צריכה בירור יסודי. מה הכוונה לאהוב כל יהודי? על איזה סוג אהבה מדובר? ובכלל מהי אהבה? מאמר שמנסה לברר מה התורה דורשת מאיתנו ביחס למצוה זו.

הקדמה

מצינו התייחסויות רבות למצוה זו החל מהמאמר הידוע של רבי עקיבא על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" "זהו כלל גדול בתורה" ועד להתייחסויות בחז"ל, בראשונים ובאחרונים ופסיקתו של הרמב"ם "מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך". הדברים ידועים וברורים לכל ואין צורך להאריך.

במאמר זה ברצוני להתעכב על נקודה קצת לא ברורה בנוגע לקיום מצווה זו. ברמה הפרקטית של קיום המצוה הלכה למעשה נתקלים אנו בקשיים לא פשוטים ולא קלים כלל בנוגע אליה ואף נדמה לפעמים שאין אפשרות אמתית כל כך לקיים אותה "על כל אדם" ממש בלי "יוצאים מן הכלל". כי הרי בסה"כ מדובר בנו, בני אדם, עם מעלות וחסרונות, רגשות ויצרים, עליות ומורדות, כאלה שאנו אוהבים, כאלה שפחות וכאלה... - וזה טבעי לחלוטין.

כביכול נדרש מאיתנו להיות סופרמנים כאלה שאוהבים את כולם, מכבדים את כולם ועושים מעשי חסד לכל אדם "לפיכך צריך שיספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו", "גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולעסוק בכל צורכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו, ולספוד, ולחפור, ולקבור, וכן לשמח החתן והכלה, ולסעדם בכל צורכיהם". כן כך נפסק להלכה ברמב"ם ולפני המקורות הרבים במוסר ובחסידות.

בשונה ממצוות של בן אדם למקום כגון להניח תפילין, לקבוע מזוזה, לאכול כשר, לשמור שבת, טהרת המשפחה וכדומה שהם מצוות מעשיות, ופשוטות מהבחינה הזאת שלא נדרשת עבודה פנימית או נפשית כדי לעשותם (כי הרי אם יש לך יד אתה יכול להניח תפילין, אם הגעת לבית שים מזוזה, וכן כך לכל שאר המצוות) הרי המצוות של בן אדם לחברו ובמיוחד אהבת ישראל אינם כך. במצוות אלה נדרש בהם להתייחס למישהו אחר, זה לא אני עושה מצוה לבורא עולם אלא זה אני עושה מצוה למישהו אחר והרי "אם הוא לא ראוי? אם הוא פגע בי? אם אני כועס עליו?" האם אוכל לקיים את המצווה? האם התורה מחייבת אותי להגיע לדרגה נעלית כזו? והכי חשוב האם יש דרך ריאלית דרכה נוכל להגיע לקיים את המצוה?

כדי לענות על השאלות האמורות נענה קודם על שאלה בסיסית יותר והיא האם מצוות אהבת ישראל היא מצווה על הרגש, ז"א שעל כל יהודי מוטלת חובה לחוש רגש מסוים (אהבה) כלפי כל יהודי באשר הוא או שהציווי אינו על הלב אלא על המעשים, ז"א שעל כל יהודי מוטלת החובה לעשות מעשים מסוימים כגון אלה המפורטים לעיל ברמב"ם?

אין בכוונתי כעת להיכנס לדיון הלכתי ארוך ומייגע עם מקורות, ציטטות, ראיות והפרכות לכל צד של השאלה ואז לפסוק הלכה למעשה מהי מהות המצוה ולפי זה מהם השלכותיה המעשיים. אלא ברצוני להעלות רעיון מסוים שמובא במספר מקומות אלא שהוא קצת עמוק ומבלבל ואנסה כאן לנסח אותו במילים פשוטות וברורות ככול האפשר.

מהי אהבה

רבים האנשים שניסו להסביר מהי אהבה. נכתבו עליה אין ספור ספרים, פנטזיות ורומנים. חוקרים ניסו לפענח את קסמה, פילוסופים הרהרו עליה, תיאוריות ופרשנויות אין סוף העצימו את מורכבותה אך כל אלה בעיקר הרחיקו אותנו ממנה וגרמו לנו לא להבין את פישרה. היו שחשבו שאהבה היא החיים, היו שחשבו שהיא מינית ביסודה אחרים חלקו וטענו שלהפך, אהבה היא א מינית ביסודה אלא היא איזה משהו נשגב, אין סופי, מין ערגה שאי אפשר לתפוס ולהשיג. שאלות כמו האם היא רגש אחד או מנעד של רגשות, האם יש סוגי אהבות שונות והאם אהבה אחת דומה לחברתה הביאו לידי כך שיש טוענים שאין כלל אהבה בעולם.

