מימדים קוליים וויזואליים
תהליך השינון הוא שמיעתי - קולי (aural). מבלי להסתמך על כלי עזר ויזואליים (visual mnemonic devices), הנזירים משננים לזיכרון את הטקסטים באמצעות קול והקראה. התמיכה היחידה היא במנגינה אליה מחברים את המילים. ברוב המנזרים מתאמנים בשינון הטקסטים על פי אותה מנגינה בה לאחר מכן מזמרים אותם. במנזרים חינוכיים לעיתים אין מנגינה קבועה על פיה משננים את הטקסט. אך עדיין בשני המקרים החניכים מתרכזים בתבניות הקוליות של הטקסט תוך התעלמות עד כמה שאפשר מהיבטים אחרים של הטקסט (כדוגמת המראה, תוכן או המשמעות). בתהליך השינון החניך אמנם מביט על דף כתוב, ולכן שינויים במראה של הכתוב (כדוגמת גרסא אחרת של טקסט זהה) עלולים להפריע בתהליך, סימן להשפעה של תבניות ויזואליות על תהליך השינון, אך לאחר שתהליך השינון מסתיים הטקסט הופך לקולי במלואו וכך מאבד את המימד הויזואלי שלו. לעיתים המשנן מסתמך על המילה המדוברת של המורה בלבד, ובכך מבטל כל מימד ויזואלי, אך תהליך שכזה אינו שכיח מאחר ודורש להקדיש זמן רב מצד המורה.
שיגרת האימונים
במקרים שכל היום מוקדש לשינון, הישיבה מסתיימת בסביבות הצהריים, ולאחר מכן החניך מתפנה לארוחת צהריים. את אחר הצהריים החניך מבלה באימון ושינון החלק שחדש שלמד, אלא אם כן המורה מאפשר לו לעשות דבר מה כגון לצאת לשחק עם הנזירים הצעירים האחרים.
בערבים החניך מתאמן שוב בשינון הטקסט שנלמד קודם. הוא מתחיל בדיקלום החלק החדש שלמד בבוקר מספר פעמים עד שההגייתו רהוטה וחסרת מאמץ. לאחר מכן הוא חוזר לחלקים קודמים של הטקסט שנלמדו בימים הקודמים וממשיך עד שהוא מסיים את הקטע החדש שנלמד באותו יום. הוא יכול גם להוסיף על כך קטעים אחרים שלמד במועדים אחרים. התרגיל הזה, שלוקח כשעה עד שעתיים, הכרחי כדי לוודא שאכן הקטע ששונן לא נשכח. בתחילה, הקטע ששונן בבוקר אשר החניך יכל לדקלם אותו די בקלות בבוקר, מוצא את עצמו מתקשה לעשות זאת בערב. עליו לארגן ולקבע אותו לתוך הזיכרון, מטלה שטוב לעשות אותה בדיוק לפני שהחניך הולך לישון. לאחר לילה של שינה הטקסט מתחיל להתקבע בזיכרון, אשר יש לשוב ולחזק אותו עד שהוא מושרש היטב, תהליך הדורש מספר ימים גדול של חזרות ואימון, בדרך זו החניך מתחזק קטעים קודמים שנלמדו ומשנן קטעים נוספים בהדרגה המתמזגים יחדיו לכדי הטקסט השלם. לאחר שהטקסט משונן ונלמד בצורה שלמה הוא עולה בזיכרון בקלילות ובצורה אוטומטית ואין צורך באימון מסודר נוסף. בשלב זה מספיק לשנן אותם מספר פעמים בשנה כדי לשמור אותם בזיכרון הנזיר.
בערב החניך עומד בפני המבחן האמיתי, עליו לדקלם את הקטע החדש בפני המורה. לעיתים המורה מבקש ממנו לדקלם גם קטעים נוספים ששינן קודם לכן. אצל מורים מסויימים טעות גוררת עונש מיידי בדמות הצלפה קלה כאשר יש טעות בהגייה ועד מכות כאשר יש כישלון ממשי בזכירה. לאחר שהבחינה מסתיימת שוב מתחיל המעגל של העברת קטע חדש לשינון.
סדר היום במנזר של חניכים נשמע כקקפוניה של דיקלומים כאשר בבקרים יש בליל של חניכים המדקלים כל אחד לעצמו את הקטע אותו הוא משנן וכך גם בערבים בהם שוב החניכים יושבים להתאמן. נראה כי הרעש הבלתי פוסק עלול להפריע לנזירים בלימוד שלהם אך מסתבר שנזירים מדווחים על כך שהקולות שהחניכים האחרים דווקא עוזרים לאימון שלהם. כך ניתן לראות את הלימוד הזה לא רק כעניין אינדיבידואלי אלא גם כבין - אישי. כאשר החניכים שומעים זה את זה המאמץ שלהם מתרכז ומתעצם. הם נתמכים בתחושה שהם שותפים למטלה משותפת ומעודדים לשנן כמות גדולה יותר של טקסטים מאשר היו ללא התמיכה הסביבתית. לעיתים אף נוצרת סוג של תחרות בה חניכים מנסים להיות הקול האחרון שישמע בישיבה מסויימת כדי להראות נחישות ושקדנות.
התהליך של השינון והאימון אינו מבוצע רק על ידי נזירים ונזירות אלא גם על ידי אנשים שאינם נזירים, אשר רובם ישננו יותר מזמורים בעלי אופי ריטואלי וקטעים קצרים בעיקרם, וישתמשו באותם טכניקות כשל הנזירים. השינון נעשה בדרך כלל על שמיעה בלבד, מתוך הקשבה בעת ביצוע ריטואלים משפחתיים או ציבוריים.
התועלת בשינון ודיקלום הטקסטים
השינון מהווה אלמנט חשוב באימון המשמעתי של הנזירים. הוא מאגד את הנזירים אל תוך הקהילה בכך שהוא גורם להם לקחת חלק בריטואל חברתי, אשר מהווה נתבך חשוב בחיי קהילת הסנגהה. כאשר נזיר חדש מצטרף לקהילה עליו ללמוד לשנן שני סוגים של טקסטים. טקסטים 'ציבוריים' שמיועדים לדיקלום ומזמור בפני קהל של אנשים, וכלל מספר סוטות קצרות, מזמורים, ברכות וטקסטים ריטואליים. סוג שני של טקסטים הוא טקסטים 'פנימיים' כגון כללי ההתנהגות של הנזיר, הפטימוקהה סוטרות לימוד בסיסיות וטקסטים אחרים העוסקים ביחסים תקינים במנזר ובין נזירים.
הקראה ודיקלום הטקסטים נחשבים טובים גם בנוגע להטמעת הטקסטים בתודעה - הקראה של טקסט בקצב ריתמי עוזר להכניס אותו לתודעה, שם הוא מקבל חיים משלו. המשנן מוצא עצמו באופן ספונטני חוזר על המילים. הטמעה ברמה כזו של טקסטים בעלי משמעות נתפסת כדבר מועיל ושומרת על המבנה הארגוני של הלימוד. תועלת נוספת נמצא בהנגשת הלימוד ליצורים שמיימיים - המסורת הבודהיסטית מכירה בכך שנמצאים בעולם גם מספר עצום של יישויות בלתי נראות לאדם. כאשר מדקלים את הטקסטים של הלימוד, מאמינים כי יישויות רבות נמשכות לשמוע את דברי הבודהה ולכן רואים בכך פעולה בעלת סגולות רבות.
מלבד טקסט המקור החניכים נדרשים לשנן גם טקסטים של פרשנות. חלק מהחניכים מצליחים לזכור חלקים של כתבי פרשנות המקבילים למאות ואלפי דפי טקסט. שינון זה של כתבי הפרשנות יכול להיות לעזר בשני אופנים:
1. העלאת טענות בזמן דיונים שונים
2. כמודל לחיקוי לחניכים בצורת החשיבה המתקדמת והמדוייקת המופיעה בהם.
עדיין לימוד של כתבי מקור חשובים יותר ונזירים פיקחים יכולים להסיק מתוכם מסקנות מבלי לצטט פרשנות, ובכך להסתמך גם על הבנתם האישית של הטקסטים המבוססת על כתבי המקור ששיננו היטב קודם לכן.
תהליך הלימוד משקף את העמדה שידע צריך להיות זמין באופן מיידי. הטקסטים המשוננים אינם נמצאים רק במאגרי הזיכרון של הנזירים ונשלפים משם בעת הצורך אלא נשזרים בתוך דרך החשיבה והשקפת המציאות הנגזרת מהם, וכך מקבלים הטקסטים תפקיד פעיל בחייהם של הנזירים.
הנזיר המערבי ששמו 'גשה רב - טן' (Geshe Rab-ten) מדגיש את חשיבות הידע האקטיבי המבוסס על שינון, בהשוואה לגישה המערבית בה הידע נשמר לרוב בספרים ומחברות התלמידים:
"למרות שבהתחלה זה היה קשה, בהדרגה גם אני התרגלתי לשינון, כך שגם שינון וגם דיקלום הלכו בקלות. במסורת האקדמאית המערבית, כתיבת הערות משחקת תפקיד חשוב, ורוב הידע נוטה להשאר בין דפי ספר הלימוד או המחברת. המקבילה שלנו למאגר הידע הייתה בראשנו באמצעות שינון". [36]
כאשר הטקסטים נלמדים לזיכרון, משמעותם העמוקה מתגלית, והידע שהם מכילים הופך פעיל ושימושי, אחרת יש לאדם רק פיסות מפוזרות של אינפורמציה. רק באמצעות הזיכרון החלקים האלו מתחברים לכדי ידע אמיתי.
הבודהה מתאר את שלבי הלימוד המתחילים בכך שהתלמיד מאזין למורה בהקשבה מלאה:
כאשר החוקר רואה שהנזיר חופשי לגמרי מבורות, האמון שלו בנזיר מתבסס. עם הופעת האמון [במורה], אדם פונה [אל המורה], לאחר שפנה [אל המורה], הוא נותן את דעתו אליו בכבוד, כך, לאחר שנתן את דעתו, הוא מקשיב בערנות [לדברי המורה], לאחר שהקשיב בערנות, הוא שומע את הדהמה, לאחר ששמע את הדהמה, הוא זוכר אותה, לאחר שזכר אותה, הוא חוקר את המשמעות שלה, לאחר שהוא חוקר את המשמעות שלה, הוא [רואה] שהדהמה נכונה על פי הבנה אישית [שלו], מתעורר בו מרץ, כאשר מתעורר בו מרץ, יש לו יכולת, כשיש לו יכולת, הוא מודט, כשהוא מודט, הוא עושה מאמץ עילאי. כשהוא עושה מאמץ עילאי, אז בעזרת תודעה מכוונת היטב ובאינטנסיביות, הוא מגשים באמצעות הגוף את האמת העליונה ורואה אותה באופן חודר באמצעות חוכמה. (שוורץ, 2006, סוטרת צ'נקי 102)
הבודהה רואה בשינון חלק בלתי נפרד מהדרך להבנת הלימוד, על החניך לזכור את ששמע ואז לבחון את הדברים במחשבתו ולאור ניסיונו. יש לזכור שבזמנו של הבודהה, לא היו ספרים או חומרים כתובים בהישג יד ועל כן לימוד מספר לא היה כלל אפשרות. לכן הדרך היחידה להעברת המידע הייתה בעל - פה, וכדי שחניך ילמד היה עליו לזכור את שנאמר ולכן מתוך כורח תלמידיו של הבודהה למדו בעל - פה את הוראותיו.
שינון קשור בקשר עמוק ללמידה. הוא מאפשר לנזירים להטמיע את תוכן הטקסטים שהם לומדים. כפי שמנסח זאת וויליאם גרהם "עצם הפעולה של למידת הטקסט בעל - פה מפנימה אותו בדרך של הכרות אינטימית שאין אפילו עם ספר שקוראים לעיתים קרובות. שינון הוא ספיגה אינטימית של טקסט, והיכולת לצטט או לדקלם קטע מהזיכרון הוא משאב רוחני שמתחבר ישירות כפעולה של הגות, אמונה עיון והרהור. " (Graham, 1987, 160)
כאשר שאלו את הבודהה מה הדבר שמסייע ביותר להבנת המשמעות, הוא טען שזכירה של הלימוד היא הדבר התורם ביותר וללא זכירתו לא תיתכן חקירה:
"גוטמה, איזה גורם מסייע ביותר לחקירת המשמעות? אנו שואלים את המכובד גוטמה בעניין הגורם המסייע ביותר לחקירת המשמעות. " "בהארדוואג'ה, זכירת הדהמה היא דבר מסייע ביותר לחקירת המשמעות. ללא זכירת הדהמה, לא תיתכן חקירת המשמעות. רק בזכות זכירת הדהמה יכולה להיות חקירה של המשמעות. לכן, זכירת הדהמה היא דבר מסייע ביותר לחקירת המשמעות.
