתיות אחרות הרואות שוויון בין איש לאישה, למשל: "בכתב יד אוקספורד - בודליאנה 1103, המייצג את נוסח תפילתם של חסידי אשכנז, נוסח ברכת המזון הוא - 'יהי רצון מלפני אבינו שבשמים שלא יבוש בעל הבית הזה, ולא תכלם בעלת הבית הזאת... ויצליחו מאוד בכל נכסיהם'" [13].

ב. המסתמכים רק על הפסוק בבראשית ג, מתעלמים במודע או בהיסח דעת מכך שבמקרא מפורשות גם עמדות הפוכות, כלומר כאלה המציגות שוויון בין איש לאישה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" [14]. וההמשך העוקב מציין שגם בתפקודם בעולם הם שווים ללא הבחנה בין עליון ותחתון [15]. יתר - על - כן, הכתוב במקרא מתאר מקרים לא מעטים בהם לנשים יש מעמד שווה לאנשים, ואף יש ביניהן שהגיעו לעמדות מנהיגות ונבואה [16].

נתונים אלה משקפים שוב את ההנחה הבסיסית: "קורא המבקש לשמוע במקרא קול אחד, קול שדי, כופה עליו הר כגיגית אחדות מזויפת שאין בו, חוטא לו ומחטיא את זולתו בשקר וזלזול בדבר הכתוב ובכוונתו" [17].

במלים אחרות, המונעים קרבה פיסית - אמונית - רגשית גם פולחנית של נשים לכותל, מתבססים רק על חלק מהכתוב במקרא. וודאי שאין להם זכות לעצור לחקירה עלמה מאמינה שרוצה רק לבטא את אמונתה הכנה באלוהים, כאדם חופשי.

מידי פעם חוזר ועולה לדיון מעמד ומקום האישה במקרא וביהדות. בעת האחרונה שוב עלה הנושא בעקבות התקרית המבישה בכותל. ממה הפחד של אנשים? מי אחראי לפחד זה? לא המקרא.

לתפיסתנו, יש בכך ביטוי לחולשת האיש ולא האישה. האישה אינה חיידק! היא גם לא נגיף!

צריך להפסיק לראות באישה כלי, או במלים בוטות מעט, מיכל לסיפוק האיש.

לכן, נראה לנו שעדיף שיהודים רבים במקום לברך בבוקר "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, שֶׁלֹא עָשַׂנִי אִשָּׁה" יברכו "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם, שֶׁעָשַׂנִי בְּצַלְמוֹ". כך יברכו איש ואישה ויהא בכך צעד חשוב לשוויון בין איש לאישה, בין אדם לאדם כי כולם נבראו "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים".

הארות ומראה מקום

[1] אפרת וייס וקובי נחשוני 18 / 11 / 09, אתר ynet.

[2] "שהאשה אינה יכולה להתחייב בכל המצות" (שולחן ערוך הרב אורח חיים הלכות ברכות השחר סימן מו), "בד"כ מסבירים שמברכים זאת מכיוון שהנשים פטורות ממצוות עשֵׂה שהזמן גרמן - וכיוון שהגבר מצווה בהם - זו שמחה לו ולכן מברך" (הרב אורי עמוס שרקי באתר http:/ / ravsharki.org/content/view/185/741).

[3] לבוש אורח חיים סימן מו (ר' מרדכי יפה 1530 - 1612, שימש כרב בפראג, לובלין, הורדנא ופוזנא. היה מראשי ועד ארבע הארצות, מנהיגות יהודי פולין).

[4] מאניס פרידמן, "שלא עשני אישה, האם יש בכך שוביניסטיות? ", אתר חבד, http:/ / www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/489391

[5] שם.

[6] שם.

[7] צרור המור בראשית פרק ז (רבי אברהם ב"ר יעקב סבע, 1440 - 1508, חי בספרד, גורש לפורטוגל עבר למרוקו גם לטורקיה.

[8] אבישי בן חיים, 18 / 11 / 2009 אתר nrg.

[9] בראשית ג, טז.

[10] רש"י על אתר.

[11] ראב"ע על אתר.

[12] רד"ק על אתר.

[13] אברהם גרוסמן, "והוא ימשל בך - בין תיאוריה למציאות", דעת, אתר לימודי יהדות ורוח מס' 93, תשס"ג.

[14] בראשית א, כז.

[15] הכתוב נוקט לשון נוכחים, כלומר הוא מכוון לאיש ולאישה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ (שם, כח).

[16] דיון בסיסי בכך אפשר למצוא באמנון שפירא, "על מעמדה השוויוני של האישה במקרא - מיתווה", בית מקרא 44 ד (תשנ"ט, 1999), עמ' 309 - 337. חשוב לציין שהמחבר, אמנון שפירא, הוא חוקר מקרא דתי שומר מצוות, שאינו חשוד ב"הלבשת" עמדות חילוניות לדיון במקרא.

[17] יאיר זקוביץ, "שאון זרימתו של הנהר הגדול" הארץ תרבות וספרות 13 / 11 / 09, עמ' 4.