למרות כל זאת על מנת שנוכל להסביר את הנושא עלינו לתת הגדרה מסוימת לאהבה: ובכן אהבה היא קבלה. כשהאדם מקבל אל עצמו משהו אחר נאמר שהוא אוהב את הדבר. קודם קבלת הדבר האדם לא התייחס או אף שנא דבר מסוים וכעת לאחר קבלתו אליו? נאמר שהוא אוהב את הדבר. אסביר הגדרה זאת בהמשך.

קודם כל אהבה עצמית

הפסוק אומר במפורש שאהבת האדם לעצמו קודמת לאהבת הזולת, ואהבת לרעך כמוך - אהוב את רעך כמו שאתה אוהב את עצמך.

מה זה אומר לאהוב את עצמי? לפי האמור לעיל אדם שקיבל את עצמו הפירוש הוא שהיה זמן לפני קבלתו את עצמו, מצב בו חלקים ממנו נשארו מחוץ לעצמו, הוא לא התייחס ואף שנא אותם וכעת הם נמצאים ונוכחים. נשים לב שאין אנו מתייחסים לרגש כלשהו, אהבה במובנה הקלאסי, אלא להתייחסות או חוסר התייחסות למשהו, קבלה או חוסר קבלה של חלק מסוים בתוכנו.

המנגנון עובד כך: האדם מבחין שמשהו חסר לו (מתייחס, מזהה, מקבל את העובדה, שם לב, כי הרי קודם לכן הוא לא הבחין - הדבר לא היה קיים בתודעתו, כעת הוא) מזהה מהו החיסרון (אנו מדברים על כל חיסרון זה יכול להיות רעב, עייפות ושעמום ועד לגרוב גרביים) ושועט למילויו - זהו אהבת עצמו. קבלת העובדה שיש חיסרון והניסיון למלאותו.

כל רגע ורגע בחיים אדם ממלא צורך כלשהו, אם הוא רעב יחפש אוכל, עייף ילך לישון, צריך קורת גג ישכיר או יקנה בית, צריך כסף יחפש עבודה וכן אלאה. אין דבר שאדם עושה ללא סיבה, הכל כולל הכל זה כדי למלא איזה צורך שעלה. הדבר היחיד שמעניין אותנו זה למלא צרכים, זה מה שאנו עושים כל החיים, 24 שעות ביממה 360 ימים בשנה עד 120.

משהו שאיננו רואים הרי הוא לא קיים מבחינתנו (ראייה בכל המובנים, ראיית השכל, ראיית הלב וראיית העיניים) ואין לנו מה לעשות לגביו. בין אם מדובר בחיסרון נפשי - רגשי ובין אם מדובר בחיסרון פיזי, אם הוא לא יהיה נוכח, אם אין קבלה שהוא קיים והוא חסר, לא יהיה מה למלא. גודל או סוג העצם או המרחק ממנו לא אומר כלום, ייתכן שפיל יעבור בחדר ומי שיושב שם לא יבחין בו כי הוא שקוע במשהו אחר - יוצא אם כך שחיסרון שייך רק למה שקיים בתודעה.

אהבת ישראל

התורה לא דורשת מאיתנו להיות סופרמנים, לאהוב או לחבב כל אחד. המצווה היא למלא צרכים של הזולת. (רק) אם הבחנת, זיהית, קיבלת את העובדה שחסר למישהו משהו עלייך לעזור לו למלא את הצורך. במבט ראשון נראה שיש אין סוף צרכים, שכל כך הרבה אנשים צריכים כל כך הרבה צרכים אך האמת אינה כך כיון שאם אתה לא מבחין בכך, זה לא בתודעה שלך אין עליך כל חיוב לעשות משהו.

זה כמו שיש לאדם "צורך" להיות עשיר או "צורך" לעשות ספורט אך בפועל הוא בקושי סוגר חודש ומנמנם בכורסא במקום ללכת לחדר כושר. האם באמת יש לו צרכים כאלה? התשובה היא שלא כי אם באמת היה לו צורך להיות עשיר כמו שיש לו צורך לאכול או צורך ללבוש נעלים הוא היה עושה זאת אלא שנדמה לו שיש לו צורך כזה אך האמת שאין כאן צורך אמתי.

החיוב למלא צורך של מישהו אחר הוא בדיוק כמו הצורך למלא את הצורך של האדם עצמו וכמו שלאדם עצמו הצרכים שהוא ממלא הם צרכים אמתיים כך לגבי הזולת החיוב הוא למלא צורך אמתי שקיים אצל הזולת.

איך נדע מהו צורך אמתי? לכן מונה הרמב"ם מעשים "שאין להם שיעור", מעשים אלו ודומיהם אין לאדם אפשרות למלאותם בעצמו הוא נצרך לזולת כדי למלאותם וכאן יש מקום לאדם למלא צורך של מישהו אחר והוא מחויב לעשות זאת:

"גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולעסוק בכל צורכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו, ולספוד, ולחפור, ולקבור, וכן לשמח החתן והכלה, ולסעדם בכל צורכיהם".