"גוטמה, איזה גורם מסייע ביותר לזכירת הדהמה?
בהארדוואג'ה, שמיעה של הדהמה היא דבר מסייע ביותר לזכירתה...
"גוטמה, איזה גורם מסייע ביותר לשמיעה של הדהמה?
בהארדוואג'ה, האזנה ערנית היא דבר מסייע ביותר לשמיעה של הדהמה...
גוטמה, איזה גורם מסייע ביותר להאזנה עירנית?
בהארדוואג'ה, נתינת הדעת בכבוד [למורה] היא דבר מסייע ביותר להאזנה עירנית...
"גוטמה, איזה גורם מסייע ביותר לנתינת הדעת בכבוד?
בהארדוואג'ה, פנייה [אל המורה] היא דבר מסייע ביותר לנתינת הדעת בכבוד.
"גוטמה, איזה גורם מסייע ביותר לפנייה?
בהארדוואג'ה, אמון [במורה] הוא דבר מסייע ביותר לפנייה. (שוורץ, 2006, סוטרת צ'נקי 104)
על פי קטע זה תהליך החקירה מותנה בחקירת המשמעות, המותנה בזכירת הדהמה, המותנה בשמיעה של הדהמה, המותנה בהאזנה ערנית, המותנה בנתינה הדעת הכבוד (השתדלות), המותנה בפנייה למורה, המותנה באמון במורה. ולכן לאחר שהחניך נותן אמון במורה, הוא פונה אליו, נותן את דעתו אליו בכבוד, מאזין בעירנות לדבריו, שומע את דבריו, זוכר את הדברים בזיכרונו, ולאחר מכן חוקר את משמעותם. זהו התהליך הלימוד בקצרה שנעשה בעבר ונעשה גם היום, לאחר שהחניך חוקר את משמעות הדברים הוא מתרגל על פיהם וחוקר את תופעות המציאות, מתוך התבוננות וחקירת המציאות צומחות תובנות ביחס לאופי המציאות והחניך רוכש חוכמה המובילה אותו לשחרור הכבלי הקיום והסבל.
מודל תקשורת בהעברה אוראלית
כסיכום לכל הניתוח שנעשה אני מציע מודל תקשורת שמתאר את העברת הטקסטים הבודהיסטים במשך ההיסטוריה. יתכן ומודל זה או חלקו יוכל לתרום להבנת מערכות העברה אוראליות נוספות, על מאפייניהם כפי שהוצגו לאורך כל העבודה.
נתחיל בכך שהעברה אוראלית דורשת שני צדדים: צד שמעניק וצד שמקבל אותם. אם מאבדים עניין בתורת הלימוד ואין מי שיקשיב לטקסט הלימוד דועך ונעלם, או אם מספר המעניקים פוחת ונותרים מספר מצומצם של זקנים בעלי זיכרון חלש אזי סביר שהטקסטים יהיו חלקיים, שגויים, או יעלמו בכלל. אם כך כשל באחד הצדדים מפסיק את ההעברה ובכך את התקשורת של הטקסטים.
המסורת יצרה מערכת מאורגנת ושיטתית החל מימיו של הבודהה ובהמשך באמצעות תלמידיו. מטרה של המסורת הייתה לימוד של חברי קהילת הנזירים עצמה ולימוד כל ההולכים בדרך והמתעניינים לרבות גם אנשים בעלי אמונות ממסורות אחרות. הלימוד של הבודהה היה תמיד פתוח לכל, ולכן המסורת השתדלה להפיץ ולאפשר את זמינות הלימוד בכל מקום בו הגיעה, כך שהתקשורת מעולם לא ניסתה להיות מוצפנת או חבויה, אלא פתוחה וזמינה.
הטקסטים של שיחות הבודהה ותלמידיו ניחנים במאפיינים המוכוונים לקלות שינון ולימוד בעל - פה, בין אם זה פורמולות, פסקאות שגורות, חזרתיות ועזרים אחרים שהוזכרו קודם לכן. כך המסר שעובר הנו מגובש, מפורמט ובנוסח אחיד וברור עם הרבה כפילויות המאמתות זו את זו.
המסורת תמכה בהעברת הטקסטים ויצרה מערכת שינון משוכללת שמשמרת אותם עד היום. בכך נוצרה על ידי הנזירים מערכת אחסון בעלת מהימנות גבוהה בעלת מנגנוני בקרה סטטיסטיים ובחינות מחזוריות על ידי משננים בכירים וכן בחינות מחזוריות ארוכות יותר בדמות האסיפות הציבוריות הגדולות. מנגנון העברת המידע ממורים לתלמידים במשך הדורות הבטיח את שמירת המסר באופן רציף באופן יוצא דופן גם ללא אמצעים טכנולוגיים מיוחדים אלא באמצעות כשרונם ויכולת האנושית של הנזירים כמעט באופן בלעדי.
באופן סכמטי נוכן לייצג את ההעברה של הטקסטים כמערכת תקשורת באופן הבא:
על רצף הזמן נוכל לראות את התהליך שהחל בבודהה, המשיך בתלמידיו הראשונים שיצרו נוסח אחיד לטקסטים, ומשם הפצה לנמענים במרחב ובזמן תוך התכנסות מחזורית באסיפות לשם בקרה ועריכה מחודשת למניעת רעש. כאשר נוצרו השקפות שהיו רחוקות מידי מהמסר המקורי הן נפרדו ממנו והפכו לזרמים חדשים של המסורת הבודהיסטית (כדוגמת המהאינה). כאשר היה כשל בטכנולוגיה מסויימת (האוראלית במקרה זה) או כאשר הופיעו טכנולוגיות תקשורת חדשות (כתב, הקלטת קול, מדיה דיגיטלית ואינטרנט) הן נוספו במקביל לתמיכה בשימור המסר.
כך נוכל להציג את תהליך העברת הכתבים הבודהיסטים על רצף הזמן:
טכנולוגיות התקשורת החדשות שנוצרו בהיסטוריה פתחו אפשרויות חדשות, יצרו פתח לטעויות ורעש חדש ועדיין המדיום האוראלי נותר בשל מאפיינים ייחודיים שמתאימים למסורת הלימוד הבודהיסטית אשר אין להם תחליף. טכנולוגיות חדשות יצרו אפשרויות נוספות בשלושה מימדים:
1. כמדיום לשימור הטקסטים - שימור הטקסטים בספרים, בקלטות שמע, בקלטות וידאו, בתקליטורים, במחשב ובאינטרנט.
2. כמדיום להפצת המסר לנמענים רבים ובמרחב עצום - הטכנולוגיית החדשות כדוגמת האינטרנט מאפשרות לטקסטים למצוא נמענים בהעברה אישית בכל פינה בעולם בה יש קשר.
3. כעזרים לתמיכה בשינון האוראלי - אימון בשינון עצמי מול דף כתוב, שינון עם קלטת שמע המאפשרת להקשיב שוב ושוב לקטע מסויים שהתאמן עליו וכך הפחיתה את הצורך בהדרכה מצד המורה.
טכנולוגיות חדשות יצרו פתח לבעיות משלוש סוגים:
1. טביעה חד פעמית של הטקסטים. במדיום האוראלי כל ביצוע נעשה מחדש, כל דיקלום הוא חדש ולכן בכל פעם יש אפשרות לטעות או לתקן את הנאמר. כאשר הטקסטים מוטבעים בכתב או במדיה דיגיטלית כלשהי, הביצוע הוא חד - פעמי בעוד ההפצה שלו היא רב - פעמית, ולכן טעות שנעשית בזמן הטביעה מופצת וגורמת עיוותים של מוטציה תקשורתית. מאחר ואין מנגנוני בקרה ותיקון סטטיסטי כמו בשינון בקבוצה, כל טעות הטבועה בספר, קלטת שמע וכו' תועבר הלאה.
2. על פי מדיום תקשורתי אוראלי או אורייני. הטעויות האוראליות יכולות להיות במדיה של קלטת, תקליטור או דיגיטלי אחר. טעויות של בהקשר של הגייה או מבטא אשר נובעים משפת הדובר ואינם משקפים את המקור כראוי. לדוגמה משנן תאילנדי אינו מסוגל לבטא את ההברה 'ר' ולכן היא נשמעת כ - 'ל', כאשר מגיע משנן מתרבות אחרת בעל יכולת לבטא את ההברה 'ר' הוא יבטא אותה כ - 'ל' מאחר ואינו מודע למקור שלה. טעויות אורייניות יכולות להיווצר מקריאה לא נכונה של הכתוב, שגיאות כתיב או בעיות ראייה.
3. על פי מדיה טכנולוגית. ישנן בעיות שונות היחודיות לכל מדיה טכנולוגית בין אם זה ספר שיכול לדהות, להקרע או לההרס מפגעים פיזיים אחרים. מדיה דיגיטלית דורשת מכשיר נוסף להפעלה ומקור אנרגיה באמצעות חשמל או סוללות. קלטת שמע ותקליטור רגישים לחום ומגנטיות, מחשב דורש זרם חשמלי כל הזמן ובדרך כלל דורש מקום להחזקה. האינטרנט מאפשר נגישות גבוהה למספר עצום של משתמש אך דורש מחשב וקישור רציף לאינטרנט, כמו גם עולה בעיית המקור הלא ברור.
על אף היתרונות הבולטות של הטכנולוגיות החדשות בייחוד לשימור מדוייק וארוך זמן והפצה כלל עולמית של הטקסטים והלימוד, קיימים מספר יתרונות יחודיים למדיום האוראלי שטכנולוגיות אלו לא מאפשרות. המדיום האוראלי יוצר קשר אישי ומתערב של המשנן עם הטקסט ועל אף האפשרות לשגות או לשכוח עדיין הוא ביחסים מתמידים של הזכרות והטמעה תוך העמקת ההבנה בתכני הטקסט. בהקשר של הלימוד הבודהיסטי הערך של מאפיינים אלו הנו בעל חשיבות גדולה מאחר ומטרת הטקסטים והעברתם היא לימוד ולימוד דורש התערבות אינטראקטיבית בין המידע ללומד כדי ליצור ידע של ממש. כך נראה ששימור הטקסטים והלימוד יכולים להשמר כל עוד תימשך שרשרת אותנטית של קהילת מורים ותלמידים המהווים בקרה מתמדת ומאגרי איחסון לטקסטים הבודהיסטים.
סיכום
עבודה זו הציגה את המסורת הבודהיסטית האוראלית מראשית הבודהיזם ועד היום כמערכת תקשורת אוראלית מאורגנת ומוכוונת בעלת מאפייניה יחודיים תוך פיתוח מערכות בקרה לשימור ודיוק. מערכת זו קיימת כבר למעלה מ - 2500 שנה ומבוססת על דברי הבודהה והמסר שבלימוד שהציג. העברת מסר זה נעשתה בנאמנות על ידי הסנגהה, קהילת התלמידים שלו, שהלכו בדרכו ופעלו על פי הלימוד כמו גם הפיצו אותה לנמענים רבים בארצות רבות. קהילה זו כוננה מערכת שינון משוכללת של ה'בהאנקה' שרובם היו נזירים שהקדישו עצמם למשימת שימור הלימוד במדוייק. בעבודה זו נבחנו שלושת האספקטים של מערכת התקשורת הבודהיסטית - פעילות המסורת הבודהיסטית החל מהבודהה ותמיכתה בלימוד, מאפיינים יחודיים של הטקסטים האוראליים, ומערכת השינון שפועלת בקהילת הנזירים.
הבודהה עצמו היה מעוניין בשימור התורה ולשם כך ניסח את הלימוד בפורמולות ותבניות הקלות להבנה ולזכירה בעל - פה מאחר והמדיום האוראלי היה האמצעי העיקרי ללימוד כמו גם להעברת מידע. בנוסף הבודהה יצר מערכת משמעת לקהילת תלמידיו שיכלו לשאת בזיכרונם ולשמר באמצעות הבנתם האישית את הלימוד הלאה במרוצת הדורות. המסורת הבודהיסטית המשיכה לשמר ולפתח את שיטת הלימוד כמו גם שיטות וטכניקות לשינון, בקרה ודיוק כדי למנוע עיוותים במסרים. המסורת אימצה טכנולוגיות תקשורת שונות כדי לתמוך בלימוד, בשימור ובהפצה של התורה הזו, ועדיין שימרה את המדיום האוראלי בשל מאפייניו הלימודיים היחודיים.
המחקר הניח שניתוח מבנה וסגנון של הטקסטים הכתובים יוכל לשפוך אור הטקסטים האוראליים שהיו המקור להם ולחשוף מאפיינים שהתעצבו כתוצאה מתהליכי השינון והשימור האוראלי. ואכן, מתוך ניתוח הטקסטים נמצאו מאפיינים רבים האופייניים לספרות אוראלית כגון פרומולות ופסקאות שגורות, חזרתיות, מאפיינים של עזרי שינון מכוונים כגון מיון, ארגון על פי אורך, וחלוקה לקבוצות, ומאפיינים של אנליטיים ופדגוגיים של רשימות ממוספרות, ניתוח הדרגתי, שאלות ותשובות ומאפיינים פואטיים של משקל וחריזה. הפורמולציה של הקאנון מצביעה על לימוד מתודולוגי שיצר הבודהה, אשר לאחר מותו שימש כמורה עצמו.
המסורת יצרה אירגון ועריכה בתהליך של קאנוניזציה אל קובץ סגור שכונה 'טיפיטקה' והשתמשה בכלים והקשרים כמותיים והקשרים תוכניים של הטקסטים אשר שימשו את מערכת השינון בהקשר לבהאנקה אשר הופקדו לשמר חלקים שונים של קורפוס הטקסט ויצרו סדר ויעילות באיתור טקסט מסויים.
שימור אוראלי של טקסטים הנו בעל יתרונות מובחנים אשר המסורת עשתה בהן שימוש. השינון נעשה מגיל צעיר ללא הבנה מילולית של הטקסטים ולא של משמעות הדברים, שימור זה היה מדוייק כיוון שהמשנן לא היה מעורב בתוכן ומשמעות הטקסט ולכן זכר אותו כרצף קולי בלבד, ויכל לשמש כספר קולי מוקלט לאלו שהבינו את השפה. כאשר למשנן הייתה הבנה של השפה הוא היה יכול להשתמש בו כמקור לימוד גם לעצמו וגם ולאחרים וכן לבצע בקרה על טעויות אפשריות. כאשר הייתה הבנה של הלימוד ומשמעותו המשנן היה יכול להעמיק עוד בלימוד דרך הטקסטים כמו גם לשמש כמורה לאחרים. המדיום האוראלי אינו דורש אמצעים חיצוניים כדוגמת ספר, או מכשיר חשמלי כמו בקלטת, תקליטור או אינטרנט, אלא מסתמך על זיכרונו של האדם, כמו גם אינו נתון לבעיות של ירידה בכושר הראייה או השמיעה. מרגע שהטקסטים מוטמעים לזיכרונו של המשנן והוא מתחזק אותם כראוי, הוא יוכל תמיד להרהר בהם או לדקלם וללמד אותם לאחרים, וכך הם הופכים לנכס יקר לעצמו ולאחרים.
לאורך ההיסטוריה המסורת שימרה את הטקסטים באמצעים שונים כדי ליצור בקרה ולשמור על אותנטיות הטקסט. אחד המפעלים של המסורת היה התכנסויות סדירות כדוגמת האסיפות הגדולות שנעשו בהן שיננו ודיקלמו את כל הטקסטים של הקאנון כמות גדולה של נזירים כך שביטלו טועויות סטטיסטיות ויצרו נוסח אחיד ועדכני. ההוראה הועברה ממורה לתלמיד והסתמכה כבר מתחילת המסורת על עדות אישית, על זיכרון ועל הבנה מבוססת כך שאמיתות ואותנטיות הטקסט הייתה מעוגנת בשושלת של מורים ומשננים מוסמכים. האימון של השינון והבקרה המתמדת על דיוק משתקפים באסיפות הסדירות שמנהלים נזירים עד היום מספר פעמים בחודש כדי לשנן את הפטימוקהה, כללי ההתנהגות של הנזירים בצוותא. כאשר שינון עם מספר גדול של נזירים מצליח לבטל חוסר דיוקים. כך האינטראקציה אם בדיקלום משותף עם נזירים אחרים או בין המורה לתלמיד מונעת חוסר דיוקים בהיבטים המילוליים ומונעת חוסר הבנות בהיבטים תוכניים בהתאמה.
המסורת יצרה מערכות לשמירת האותנטיות בהתאם להוראותיו של הבודהה, ביניהן ארבעת הסמכויות (maha-padesa) המאושרות כמקור קביל, ושש הקטגוריות (petakopadesa) אליהן ניתן לסווג היבטים של הלימוד. הטענה הנובעת מאלו היא שהשיחות הקאנוניות אינן גוף ספרותי אלא משמשות כתבניות לימוד מסורתיות ולכן מושג האותנטיות אינו האמת ההיסטורית אלא ההתאמה שלו ללימוד כמכלול אחד ולמציאות הנצפית.
על אף שהטקסטים הועלו על כתב כ - 400 שנה לאחר מות הבודהה עדיין המסורת האוראלית המשיכה כמדיום המרכזי במסורת, וגם אם נבחן את המדיומים של הטכנולוגיות החדשות נוכל לראות שהטרמינולוגיה האוראלית נשמרה בהם. בעבודה הוצגו היתרונות השונים שבשינון הטקסטים שהמהווים את תשתית ההעברה האוראלית, יתרונות אלו מסבירים את העוצמה והחשיבות של המאפיינים האוראלים בייחוד בהיבטים פדגוגיים אשר ממשיכים לתחזק את מפעל ההעברה רב השנים.
התרבות האוראלית ראשיתה בבודהה שלימד את תורתו בדיבור ולא המליץ על כתיבה למרות שהייתה זמינה גם בתקופתו. ההיבטים האוראליים של השינון מועילים בשלושה תחומים:
1. חברה - השינון מאגד את הנזירים אל תוך הקהילה, כאשר הם שותפים לחלק בעשייה מרכזית של הנזירים לשימור הטקסטים והלימוד. חלק מהטקסטים האלו מיועדים לדיקלום ומזמור בפני קהל של אנשים הן לצורכי לימוד והן לצרכים פולחניים. כמו כן הדיקלום תומך בהנגשת הלימוד ליצורים שמיימיים על פי אמונת המסורת.
2. חינוך - שינון קשור בקשר עמוק ללמידה, כדוגמת כללי ההתנהגות על פיהם הנזיר אמור לפעול, וכן למידה של הטקסטים בהיבטים פילוסופיים או של הפרשנות המהווה מודל חיקוי לחניך בדרך החשיבה והשקפת המציאות ומשמשת אותו להעלאת טענות בדיונים שונים.
3. הבנת הלימוד - הבודהה אמר ששינון הוא כלי שמסייע ביותר להבין את משמעות הלימוד, ומתוך עדויות של נזירים עולה כי אכן השינון מסייע להטמעת הטקסטים בתודעה יוצר אינטימיות איתם, הופך את הידע לזמין, מיידי ואקטיבי, כך שהחניך לא נותר עם פיסות מפוזרות של אינפורמציה אלא בעל משאב רוחני מגובש ומאורגן המהווה את הבסיס לחקירה מעמיקה של תופעות המציאות.
המודל התקשורתי שהצגתי מתאר את העברת הטקסטים הבודהיסטים במשך ההיסטוריה, ויכול לתרום להבנת מערכות העברה אוראליות נוספות של מסורות שונות, מתוכן ניתן להפיק תובנות רבות על התקשורת האנושית המילולית. המסורת הבודהיסטית יצרה מערכת מאורגנת של קהילת נזירים שאחד מתפקידיה העיקריים היה לשמר את הטקסטים והלימוד ודרך המודל ניתן לראות כיצד מסר שנוצר לפני כ - 2500 שנה עבר בהצלחה מרובה עד היום תוך שימוש באמצעים שונים לשימור, הפצה, ובקרת דיוק. ההצלחה נובעת הן מהניסוח הפורמלי שנעשה על ידי הבודהה עצמו, ובהמשך ניסוח ועריכה מדוקדקים של תלמידיו, והן מפעילות המסורת שתמכה בשימור באמצעות בקרה סדירה ברזולוציות שונות החל מטקסטים מסויימים ועד אסיפות גדולות לשינון עריכה ודיקלום של כל קורפוס הטקסטים. וכן יצירת מערכת הפצה מתמדת כדי לשמור על מספר 'עותקים' הולך וגדל של הטקסטים והן כדי להעביר את המסר הלימודי לכמה שיותר נמענים. כמו כן כינון מערכת משננים מאורגנת שתפקידה היה לשמר את הטקסטים במדוייק לשימוש עצמי ולשימוש ציבורי. כל אלו יצרו מערכת תקשורת מאורגנת ומכוונת שמצליחה לאמץ טכנולוגיות חדשות כגון המדיה הדיגיטלית והאינטרנט, ומשתמשת בה לשימור, הפצה ולימוד, תוך שמירה על אותנטיות.
ניתן להעלות את השאלה האם המקרה של המסורת הבודהיסטית הוא יחודי ועל כך נוכל לחקור מערכות העברה אוראלית נוספות כדוגמת זו של מסורות דתיות בעיקר כדוגמת המסורת של התורה שבעל - פה היהודית, מסורות איסלאמיות של שימור הקוראן ומסורות נוצריות של שימור הברית החדשה, כמו גם מסורות עתיקות אחרות שאינן בעלי אופי דתי מובהק אך דורשות שימור מילולי מדוייק. חקירה של מסורות אלו כמו גם השוואה ביניהן יכולות להאיר פנים נוספים של ההעברה האוראלית כתקשורת במסורות השונות.
מקורות
Adikaram, E.W. (1946) Early History of Buddhism in Ceylon, Migoda, Chapter 3.
Ahlstrm G. W. (1966) Oral and Written Transmission: Some Considerations, The Harvard Theological Review, Vol. 59, No. 1 (Jan., 1966), pp. 69-81. Cambridge University Press on behalf of the Harvard Divinity School
Alper, H., ed. (1989) Mantra. Albany: State Univrsity of New York Press
Arpita, Sen. (2008) Pali Tipitaka Chanting : Oral Tradition Of Theravada Buddhism - An Audio Visual Documentation Project At Bodh Gaya, Indira Gandhi National Centre For The Arts, New Delhi.
Beadrsley, Monroe (1977), Aspects of Orality: A Short Commentary, New Literary History 8(3): 521-30
Bhikkhu namoli and Bhikkhu Bodhi (1995), The Middle Length Discources of the Buddha, A Translation of the Majjhima Nikya. Wisdom Publication, Boston Massachusetts, USA.
Bhikkhu Bodhi, (2005), In the Buddhas Words, An anthology of Discourses from the Pli Canon. Wisdom Publication, Somerville Massachusetts, USA
Blackburn Anne M. (2001) Buddhist Learning and Textual Practice, in Eighteenth-CenturyLankan Monastic Culture, Princeton University Press
Brough, John (1950), "Thus Have I Heard... ", Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London, Vol. 13, No. 2, pp. 416-426, Cambridge University Press
Cho, Eunsu (2004), From Buddha's speech to Buddha's essence: philosophical discussions of Buddha-vacana in India and China, Asian Philosophy,14:3,255 - 276, Routledge, London
Collins, Steven, (1990) On the very Idea of the Pli Canon, Journal of the Pali Text Society 15, pp. 89-126
Collins, Steven, (1992) Notes on Some Oral Aspects of Pali Literature. Indo-Iranian Journal 35, pp 121-135
Cousins, L.S. (1983) Pali Oral Literature, from P. Denwood and A. Piatigorsky (eds) Buddhist Studies: Ancient and Modern. London Centre for South Asian Studies, School of Oriental and African Studies, university of London, Curzon Press/Barnes and Noble, pp. 1-11
Culley R. C., (1963) An Approach to the Problem of Oral Tradition, Vetus Testamentum, Vol. 13, Fasc. 2, BRILL Publishing, pp. 113-125.
Dreyfus, Georges J.B. (2003) The Sound of two hands clapping: the education of a Tibetian Buddhist monk, Berkeley: University of California Press, pp. 85-260
Etienne Lamotte, (1988), The Assessment of textual Interpretation in Buddhism in Donald S. Lopez Jr., ed., Buddhist Hermeneutics, Honolulu: University of Hawaii Press, pp 11-27.
Gombrich, (1996), How Buddhism Began, Continuum International Publishing Group
Gombrich, R.F., (1988). How the Mahayana Began, Journal of Pali and Buddhist Studies, pp. 29-46. The Buddhist forum: Vol 1. London: School of Oriental and African Studies.
Graham, W.A. (1987), Beyond the Written Word: Oral Aspects of Scripture in the History of religion. Cambridge University Press.
Griffiths, Paul (1981). Concentration or Insight: The Problematic of Theravda Buddhist Meditation-Theory. Journal of the American Academy of Religion. XLIX(4): 605-624
Heyer, Paul. (2003). Harold Innis, Rowman & Littlefield.
Hoffman, Frank J. (1992) "Evam Me Suttam ", Oral Tradition in Nikaya Buddhism" in Jeffrey R. Timm, ed. Text in Context. Albany: SUNY Press, pp 195-219
Jason Heda, (1969) A Multidimensional Approach to Oral Literature, Current Anthropology, Vol. 10, No. 4, Part 2, pp. 413-426, The University of Chicago Press on behalf of Wenner-Gren Foundation for Anthropological Research
Jayatilleke, K.N. (1975) The Message of the Buddha, London.
Kenneth Chen, (1958). The Mahaparinirvanasutra and The First Council, Harvard Journal of Asiatic Studies, Vol. 21, pp. 128-133, Harvard-Yenching Institute
Levering, Miriam (1989), Rethinking Scripture: Essays from a Comparative Presepectives, ed. Albany, NY: State University of New York Press.
Lopez Jr. (1995), Authority and Orality in the Mahayana, Numen, Vol. 42. No. 1, pp 21-47
Lamotte, Eittiene (1988). History of Indian Buddhism. Louvain: Peeters Press
Law, Bimala Churn (1933). A History of Pali Literature, Vol. 1. Varanasi: Bhartiya.
McDaniel, Justim Thomas, (2003). Invoking the Source: Nissa manuscripts, Pedagogy and Sermon-making in Northen Thai and Lao Buddhism. A Thesis for the Department of Sanskrit and Indian Studies. Harvard University, Cambridge, Massachisetts.
McDermott James P. (1984), Scripture as the Word of the Buddha, Numen, Vol. 31, Fasc. 1, pp. 22-39, BRILL Publishing
McMahan David, (1998) Orality, Writing, and Authority in South Asian Buddhism: Visionary Literature and the Struggle for Legitimacy in the Mahyna, History of Religions, Vol. 37, No. 3, pp. 249-274. The University of Chicago Press
Norman, K.R., (1997). Philological Approach to Buddhism, Routledge, London.
Piya Tan, (2001), The Teaching Methods of Buddha, A dynamic vision of Buddhist hermeneutics. Dharma Leadership Training Course 2002, National University of Singapore Buddhist Society
Rowlands Michael, (1993) The Role of Memory in the Transmission of Culture, World Archaeology, Vol. 25, No. 2, Conceptions of Time and Ancient Society, pp. 141-151. Taylor & Francis, Ltd.
Salisbury, Edward E. (1844), Memoir on the History of Buddhism, Journal of the American Oriental Society, Vol. 1, No. 2, pp. 79-135, American Oriental Society
Samuels, Jeffry. (2004), Toward and Action-Oriented Pedagogy: Buddhist Texts and Monatic Education in Contemporary Sri Lanka. Journal of the American Academy of Religion, Vol 72, No. 4, pp. 955-971
Schwarzschild, L. A. (1972), Some 'Unusual' Sound-Changes in Prakrit. Journal of the American Oriental Society, Vol. 92, No. 1, pp. 100- 104, American Oriental Society
Veidlinger, (2006) Spreading the Dhamma, University of Hawaii Press
Veidlinger, Daniel M. (2006), Thailand Spreading the Dhamma: Writing orality and textual transmission in Buddhist northern Thailand. Honolulu: University of Hawaii Press.
Walsh, Maurice, (1995), The Long Discources of the Buddha, A Translation of the Dgha Nikya. Wisdom Publication, Boston Massachusetts, USA.
Walters, Jonathan S. (1999), Suttas as History: Four Approaches to the "Sermon on the Noble Quest" (Ariyapariyesanasutta), History of Religions, Vol. 38, No. 3, pp. 247-284, The University of Chicago Press
Wayman Alex (1965), The Buddhism and the Sanskrit of Buddhist Hybrid Sanskrit, Journal of the American Oriental Society, Vol. 85, No. 1, pp. 111-115 (American Oriental Society)
שוורץ, שי (2008). דהמפדה, פיסות של אמת. הוצאת דהמדאנה, ישראל
שוורץ, שי (2006). מה עוד אמר הבודהה, מבוא ללימוד ותרגומים מהכתבים הבודהיסטים, שי שוורץ, ישראל.
שוורץ, שי (2004). מה אמר הבודהה, תרגומים מהכתבים הבודהיסטים, שי שוורץ, ישראל.
מקורות באינטרנט
Mettanet - Lanka (Pali Scripture) <
מה אמר הבודהה, הוצאת דהמדאנה << http://www.buddha.co.il>>
Wikipedia <>
Wikipedia <>
Theravada Buddhism <
Google Scholar <>
Buddhanet <
Indira Gandhi National Centre for the Arts <
JSTOR << http://www.jstor.org/>>
IngentaConnect <
ProQuest << http://www.proquest.com/>>
[1] In Veidlinger (2006), p. 1
[2] דוּקְהַה - סבל, כאב, חוסר היכולת להיות מסופק לגמרי. (כל הגדרות המונחים מופיעים בהרחבה בשוורץ, 2006)
[3] סַמְסָארַה - מעגל הלידות. מילולית: 'נדידה ניצחית'. הכינוי למכלול האינסופי של מחזורי החיים של כל היצורים, הכוללים לידה, הזדקנות ומוות חוזרים ונשנים. מיוחס גם לכל רגע בחיים בו מתבצע תהליך זה של השתנות מתמדת.
[4] ניבָּאנַה - סנסקריט: נִירְוָואנַה, מילולית: כיבוי, דעיכה. המטרה הסופית של הדרך הבודהיסטית. כיבוי מוחלט של שורשי הסבל: תאווה, שנאה ובורות. שחרור מלידה עתידית, הזדקנות, מחלות, ומוות.
[5] הכתבים הקלאסיים שנלמדו על ידי הברהמינים באותם ימים - נִיגְהַנְדוּ (Nighau, מילון, אוצר מילים), קֵטוּבְּהַה (Ketubha, אומנות הכתיבה, ליטורגיה) ואַקְהַרַפַּבְּהֵדָה (Akkharappabheda, פונולוגיה). החמישי אִיטִיהָאסַה (Itihsa), חכמת האגדות - בתקופה מסוימת החיבור טְהַבַּנַה (thabban), נוסחות כשפים, היה נחשב הוודה הרביעית. מלבד ארבעת הוודות האלו היה על תלמיד ברהמין ללמוד גם את חיבור הטְהַבַּנַה. לכן הוא היה ידוע בין הברהמינים כאיטיהאסה החמישי. לימודים נוספים שהיו מקובלים אצל הברהמינים - פָּאדַה (Pda), פילולוגיה, ווִיָאקַרַנָה (veyykaraa) - דקדוק, לוֹקָאיַטַה (lokyata) - פילוסופיית של חכמה ארצית.
[6] סוקטה - מילולית: 'מה שנאמר היטב'.
[7] In Heyer, 2003
[8] In Veidlinger, 2006
[9] In McWhirter 1986, 22: Veidlinger, 2006
[10] דהמה - הלימוד של הבודהה.
[11] תהרוואדה - מילולית: דברי הזקנים או דברי הבכירים.
[12] יש לציין שבטרמינולוגיה העברית המונח 'טקסט' הוא בעיקרו אורייני דווקא והורחב למובן האוראלי בצורה הפוכה לתרבות הבודהיסטית, יתכן בשל העובדה שהמסורת היהודית אוריינית ולכן האוטוריטה מיוחסת לספרים כתובים ופחות להעברה אוראלית
[13] הזרם הבודהיסטי שהתפתח מאוחר יותר ומכונה 'המרכבה הגדולה' מאחר ומטרת ההולכים בו להגיע להארה בדרך הבודהיסטה (bodhisatta), כיישות המיועדת להיות בודהה בעתיד.
[14] מילולית: 'לומר מה הפירוש'. לפרשנות הבודהיסטית נוספה מאוחר יותר פרשנות נוספת לפרשנות הראשונה.
[15] In Collins, 1990: Tenckner, V. (1908) Notes to the Milinda panha (Andersen), Journal of the Pali Text Society, vol VI.
[16] In Collins, 1990: Bizot, F. (1976) Le Figurier a cinq branches, Publications de lecole francaise de lextreme-orient, vol. CVII, Paris.
[17] אננדה (Ananda) היה העוזר האישי הידוע של הבודהה במשך שנים ארוכות.
[18] 'שומע' הוא אדם שמגיע לדרך כאשר הוא שומע את הלימוד מפי הבודהה או תלמידיו, רק הבודהה גילה את הדרך בזכות עצמו ללא מורה.
[19] סנגהה היא קהילת הנזירים והנזירות, תלמידיו של הבודהה. המונח מורחב גם לקהילת כל המתרגלים ההולכים בדרכו של הבודהה
[20] תרגום מתוך שוורץ, 2004. ע. 27 - מקור: Kalama sutta, Anguttara Nikya, Tika Nipata, Mahavagga, o. 65
[21] על פי המסורת הבודהה העתידי 'מייטרייה' (Maitreya) יופיע בעולם רק בעוד כ - 30,000 שנה.
[22] בודהגושה (Bhadantcariya Buddhaghosa) היה מלומד ופרשן הודי מהמאה ה - 5 לספירה. פרוש שמו בפאלית הוא "קולו של הבודהה". עבודתו הידועה היא Visuddhimagga, 'הדרך לטיהור' ניתוח מעמיק ואנליטי של הדרך הבודהיסטי, הידועה גם בכינוי האנציקלופדיה של הבודהיזם התהרוואדי, והוא ידוע כפרשן החשוב ביותר במסורת הזו. v. Hinber, Oskar (1996), A Handbook of Pali Literature, New Delhi: Munshiram Manoharal Publishers Pvt. Ltd.
[23] כפי שהוכיח ד"ר ברואה, Dr. B. M. Barua, מתוך Hoffman, 1992
[24] In Hoffman, 1992
[25] Lance Cousins, Internet Communication, Buddha-L discussion group, February 7, 1996
[26] Jvaka Sutta - Majjhima Nikya 55, Majjhimapasapi 5, (M I 365)
[27] Ambalahika Rhulovda Sutta, Majjhima Nikya 61, Majjhimapasapi, 11 (M I 414)
[28] Sekha Sutta, Majjhima Nikya 53, Majjhimapasapi 3, (M I 353)
[29] Anattalakkhana Sutta Samyutta Nikya XXII, 59
[30] Brahmajala sutta, Digha Nikya, 1
[31] Sangti Sutta, Digha Nikaya, 33. (Walsh, 1995, p. 479-80)
[32] Puttamasupama Sutta Sayutta Nikya, Dukkha Vagga 63, (S II 98)
[33] Parivmamsana Sutta, Sayutta Nikya, Nidna Sayutta, Dukkha Vagga, 51, (S II 80)
[34] המילה פרה הנה הכינוי לנזיר בודהיסטי בשפה התאילנדית
[35] המילה אג'אן הנה כינוי לנזיר מורה בשפה התאילנדית
[36] In Dreyfus, 2003: Geshe Rabten, The Life and Teaching of Geshe Rabten: A Tibetan Lamas Search for Truth. Trans and ed. B.A. Wallace (London: Allen and Unwin, 1980), 81. P., 53
תהליך השינון הוא שמיעתי - קולי (aural). מבלי להסתמך על כלי עזר ויזואליים (visual mnemonic devices), הנזירים משננים לזיכרון את הטקסטים באמצעות קול והקראה. התמיכה היחידה היא במנגינה אליה מחברים את המילים. ברוב המנזרים מתאמנים בשינון הטקסטים על פי אותה מנגינה בה לאחר מכן מזמרים אותם. במנזרים חינוכיים לעיתים אין מנגינה קבועה על פיה משננים את הטקסט. אך עדיין בשני המקרים החניכים מתרכזים בתבניות הקוליות של הטקסט תוך התעלמות עד כמה שאפשר מהיבטים אחרים של הטקסט (כדוגמת המראה, תוכן או המשמעות). בתהליך השינון החניך אמנם מביט על דף כתוב, ולכן שינויים במראה של הכתוב (כדוגמת גרסא אחרת של טקסט זהה) עלולים להפריע בתהליך, סימן להשפעה של תבניות ויזואליות על תהליך השינון, אך לאחר שתהליך השינון מסתיים הטקסט הופך לקולי במלואו וכך מאבד את המימד הויזואלי שלו. לעיתים המשנן מסתמך על המילה המדוברת של המורה בלבד, ובכך מבטל כל מימד ויזואלי, אך תהליך שכזה אינו שכיח מאחר ודורש להקדיש זמן רב מצד המורה.
שיגרת האימונים
במקרים שכל היום מוקדש לשינון, הישיבה מסתיימת בסביבות הצהריים, ולאחר מכן החניך מתפנה לארוחת צהריים. את אחר הצהריים החניך מבלה באימון ושינון החלק שחדש שלמד, אלא אם כן המורה מאפשר לו לעשות דבר מה כגון לצאת לשחק עם הנזירים הצעירים האחרים.
בערבים החניך מתאמן שוב בשינון הטקסט שנלמד קודם. הוא מתחיל בדיקלום החלק החדש שלמד בבוקר מספר פעמים עד שההגייתו רהוטה וחסרת מאמץ. לאחר מכן הוא חוזר לחלקים קודמים של הטקסט שנלמדו בימים הקודמים וממשיך עד שהוא מסיים את הקטע החדש שנלמד באותו יום. הוא יכול גם להוסיף על כך קטעים אחרים שלמד במועדים אחרים. התרגיל הזה, שלוקח כשעה עד שעתיים, הכרחי כדי לוודא שאכן הקטע ששונן לא נשכח. בתחילה, הקטע ששונן בבוקר אשר החניך יכל לדקלם אותו די בקלות בבוקר, מוצא את עצמו מתקשה לעשות זאת בערב. עליו לארגן ולקבע אותו לתוך הזיכרון, מטלה שטוב לעשות אותה בדיוק לפני שהחניך הולך לישון. לאחר לילה של שינה הטקסט מתחיל להתקבע בזיכרון, אשר יש לשוב ולחזק אותו עד שהוא מושרש היטב, תהליך הדורש מספר ימים גדול של חזרות ואימון, בדרך זו החניך מתחזק קטעים קודמים שנלמדו ומשנן קטעים נוספים בהדרגה המתמזגים יחדיו לכדי הטקסט השלם. לאחר שהטקסט משונן ונלמד בצורה שלמה הוא עולה בזיכרון בקלילות ובצורה אוטומטית ואין צורך באימון מסודר נוסף. בשלב זה מספיק לשנן אותם מספר פעמים בשנה כדי לשמור אותם בזיכרון הנזיר.
בערב החניך עומד בפני המבחן האמיתי, עליו לדקלם את הקטע החדש בפני המורה. לעיתים המורה מבקש ממנו לדקלם גם קטעים נוספים ששינן קודם לכן. אצל מורים מסויימים טעות גוררת עונש מיידי בדמות הצלפה קלה כאשר יש טעות בהגייה ועד מכות כאשר יש כישלון ממשי בזכירה. לאחר שהבחינה מסתיימת שוב מתחיל המעגל של העברת קטע חדש לשינון.
סדר היום במנזר של חניכים נשמע כקקפוניה של דיקלומים כאשר בבקרים יש בליל של חניכים המדקלים כל אחד לעצמו את הקטע אותו הוא משנן וכך גם בערבים בהם שוב החניכים יושבים להתאמן. נראה כי הרעש הבלתי פוסק עלול להפריע לנזירים בלימוד שלהם אך מסתבר שנזירים מדווחים על כך שהקולות שהחניכים האחרים דווקא עוזרים לאימון שלהם. כך ניתן לראות את הלימוד הזה לא רק כעניין אינדיבידואלי אלא גם כבין - אישי. כאשר החניכים שומעים זה את זה המאמץ שלהם מתרכז ומתעצם. הם נתמכים בתחושה שהם שותפים למטלה משותפת ומעודדים לשנן כמות גדולה יותר של טקסטים מאשר היו ללא התמיכה הסביבתית. לעיתים אף נוצרת סוג של תחרות בה חניכים מנסים להיות הקול האחרון שישמע בישיבה מסויימת כדי להראות נחישות ושקדנות.
התהליך של השינון והאימון אינו מבוצע רק על ידי נזירים ונזירות אלא גם על ידי אנשים שאינם נזירים, אשר רובם ישננו יותר מזמורים בעלי אופי ריטואלי וקטעים קצרים בעיקרם, וישתמשו באותם טכניקות כשל הנזירים. השינון נעשה בדרך כלל על שמיעה בלבד, מתוך הקשבה בעת ביצוע ריטואלים משפחתיים או ציבוריים.
התועלת בשינון ודיקלום הטקסטים
השינון מהווה אלמנט חשוב באימון המשמעתי של הנזירים. הוא מאגד את הנזירים אל תוך הקהילה בכך שהוא גורם להם לקחת חלק בריטואל חברתי, אשר מהווה נתבך חשוב בחיי קהילת הסנגהה. כאשר נזיר חדש מצטרף לקהילה עליו ללמוד לשנן שני סוגים של טקסטים. טקסטים 'ציבוריים' שמיועדים לדיקלום ומזמור בפני קהל של אנשים, וכלל מספר סוטות קצרות, מזמורים, ברכות וטקסטים ריטואליים. סוג שני של טקסטים הוא טקסטים 'פנימיים' כגון כללי ההתנהגות של הנזיר, הפטימוקהה סוטרות לימוד בסיסיות וטקסטים אחרים העוסקים ביחסים תקינים במנזר ובין נזירים.
הקראה ודיקלום הטקסטים נחשבים טובים גם בנוגע להטמעת הטקסטים בתודעה - הקראה של טקסט בקצב ריתמי עוזר להכניס אותו לתודעה, שם הוא מקבל חיים משלו. המשנן מוצא עצמו באופן ספונטני חוזר על המילים. הטמעה ברמה כזו של טקסטים בעלי משמעות נתפסת כדבר מועיל ושומרת על המבנה הארגוני של הלימוד. תועלת נוספת נמצא בהנגשת הלימוד ליצורים שמיימיים - המסורת הבודהיסטית מכירה בכך שנמצאים בעולם גם מספר עצום של יישויות בלתי נראות לאדם. כאשר מדקלים את הטקסטים של הלימוד, מאמינים כי יישויות רבות נמשכות לשמוע את דברי הבודהה ולכן רואים בכך פעולה בעלת סגולות רבות.
מלבד טקסט המקור החניכים נדרשים לשנן גם טקסטים של פרשנות. חלק מהחניכים מצליחים לזכור חלקים של כתבי פרשנות המקבילים למאות ואלפי דפי טקסט. שינון זה של כתבי הפרשנות יכול להיות לעזר בשני אופנים:
1. העלאת טענות בזמן דיונים שונים
2. כמודל לחיקוי לחניכים בצורת החשיבה המתקדמת והמדוייקת המופיעה בהם.
עדיין לימוד של כתבי מקור חשובים יותר ונזירים פיקחים יכולים להסיק מתוכם מסקנות מבלי לצטט פרשנות, ובכך להסתמך גם על הבנתם האישית של הטקסטים המבוססת על כתבי המקור ששיננו היטב קודם לכן.
תהליך הלימוד משקף את העמדה שידע צריך להיות זמין באופן מיידי. הטקסטים המשוננים אינם נמצאים רק במאגרי הזיכרון של הנזירים ונשלפים משם בעת הצורך אלא נשזרים בתוך דרך החשיבה והשקפת המציאות הנגזרת מהם, וכך מקבלים הטקסטים תפקיד פעיל בחייהם של הנזירים.
הנזיר המערבי ששמו 'גשה רב - טן' (Geshe Rab-ten) מדגיש את חשיבות הידע האקטיבי המבוסס על שינון, בהשוואה לגישה המערבית בה הידע נשמר לרוב בספרים ומחברות התלמידים:
"למרות שבהתחלה זה היה קשה, בהדרגה גם אני התרגלתי לשינון, כך שגם שינון וגם דיקלום הלכו בקלות. במסורת האקדמאית המערבית, כתיבת הערות משחקת תפקיד חשוב, ורוב הידע נוטה להשאר בין דפי ספר הלימוד או המחברת. המקבילה שלנו למאגר הידע הייתה בראשנו באמצעות שינון". [36]
כאשר הטקסטים נלמדים לזיכרון, משמעותם העמוקה מתגלית, והידע שהם מכילים הופך פעיל ושימושי, אחרת יש לאדם רק פיסות מפוזרות של אינפורמציה. רק באמצעות הזיכרון החלקים האלו מתחברים לכדי ידע אמיתי.
הבודהה מתאר את שלבי הלימוד המתחילים בכך שהתלמיד מאזין למורה בהקשבה מלאה:
כאשר החוקר רואה שהנזיר חופשי לגמרי מבורות, האמון שלו בנזיר מתבסס. עם הופעת האמון [במורה], אדם פונה [אל המורה], לאחר שפנה [אל המורה], הוא נותן את דעתו אליו בכבוד, כך, לאחר שנתן את דעתו, הוא מקשיב בערנות [לדברי המורה], לאחר שהקשיב בערנות, הוא שומע את הדהמה, לאחר ששמע את הדהמה, הוא זוכר אותה, לאחר שזכר אותה, הוא חוקר את המשמעות שלה, לאחר שהוא חוקר את המשמעות שלה, הוא [רואה] שהדהמה נכונה על פי הבנה אישית [שלו], מתעורר בו מרץ, כאשר מתעורר בו מרץ, יש לו יכולת, כשיש לו יכולת, הוא מודט, כשהוא מודט, הוא עושה מאמץ עילאי. כשהוא עושה מאמץ עילאי, אז בעזרת תודעה מכוונת היטב ובאינטנסיביות, הוא מגשים באמצעות הגוף את האמת העליונה ורואה אותה באופן חודר באמצעות חוכמה. (שוורץ, 2006, סוטרת צ'נקי 102)
הבודהה רואה בשינון חלק בלתי נפרד מהדרך להבנת הלימוד, על החניך לזכור את ששמע ואז לבחון את הדברים במחשבתו ולאור ניסיונו. יש לזכור שבזמנו של הבודהה, לא היו ספרים או חומרים כתובים בהישג יד ועל כן לימוד מספר לא היה כלל אפשרות. לכן הדרך היחידה להעברת המידע הייתה בעל - פה, וכדי שחניך ילמד היה עליו לזכור את שנאמר ולכן מתוך כורח תלמידיו של הבודהה למדו בעל - פה את הוראותיו.
שינון קשור בקשר עמוק ללמידה. הוא מאפשר לנזירים להטמיע את תוכן הטקסטים שהם לומדים. כפי שמנסח זאת וויליאם גרהם "עצם הפעולה של למידת הטקסט בעל - פה מפנימה אותו בדרך של הכרות אינטימית שאין אפילו עם ספר שקוראים לעיתים קרובות. שינון הוא ספיגה אינטימית של טקסט, והיכולת לצטט או לדקלם קטע מהזיכרון הוא משאב רוחני שמתחבר ישירות כפעולה של הגות, אמונה עיון והרהור. " (Graham, 1987, 160)
כאשר שאלו את הבודהה מה הדבר שמסייע ביותר להבנת המשמעות, הוא טען שזכירה של הלימוד היא הדבר התורם ביותר וללא זכירתו לא תיתכן חקירה:
"גוטמה, איזה גורם מסייע ביותר לחקירת המשמעות? אנו שואלים את המכובד גוטמה בעניין הגורם המסייע ביותר לחקירת המשמעות. " "בהארדוואג'ה, זכירת הדהמה היא דבר מסייע ביותר לחקירת המשמעות. ללא זכירת הדהמה, לא תיתכן חקירת המשמעות. רק בזכות זכירת הדהמה יכולה להיות חקירה של המשמעות. לכן, זכירת הדהמה היא דבר מסייע ביותר לחקירת המשמעות.
"גוטמה, איזה גורם מסייע ביותר לזכירת הדהמה?
בהארדוואג'ה, שמיעה של הדהמה היא דבר מסייע ביותר לזכירתה...
"גוטמה, איזה גורם מסייע ביותר לשמיעה של הדהמה?
בהארדוואג'ה, האזנה ערנית היא דבר מסייע ביותר לשמיעה של הדהמה...
גוטמה, איזה גורם מסייע ביותר להאזנה עירנית?
בהארדוואג'ה, נתינת הדעת בכבוד [למורה] היא דבר מסייע ביותר להאזנה עירנית...
"גוטמה, איזה גורם מסייע ביותר לנתינת הדעת בכבוד?
בהארדוואג'ה, פנייה [אל המורה] היא דבר מסייע ביותר לנתינת הדעת בכבוד.
"גוטמה, איזה גורם מסייע ביותר לפנייה?
בהארדוואג'ה, אמון [במורה] הוא דבר מסייע ביותר לפנייה. (שוורץ, 2006, סוטרת צ'נקי 104)
על פי קטע זה תהליך החקירה מותנה בחקירת המשמעות, המותנה בזכירת הדהמה, המותנה בשמיעה של הדהמה, המותנה בהאזנה ערנית, המותנה בנתינה הדעת הכבוד (השתדלות), המותנה בפנייה למורה, המותנה באמון במורה. ולכן לאחר שהחניך נותן אמון במורה, הוא פונה אליו, נותן את דעתו אליו בכבוד, מאזין בעירנות לדבריו, שומע את דבריו, זוכר את הדברים בזיכרונו, ולאחר מכן חוקר את משמעותם. זהו התהליך הלימוד בקצרה שנעשה בעבר ונעשה גם היום, לאחר שהחניך חוקר את משמעות הדברים הוא מתרגל על פיהם וחוקר את תופעות המציאות, מתוך התבוננות וחקירת המציאות צומחות תובנות ביחס לאופי המציאות והחניך רוכש חוכמה המובילה אותו לשחרור הכבלי הקיום והסבל.
מודל תקשורת בהעברה אוראלית
כסיכום לכל הניתוח שנעשה אני מציע מודל תקשורת שמתאר את העברת הטקסטים הבודהיסטים במשך ההיסטוריה. יתכן ומודל זה או חלקו יוכל לתרום להבנת מערכות העברה אוראליות נוספות, על מאפייניהם כפי שהוצגו לאורך כל העבודה.
נתחיל בכך שהעברה אוראלית דורשת שני צדדים: צד שמעניק וצד שמקבל אותם. אם מאבדים עניין בתורת הלימוד ואין מי שיקשיב לטקסט הלימוד דועך ונעלם, או אם מספר המעניקים פוחת ונותרים מספר מצומצם של זקנים בעלי זיכרון חלש אזי סביר שהטקסטים יהיו חלקיים, שגויים, או יעלמו בכלל. אם כך כשל באחד הצדדים מפסיק את ההעברה ובכך את התקשורת של הטקסטים.
המסורת יצרה מערכת מאורגנת ושיטתית החל מימיו של הבודהה ובהמשך באמצעות תלמידיו. מטרה של המסורת הייתה לימוד של חברי קהילת הנזירים עצמה ולימוד כל ההולכים בדרך והמתעניינים לרבות גם אנשים בעלי אמונות ממסורות אחרות. הלימוד של הבודהה היה תמיד פתוח לכל, ולכן המסורת השתדלה להפיץ ולאפשר את זמינות הלימוד בכל מקום בו הגיעה, כך שהתקשורת מעולם לא ניסתה להיות מוצפנת או חבויה, אלא פתוחה וזמינה.
הטקסטים של שיחות הבודהה ותלמידיו ניחנים במאפיינים המוכוונים לקלות שינון ולימוד בעל - פה, בין אם זה פורמולות, פסקאות שגורות, חזרתיות ועזרים אחרים שהוזכרו קודם לכן. כך המסר שעובר הנו מגובש, מפורמט ובנוסח אחיד וברור עם הרבה כפילויות המאמתות זו את זו.
המסורת תמכה בהעברת הטקסטים ויצרה מערכת שינון משוכללת שמשמרת אותם עד היום. בכך נוצרה על ידי הנזירים מערכת אחסון בעלת מהימנות גבוהה בעלת מנגנוני בקרה סטטיסטיים ובחינות מחזוריות על ידי משננים בכירים וכן בחינות מחזוריות ארוכות יותר בדמות האסיפות הציבוריות הגדולות. מנגנון העברת המידע ממורים לתלמידים במשך הדורות הבטיח את שמירת המסר באופן רציף באופן יוצא דופן גם ללא אמצעים טכנולוגיים מיוחדים אלא באמצעות כשרונם ויכולת האנושית של הנזירים כמעט באופן בלעדי.
באופן סכמטי נוכן לייצג את ההעברה של הטקסטים כמערכת תקשורת באופן הבא:
על רצף הזמן נוכל לראות את התהליך שהחל בבודהה, המשיך בתלמידיו הראשונים שיצרו נוסח אחיד לטקסטים, ומשם הפצה לנמענים במרחב ובזמן תוך התכנסות מחזורית באסיפות לשם בקרה ועריכה מחודשת למניעת רעש. כאשר נוצרו השקפות שהיו רחוקות מידי מהמסר המקורי הן נפרדו ממנו והפכו לזרמים חדשים של המסורת הבודהיסטית (כדוגמת המהאינה). כאשר היה כשל בטכנולוגיה מסויימת (האוראלית במקרה זה) או כאשר הופיעו טכנולוגיות תקשורת חדשות (כתב, הקלטת קול, מדיה דיגיטלית ואינטרנט) הן נוספו במקביל לתמיכה בשימור המסר.
כך נוכל להציג את תהליך העברת הכתבים הבודהיסטים על רצף הזמן:
טכנולוגיות התקשורת החדשות שנוצרו בהיסטוריה פתחו אפשרויות חדשות, יצרו פתח לטעויות ורעש חדש ועדיין המדיום האוראלי נותר בשל מאפיינים ייחודיים שמתאימים למסורת הלימוד הבודהיסטית אשר אין להם תחליף. טכנולוגיות חדשות יצרו אפשרויות נוספות בשלושה מימדים:
1. כמדיום לשימור הטקסטים - שימור הטקסטים בספרים, בקלטות שמע, בקלטות וידאו, בתקליטורים, במחשב ובאינטרנט.
2. כמדיום להפצת המסר לנמענים רבים ובמרחב עצום - הטכנולוגיית החדשות כדוגמת האינטרנט מאפשרות לטקסטים למצוא נמענים בהעברה אישית בכל פינה בעולם בה יש קשר.
3. כעזרים לתמיכה בשינון האוראלי - אימון בשינון עצמי מול דף כתוב, שינון עם קלטת שמע המאפשרת להקשיב שוב ושוב לקטע מסויים שהתאמן עליו וכך הפחיתה את הצורך בהדרכה מצד המורה.
טכנולוגיות חדשות יצרו פתח לבעיות משלוש סוגים:
1. טביעה חד פעמית של הטקסטים. במדיום האוראלי כל ביצוע נעשה מחדש, כל דיקלום הוא חדש ולכן בכל פעם יש אפשרות לטעות או לתקן את הנאמר. כאשר הטקסטים מוטבעים בכתב או במדיה דיגיטלית כלשהי, הביצוע הוא חד - פעמי בעוד ההפצה שלו היא רב - פעמית, ולכן טעות שנעשית בזמן הטביעה מופצת וגורמת עיוותים של מוטציה תקשורתית. מאחר ואין מנגנוני בקרה ותיקון סטטיסטי כמו בשינון בקבוצה, כל טעות הטבועה בספר, קלטת שמע וכו' תועבר הלאה.
2. על פי מדיום תקשורתי אוראלי או אורייני. הטעויות האוראליות יכולות להיות במדיה של קלטת, תקליטור או דיגיטלי אחר. טעויות של בהקשר של הגייה או מבטא אשר נובעים משפת הדובר ואינם משקפים את המקור כראוי. לדוגמה משנן תאילנדי אינו מסוגל לבטא את ההברה 'ר' ולכן היא נשמעת כ - 'ל', כאשר מגיע משנן מתרבות אחרת בעל יכולת לבטא את ההברה 'ר' הוא יבטא אותה כ - 'ל' מאחר ואינו מודע למקור שלה. טעויות אורייניות יכולות להיווצר מקריאה לא נכונה של הכתוב, שגיאות כתיב או בעיות ראייה.
3. על פי מדיה טכנולוגית. ישנן בעיות שונות היחודיות לכל מדיה טכנולוגית בין אם זה ספר שיכול לדהות, להקרע או לההרס מפגעים פיזיים אחרים. מדיה דיגיטלית דורשת מכשיר נוסף להפעלה ומקור אנרגיה באמצעות חשמל או סוללות. קלטת שמע ותקליטור רגישים לחום ומגנטיות, מחשב דורש זרם חשמלי כל הזמן ובדרך כלל דורש מקום להחזקה. האינטרנט מאפשר נגישות גבוהה למספר עצום של משתמש אך דורש מחשב וקישור רציף לאינטרנט, כמו גם עולה בעיית המקור הלא ברור.
על אף היתרונות הבולטות של הטכנולוגיות החדשות בייחוד לשימור מדוייק וארוך זמן והפצה כלל עולמית של הטקסטים והלימוד, קיימים מספר יתרונות יחודיים למדיום האוראלי שטכנולוגיות אלו לא מאפשרות. המדיום האוראלי יוצר קשר אישי ומתערב של המשנן עם הטקסט ועל אף האפשרות לשגות או לשכוח עדיין הוא ביחסים מתמידים של הזכרות והטמעה תוך העמקת ההבנה בתכני הטקסט. בהקשר של הלימוד הבודהיסטי הערך של מאפיינים אלו הנו בעל חשיבות גדולה מאחר ומטרת הטקסטים והעברתם היא לימוד ולימוד דורש התערבות אינטראקטיבית בין המידע ללומד כדי ליצור ידע של ממש. כך נראה ששימור הטקסטים והלימוד יכולים להשמר כל עוד תימשך שרשרת אותנטית של קהילת מורים ותלמידים המהווים בקרה מתמדת ומאגרי איחסון לטקסטים הבודהיסטים.
סיכום
עבודה זו הציגה את המסורת הבודהיסטית האוראלית מראשית הבודהיזם ועד היום כמערכת תקשורת אוראלית מאורגנת ומוכוונת בעלת מאפייניה יחודיים תוך פיתוח מערכות בקרה לשימור ודיוק. מערכת זו קיימת כבר למעלה מ - 2500 שנה ומבוססת על דברי הבודהה והמסר שבלימוד שהציג. העברת מסר זה נעשתה בנאמנות על ידי הסנגהה, קהילת התלמידים שלו, שהלכו בדרכו ופעלו על פי הלימוד כמו גם הפיצו אותה לנמענים רבים בארצות רבות. קהילה זו כוננה מערכת שינון משוכללת של ה'בהאנקה' שרובם היו נזירים שהקדישו עצמם למשימת שימור הלימוד במדוייק. בעבודה זו נבחנו שלושת האספקטים של מערכת התקשורת הבודהיסטית - פעילות המסורת הבודהיסטית החל מהבודהה ותמיכתה בלימוד, מאפיינים יחודיים של הטקסטים האוראליים, ומערכת השינון שפועלת בקהילת הנזירים.
הבודהה עצמו היה מעוניין בשימור התורה ולשם כך ניסח את הלימוד בפורמולות ותבניות הקלות להבנה ולזכירה בעל - פה מאחר והמדיום האוראלי היה האמצעי העיקרי ללימוד כמו גם להעברת מידע. בנוסף הבודהה יצר מערכת משמעת לקהילת תלמידיו שיכלו לשאת בזיכרונם ולשמר באמצעות הבנתם האישית את הלימוד הלאה במרוצת הדורות. המסורת הבודהיסטית המשיכה לשמר ולפתח את שיטת הלימוד כמו גם שיטות וטכניקות לשינון, בקרה ודיוק כדי למנוע עיוותים במסרים. המסורת אימצה טכנולוגיות תקשורת שונות כדי לתמוך בלימוד, בשימור ובהפצה של התורה הזו, ועדיין שימרה את המדיום האוראלי בשל מאפייניו הלימודיים היחודיים.
המחקר הניח שניתוח מבנה וסגנון של הטקסטים הכתובים יוכל לשפוך אור הטקסטים האוראליים שהיו המקור להם ולחשוף מאפיינים שהתעצבו כתוצאה מתהליכי השינון והשימור האוראלי. ואכן, מתוך ניתוח הטקסטים נמצאו מאפיינים רבים האופייניים לספרות אוראלית כגון פרומולות ופסקאות שגורות, חזרתיות, מאפיינים של עזרי שינון מכוונים כגון מיון, ארגון על פי אורך, וחלוקה לקבוצות, ומאפיינים של אנליטיים ופדגוגיים של רשימות ממוספרות, ניתוח הדרגתי, שאלות ותשובות ומאפיינים פואטיים של משקל וחריזה. הפורמולציה של הקאנון מצביעה על לימוד מתודולוגי שיצר הבודהה, אשר לאחר מותו שימש כמורה עצמו.
המסורת יצרה אירגון ועריכה בתהליך של קאנוניזציה אל קובץ סגור שכונה 'טיפיטקה' והשתמשה בכלים והקשרים כמותיים והקשרים תוכניים של הטקסטים אשר שימשו את מערכת השינון בהקשר לבהאנקה אשר הופקדו לשמר חלקים שונים של קורפוס הטקסט ויצרו סדר ויעילות באיתור טקסט מסויים.
שימור אוראלי של טקסטים הנו בעל יתרונות מובחנים אשר המסורת עשתה בהן שימוש. השינון נעשה מגיל צעיר ללא הבנה מילולית של הטקסטים ולא של משמעות הדברים, שימור זה היה מדוייק כיוון שהמשנן לא היה מעורב בתוכן ומשמעות הטקסט ולכן זכר אותו כרצף קולי בלבד, ויכל לשמש כספר קולי מוקלט לאלו שהבינו את השפה. כאשר למשנן הייתה הבנה של השפה הוא היה יכול להשתמש בו כמקור לימוד גם לעצמו וגם ולאחרים וכן לבצע בקרה על טעויות אפשריות. כאשר הייתה הבנה של הלימוד ומשמעותו המשנן היה יכול להעמיק עוד בלימוד דרך הטקסטים כמו גם לשמש כמורה לאחרים. המדיום האוראלי אינו דורש אמצעים חיצוניים כדוגמת ספר, או מכשיר חשמלי כמו בקלטת, תקליטור או אינטרנט, אלא מסתמך על זיכרונו של האדם, כמו גם אינו נתון לבעיות של ירידה בכושר הראייה או השמיעה. מרגע שהטקסטים מוטמעים לזיכרונו של המשנן והוא מתחזק אותם כראוי, הוא יוכל תמיד להרהר בהם או לדקלם וללמד אותם לאחרים, וכך הם הופכים לנכס יקר לעצמו ולאחרים.
לאורך ההיסטוריה המסורת שימרה את הטקסטים באמצעים שונים כדי ליצור בקרה ולשמור על אותנטיות הטקסט. אחד המפעלים של המסורת היה התכנסויות סדירות כדוגמת האסיפות הגדולות שנעשו בהן שיננו ודיקלמו את כל הטקסטים של הקאנון כמות גדולה של נזירים כך שביטלו טועויות סטטיסטיות ויצרו נוסח אחיד ועדכני. ההוראה הועברה ממורה לתלמיד והסתמכה כבר מתחילת המסורת על עדות אישית, על זיכרון ועל הבנה מבוססת כך שאמיתות ואותנטיות הטקסט הייתה מעוגנת בשושלת של מורים ומשננים מוסמכים. האימון של השינון והבקרה המתמדת על דיוק משתקפים באסיפות הסדירות שמנהלים נזירים עד היום מספר פעמים בחודש כדי לשנן את הפטימוקהה, כללי ההתנהגות של הנזירים בצוותא. כאשר שינון עם מספר גדול של נזירים מצליח לבטל חוסר דיוקים. כך האינטראקציה אם בדיקלום משותף עם נזירים אחרים או בין המורה לתלמיד מונעת חוסר דיוקים בהיבטים המילוליים ומונעת חוסר הבנות בהיבטים תוכניים בהתאמה.
המסורת יצרה מערכות לשמירת האותנטיות בהתאם להוראותיו של הבודהה, ביניהן ארבעת הסמכויות (maha-padesa) המאושרות כמקור קביל, ושש הקטגוריות (petakopadesa) אליהן ניתן לסווג היבטים של הלימוד. הטענה הנובעת מאלו היא שהשיחות הקאנוניות אינן גוף ספרותי אלא משמשות כתבניות לימוד מסורתיות ולכן מושג האותנטיות אינו האמת ההיסטורית אלא ההתאמה שלו ללימוד כמכלול אחד ולמציאות הנצפית.
על אף שהטקסטים הועלו על כתב כ - 400 שנה לאחר מות הבודהה עדיין המסורת האוראלית המשיכה כמדיום המרכזי במסורת, וגם אם נבחן את המדיומים של הטכנולוגיות החדשות נוכל לראות שהטרמינולוגיה האוראלית נשמרה בהם. בעבודה הוצגו היתרונות השונים שבשינון הטקסטים שהמהווים את תשתית ההעברה האוראלית, יתרונות אלו מסבירים את העוצמה והחשיבות של המאפיינים האוראלים בייחוד בהיבטים פדגוגיים אשר ממשיכים לתחזק את מפעל ההעברה רב השנים.
התרבות האוראלית ראשיתה בבודהה שלימד את תורתו בדיבור ולא המליץ על כתיבה למרות שהייתה זמינה גם בתקופתו. ההיבטים האוראליים של השינון מועילים בשלושה תחומים:
1. חברה - השינון מאגד את הנזירים אל תוך הקהילה, כאשר הם שותפים לחלק בעשייה מרכזית של הנזירים לשימור הטקסטים והלימוד. חלק מהטקסטים האלו מיועדים לדיקלום ומזמור בפני קהל של אנשים הן לצורכי לימוד והן לצרכים פולחניים. כמו כן הדיקלום תומך בהנגשת הלימוד ליצורים שמיימיים על פי אמונת המסורת.
2. חינוך - שינון קשור בקשר עמוק ללמידה, כדוגמת כללי ההתנהגות על פיהם הנזיר אמור לפעול, וכן למידה של הטקסטים בהיבטים פילוסופיים או של הפרשנות המהווה מודל חיקוי לחניך בדרך החשיבה והשקפת המציאות ומשמשת אותו להעלאת טענות בדיונים שונים.
3. הבנת הלימוד - הבודהה אמר ששינון הוא כלי שמסייע ביותר להבין את משמעות הלימוד, ומתוך עדויות של נזירים עולה כי אכן השינון מסייע להטמעת הטקסטים בתודעה יוצר אינטימיות איתם, הופך את הידע לזמין, מיידי ואקטיבי, כך שהחניך לא נותר עם פיסות מפוזרות של אינפורמציה אלא בעל משאב רוחני מגובש ומאורגן המהווה את הבסיס לחקירה מעמיקה של תופעות המציאות.
המודל התקשורתי שהצגתי מתאר את העברת הטקסטים הבודהיסטים במשך ההיסטוריה, ויכול לתרום להבנת מערכות העברה אוראליות נוספות של מסורות שונות, מתוכן ניתן להפיק תובנות רבות על התקשורת האנושית המילולית. המסורת הבודהיסטית יצרה מערכת מאורגנת של קהילת נזירים שאחד מתפקידיה העיקריים היה לשמר את הטקסטים והלימוד ודרך המודל ניתן לראות כיצד מסר שנוצר לפני כ - 2500 שנה עבר בהצלחה מרובה עד היום תוך שימוש באמצעים שונים לשימור, הפצה, ובקרת דיוק. ההצלחה נובעת הן מהניסוח הפורמלי שנעשה על ידי הבודהה עצמו, ובהמשך ניסוח ועריכה מדוקדקים של תלמידיו, והן מפעילות המסורת שתמכה בשימור באמצעות בקרה סדירה ברזולוציות שונות החל מטקסטים מסויימים ועד אסיפות גדולות לשינון עריכה ודיקלום של כל קורפוס הטקסטים. וכן יצירת מערכת הפצה מתמדת כדי לשמור על מספר 'עותקים' הולך וגדל של הטקסטים והן כדי להעביר את המסר הלימודי לכמה שיותר נמענים. כמו כן כינון מערכת משננים מאורגנת שתפקידה היה לשמר את הטקסטים במדוייק לשימוש עצמי ולשימוש ציבורי. כל אלו יצרו מערכת תקשורת מאורגנת ומכוונת שמצליחה לאמץ טכנולוגיות חדשות כגון המדיה הדיגיטלית והאינטרנט, ומשתמשת בה לשימור, הפצה ולימוד, תוך שמירה על אותנטיות.
ניתן להעלות את השאלה האם המקרה של המסורת הבודהיסטית הוא יחודי ועל כך נוכל לחקור מערכות העברה אוראלית נוספות כדוגמת זו של מסורות דתיות בעיקר כדוגמת המסורת של התורה שבעל - פה היהודית, מסורות איסלאמיות של שימור הקוראן ומסורות נוצריות של שימור הברית החדשה, כמו גם מסורות עתיקות אחרות שאינן בעלי אופי דתי מובהק אך דורשות שימור מילולי מדוייק. חקירה של מסורות אלו כמו גם השוואה ביניהן יכולות להאיר פנים נוספים של ההעברה האוראלית כתקשורת במסורות השונות.
מקורות
Adikaram, E.W. (1946) Early History of Buddhism in Ceylon, Migoda, Chapter 3.
Ahlstrm G. W. (1966) Oral and Written Transmission: Some Considerations, The Harvard Theological Review, Vol. 59, No. 1 (Jan., 1966), pp. 69-81. Cambridge University Press on behalf of the Harvard Divinity School
Alper, H., ed. (1989) Mantra. Albany: State Univrsity of New York Press
Arpita, Sen. (2008) Pali Tipitaka Chanting : Oral Tradition Of Theravada Buddhism - An Audio Visual Documentation Project At Bodh Gaya, Indira Gandhi National Centre For The Arts, New Delhi.
Beadrsley, Monroe (1977), Aspects of Orality: A Short Commentary, New Literary History 8(3): 521-30
Bhikkhu namoli and Bhikkhu Bodhi (1995), The Middle Length Discources of the Buddha, A Translation of the Majjhima Nikya. Wisdom Publication, Boston Massachusetts, USA.
Bhikkhu Bodhi, (2005), In the Buddhas Words, An anthology of Discourses from the Pli Canon. Wisdom Publication, Somerville Massachusetts, USA
Blackburn Anne M. (2001) Buddhist Learning and Textual Practice, in Eighteenth-CenturyLankan Monastic Culture, Princeton University Press
Brough, John (1950), "Thus Have I Heard... ", Bulletin of the School of Oriental and African Studies, University of London, Vol. 13, No. 2, pp. 416-426, Cambridge University Press
Cho, Eunsu (2004), From Buddha's speech to Buddha's essence: philosophical discussions of Buddha-vacana in India and China, Asian Philosophy,14:3,255 - 276, Routledge, London
Collins, Steven, (1990) On the very Idea of the Pli Canon, Journal of the Pali Text Society 15, pp. 89-126
Collins, Steven, (1992) Notes on Some Oral Aspects of Pali Literature. Indo-Iranian Journal 35, pp 121-135
Cousins, L.S. (1983) Pali Oral Literature, from P. Denwood and A. Piatigorsky (eds) Buddhist Studies: Ancient and Modern. London Centre for South Asian Studies, School of Oriental and African Studies, university of London, Curzon Press/Barnes and Noble, pp. 1-11
Culley R. C., (1963) An Approach to the Problem of Oral Tradition, Vetus Testamentum, Vol. 13, Fasc. 2, BRILL Publishing, pp. 113-125.
Dreyfus, Georges J.B. (2003) The Sound of two hands clapping: the education of a Tibetian Buddhist monk, Berkeley: University of California Press, pp. 85-260
Etienne Lamotte, (1988), The Assessment of textual Interpretation in Buddhism in Donald S. Lopez Jr., ed., Buddhist Hermeneutics, Honolulu: University of Hawaii Press, pp 11-27.
Gombrich, (1996), How Buddhism Began, Continuum International Publishing Group
Gombrich, R.F., (1988). How the Mahayana Began, Journal of Pali and Buddhist Studies, pp. 29-46. The Buddhist forum: Vol 1. London: School of Oriental and African Studies.
Graham, W.A. (1987), Beyond the Written Word: Oral Aspects of Scripture in the History of religion. Cambridge University Press.
Griffiths, Paul (1981). Concentration or Insight: The Problematic of Theravda Buddhist Meditation-Theory. Journal of the American Academy of Religion. XLIX(4): 605-624
Heyer, Paul. (2003). Harold Innis, Rowman & Littlefield.
Hoffman, Frank J. (1992) "Evam Me Suttam ", Oral Tradition in Nikaya Buddhism" in Jeffrey R. Timm, ed. Text in Context. Albany: SUNY Press, pp 195-219
Jason Heda, (1969) A Multidimensional Approach to Oral Literature, Current Anthropology, Vol. 10, No. 4, Part 2, pp. 413-426, The University of Chicago Press on behalf of Wenner-Gren Foundation for Anthropological Research
Jayatilleke, K.N. (1975) The Message of the Buddha, London.
Kenneth Chen, (1958). The Mahaparinirvanasutra and The First Council, Harvard Journal of Asiatic Studies, Vol. 21, pp. 128-133, Harvard-Yenching Institute
Levering, Miriam (1989), Rethinking Scripture: Essays from a Comparative Presepectives, ed. Albany, NY: State University of New York Press.
Lopez Jr. (1995), Authority and Orality in the Mahayana, Numen, Vol. 42. No. 1, pp 21-47
Lamotte, Eittiene (1988). History of Indian Buddhism. Louvain: Peeters Press
Law, Bimala Churn (1933). A History of Pali Literature, Vol. 1. Varanasi: Bhartiya.
McDaniel, Justim Thomas, (2003). Invoking the Source: Nissa manuscripts, Pedagogy and Sermon-making in Northen Thai and Lao Buddhism. A Thesis for the Department of Sanskrit and Indian Studies. Harvard University, Cambridge, Massachisetts.
McDermott James P. (1984), Scripture as the Word of the Buddha, Numen, Vol. 31, Fasc. 1, pp. 22-39, BRILL Publishing
McMahan David, (1998) Orality, Writing, and Authority in South Asian Buddhism: Visionary Literature and the Struggle for Legitimacy in the Mahyna, History of Religions, Vol. 37, No. 3, pp. 249-274. The University of Chicago Press
Norman, K.R., (1997). Philological Approach to Buddhism, Routledge, London.
Piya Tan, (2001), The Teaching Methods of Buddha, A dynamic vision of Buddhist hermeneutics. Dharma Leadership Training Course 2002, National University of Singapore Buddhist Society
Rowlands Michael, (1993) The Role of Memory in the Transmission of Culture, World Archaeology, Vol. 25, No. 2, Conceptions of Time and Ancient Society, pp. 141-151. Taylor & Francis, Ltd.
Salisbury, Edward E. (1844), Memoir on the History of Buddhism, Journal of the American Oriental Society, Vol. 1, No. 2, pp. 79-135, American Oriental Society
Samuels, Jeffry. (2004), Toward and Action-Oriented Pedagogy: Buddhist Texts and Monatic Education in Contemporary Sri Lanka. Journal of the American Academy of Religion, Vol 72, No. 4, pp. 955-971
Schwarzschild, L. A. (1972), Some 'Unusual' Sound-Changes in Prakrit. Journal of the American Oriental Society, Vol. 92, No. 1, pp. 100- 104, American Oriental Society
Veidlinger, (2006) Spreading the Dhamma, University of Hawaii Press
Veidlinger, Daniel M. (2006), Thailand Spreading the Dhamma: Writing orality and textual transmission in Buddhist northern Thailand. Honolulu: University of Hawaii Press.
Walsh, Maurice, (1995), The Long Discources of the Buddha, A Translation of the Dgha Nikya. Wisdom Publication, Boston Massachusetts, USA.
Walters, Jonathan S. (1999), Suttas as History: Four Approaches to the "Sermon on the Noble Quest" (Ariyapariyesanasutta), History of Religions, Vol. 38, No. 3, pp. 247-284, The University of Chicago Press
Wayman Alex (1965), The Buddhism and the Sanskrit of Buddhist Hybrid Sanskrit, Journal of the American Oriental Society, Vol. 85, No. 1, pp. 111-115 (American Oriental Society)
שוורץ, שי (2008). דהמפדה, פיסות של אמת. הוצאת דהמדאנה, ישראל
שוורץ, שי (2006). מה עוד אמר הבודהה, מבוא ללימוד ותרגומים מהכתבים הבודהיסטים, שי שוורץ, ישראל.
שוורץ, שי (2004). מה אמר הבודהה, תרגומים מהכתבים הבודהיסטים, שי שוורץ, ישראל.
מקורות באינטרנט
Mettanet - Lanka (Pali Scripture) <
מה אמר הבודהה, הוצאת דהמדאנה << http://www.buddha.co.il>>
Wikipedia <
Wikipedia <
Theravada Buddhism <
Google Scholar <
Buddhanet <
Indira Gandhi National Centre for the Arts <
JSTOR << http://www.jstor.org/>>
IngentaConnect <
ProQuest << http://www.proquest.com/>>
[1] In Veidlinger (2006), p. 1
[2] דוּקְהַה - סבל, כאב, חוסר היכולת להיות מסופק לגמרי. (כל הגדרות המונחים מופיעים בהרחבה בשוורץ, 2006)
[3] סַמְסָארַה - מעגל הלידות. מילולית: 'נדידה ניצחית'. הכינוי למכלול האינסופי של מחזורי החיים של כל היצורים, הכוללים לידה, הזדקנות ומוות חוזרים ונשנים. מיוחס גם לכל רגע בחיים בו מתבצע תהליך זה של השתנות מתמדת.
[4] ניבָּאנַה - סנסקריט: נִירְוָואנַה, מילולית: כיבוי, דעיכה. המטרה הסופית של הדרך הבודהיסטית. כיבוי מוחלט של שורשי הסבל: תאווה, שנאה ובורות. שחרור מלידה עתידית, הזדקנות, מחלות, ומוות.
[5] הכתבים הקלאסיים שנלמדו על ידי הברהמינים באותם ימים - נִיגְהַנְדוּ (Nighau, מילון, אוצר מילים), קֵטוּבְּהַה (Ketubha, אומנות הכתיבה, ליטורגיה) ואַקְהַרַפַּבְּהֵדָה (Akkharappabheda, פונולוגיה). החמישי אִיטִיהָאסַה (Itihsa), חכמת האגדות - בתקופה מסוימת החיבור טְהַבַּנַה (thabban), נוסחות כשפים, היה נחשב הוודה הרביעית. מלבד ארבעת הוודות האלו היה על תלמיד ברהמין ללמוד גם את חיבור הטְהַבַּנַה. לכן הוא היה ידוע בין הברהמינים כאיטיהאסה החמישי. לימודים נוספים שהיו מקובלים אצל הברהמינים - פָּאדַה (Pda), פילולוגיה, ווִיָאקַרַנָה (veyykaraa) - דקדוק, לוֹקָאיַטַה (lokyata) - פילוסופיית של חכמה ארצית.
[6] סוקטה - מילולית: 'מה שנאמר היטב'.
[7] In Heyer, 2003
[8] In Veidlinger, 2006
[9] In McWhirter 1986, 22: Veidlinger, 2006
[10] דהמה - הלימוד של הבודהה.
[11] תהרוואדה - מילולית: דברי הזקנים או דברי הבכירים.
[12] יש לציין שבטרמינולוגיה העברית המונח 'טקסט' הוא בעיקרו אורייני דווקא והורחב למובן האוראלי בצורה הפוכה לתרבות הבודהיסטית, יתכן בשל העובדה שהמסורת היהודית אוריינית ולכן האוטוריטה מיוחסת לספרים כתובים ופחות להעברה אוראלית
[13] הזרם הבודהיסטי שהתפתח מאוחר יותר ומכונה 'המרכבה הגדולה' מאחר ומטרת ההולכים בו להגיע להארה בדרך הבודהיסטה (bodhisatta), כיישות המיועדת להיות בודהה בעתיד.
[14] מילולית: 'לומר מה הפירוש'. לפרשנות הבודהיסטית נוספה מאוחר יותר פרשנות נוספת לפרשנות הראשונה.
[15] In Collins, 1990: Tenckner, V. (1908) Notes to the Milinda panha (Andersen), Journal of the Pali Text Society, vol VI.
[16] In Collins, 1990: Bizot, F. (1976) Le Figurier a cinq branches, Publications de lecole francaise de lextreme-orient, vol. CVII, Paris.
[17] אננדה (Ananda) היה העוזר האישי הידוע של הבודהה במשך שנים ארוכות.
[18] 'שומע' הוא אדם שמגיע לדרך כאשר הוא שומע את הלימוד מפי הבודהה או תלמידיו, רק הבודהה גילה את הדרך בזכות עצמו ללא מורה.
[19] סנגהה היא קהילת הנזירים והנזירות, תלמידיו של הבודהה. המונח מורחב גם לקהילת כל המתרגלים ההולכים בדרכו של הבודהה
[20] תרגום מתוך שוורץ, 2004. ע. 27 - מקור: Kalama sutta, Anguttara Nikya, Tika Nipata, Mahavagga, o. 65
[21] על פי המסורת הבודהה העתידי 'מייטרייה' (Maitreya) יופיע בעולם רק בעוד כ - 30,000 שנה.
[22] בודהגושה (Bhadantcariya Buddhaghosa) היה מלומד ופרשן הודי מהמאה ה - 5 לספירה. פרוש שמו בפאלית הוא "קולו של הבודהה". עבודתו הידועה היא Visuddhimagga, 'הדרך לטיהור' ניתוח מעמיק ואנליטי של הדרך הבודהיסטי, הידועה גם בכינוי האנציקלופדיה של הבודהיזם התהרוואדי, והוא ידוע כפרשן החשוב ביותר במסורת הזו. v. Hinber, Oskar (1996), A Handbook of Pali Literature, New Delhi: Munshiram Manoharal Publishers Pvt. Ltd.
[23] כפי שהוכיח ד"ר ברואה, Dr. B. M. Barua, מתוך Hoffman, 1992
[24] In Hoffman, 1992
[25] Lance Cousins, Internet Communication, Buddha-L discussion group, February 7, 1996
[26] Jvaka Sutta - Majjhima Nikya 55, Majjhimapasapi 5, (M I 365)
[27] Ambalahika Rhulovda Sutta, Majjhima Nikya 61, Majjhimapasapi, 11 (M I 414)
[28] Sekha Sutta, Majjhima Nikya 53, Majjhimapasapi 3, (M I 353)
[29] Anattalakkhana Sutta Samyutta Nikya XXII, 59
[30] Brahmajala sutta, Digha Nikya, 1
[31] Sangti Sutta, Digha Nikaya, 33. (Walsh, 1995, p. 479-80)
[32] Puttamasupama Sutta Sayutta Nikya, Dukkha Vagga 63, (S II 98)
[33] Parivmamsana Sutta, Sayutta Nikya, Nidna Sayutta, Dukkha Vagga, 51, (S II 80)
[34] המילה פרה הנה הכינוי לנזיר בודהיסטי בשפה התאילנדית
[35] המילה אג'אן הנה כינוי לנזיר מורה בשפה התאילנדית
[36] In Dreyfus, 2003: Geshe Rabten, The Life and Teaching of Geshe Rabten: A Tibetan Lamas Search for Truth. Trans and ed. B.A. Wallace (London: Allen and Unwin, 1980), 81. P., 53
050-3331-331