הרבה אנשים בעלי אוריינטציה רוחנית מוצאים עניין בקואוצ'ינג כיוון שהוא מציע נתיב להתפתחות אישית, אבן היסוד לכל עבודה רוחנית אמיתית. עם זאת, מאמנים ומתאמנים בעלי גישה רוחנית מביעים לעיתים קרובות אי נוחות מהסגנון של האימון הקלאסי, שנתפס בעיניהם כמנוגד לכמה עקרונות רוחניים בסיסיים. כמאמן אישי החוקר אסכולות רוחניות במשך 25 השנים האחרונות, אני מוצא שאימון הוא כר נפלא לשילוב של עקרונות רוחניים. לתפיסתי אימון אישי מועצם מאוד כאשר משולבים בתוכו עקרונות רוחניים, ובמאמר זה אציג כמה עקרונות לאימון אישי בגישה זו.

מה הארוע הזה בא ללמד אותי?

האימון הקלאסי מלמד אותנו לקחת אחריות על חיינו. סטיבן קובי, מחבר רב המכר "7 ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד", למשל, מבדיל בין גישה ריאקטיבית, המגדילה את "מעגל הדאגה", לבין גישה פרו - אקטיבית, המגדילה את "מעגל ההשפעה", שהוא הבסיס לשינוי המבוקש.

ברור ומוסכם שאם דפוס התנהגות הרסני גורם לנו נזקים, עלינו מוטלת האחריות לזהות את הדפוס השגוי ולתקן אותו. אבל כיצד עלינו להתייחס לארועים שנמצאים כביכול מחוץ להשפעתנו? כיצד עלינו להתייחס לסיטואציה בה מתאמן מעיד על כך שקנה דירה והקבלן פשט רגל והשאיר את משפחתו חסרי כל? או שמתאמן מספר שעבר תאונה שקרתה בגלל טעות של הנהג האחר והשאירה אותו מוגבל?

המאמן הרוחני ינסה לבדוק עם המתאמן מה בתוכו משך אליו ארוע מסוג זה. המאמן הרוחני יודע שאין מקריות. כאשר מתרחש משהו בחיינו, הוא "הוזמן" על ידי חלק בנו שצריך ללמוד משהו מארוע זה, קשה ככל שיהיה. לפיכך, באימון נתמקד על השאלה מה בתוכנו משך את הארוע החיצוני? איזה גורם ממנו התעלמנו דורש את תשומת ליבנו באמצעות הארוע? מה בא הארוע הזה ללמד אותנו? והחשוב מכל - מה הפוטנציאל החיובי שבארוע זה? כלומר - כיצד נוכל להפוך את החיסרון ליתרון?

הסוד מאחורי "הסוד"

המאמן עוזר לנו לראות מדוע אנחנו עדיין דבקים בדפוסים תבוסתניים, למרות שאנחנו מבינים שהם לא רצויים. אולי אנחנו מרוויחים משהו מההצמדות להם? באימון רוחני אנו מלמדים שאין להסתפק בבדיקת דפוסים מודעים. חשוב עוד יותר להבין את הדפוסים העמוקים יותר, אלה שאינם בהכרח נראים לעין. העקרון המטפיסי האומר "דומה מושך דומה" מלמד אותנו שהדפוסים העמוקים והלא מודעים מושכים אלינו יותר מכל ארועים בעלי אופי דומה.

הסרט "הסוד" עוסק בדיוק בנושא זה, ומלמד אותנו לחשוב חיובי, כדי למשוך ארועים חיוביים. הסוד מאחורי "הסוד" הוא, שלפעמים אנחנו חושבים חיובי, אך עדיין מושכים אלינו ארועים קשים בגלל תכנות עמוק יותר שאיננו מודעים לו. אני נזכר במקרה בו תלמידה בקורס שהעברתי סיפרה לי באי נוחות רבה שבשנה האחרונה, דווקא מאז שהחלה לחזור על משפטים חיוביים בסגנון "מגיע לי להצליח" - היא מוצאת שיותר ויותר דברים רעים קורים לה. בירור מעמיק יותר שעשיתי איתה, גילה שהיא לא באמת מאמינה שמגיע לה, והסתירה בין מה שניסתה לומר לעצמה במודע, למה שהמשיכה לומר לעצמה באופן לא מודע, עוררה קונפליקט רגשי סמוי, שמשך אליה את החוויות הקשות שעברה. סיפור זה הוא רק דוגמה אחת לכך שהוויה של אופטימיות וחיוביות, שחשובה מאין כמוה כמובן, אינה מספיקה בכדי להבטיח הצלחה ואושר. חשוב לבדוק שאין צרימה עם אמונות עמוקות יותר שאיננו מודעים להן. זו עבודה שעל כל אחד מאיתנו לעשות, כיוון שרובנו חיים עם "אמונות ליבה" שאיננו מודעים אליהן, ושעלולות בהחלט לעמוד בסתירה למשאלותינו המודעות.

את האושר מוצאים בדרך יותר מאשר ביעד

אימון אישי מכוון תוצאה. כולנו רוצים דברים ושואפים להשיגם, מתוך אמונה שכשנשיג את אותם דברים נהיה מסופקים יותר, ואולי מאושרים יותר. אבל כמה אנשים שהשיגו את כל מה שרצו באמת מאושרים? האם העשירים והמפורסמים הם בהכרח מאושרים? מה הקשר בין השגיות ואושר? מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החיובית הראו שאין בהכרח קשר ישיר בין השגיות ואושר. אנשים ש"יש להם הכל" הם הרבה פעמים פחות מאושרים, כי להט העשייה שהיה בחייהם התפוגג.

גם אתם יכולים אולי להזכר במשהו ששאפתם לו בכל מאודכם, ודווקא משהשגתם אותו חשתם ריקנות וחוסר סיפוק. זכור לי היטב תלמיד שלי שחיכה בקוצר רוח לפנסיה בכדי "להתחיל לחיות", ומשזכה להגיע סוף סוף למקום השליו הזה, בו יכול היה לקום בבוקר ולעשות כרצונו, או לא לעשות כלום, מצא עצמו קמל בתוך שלוותו... מדוע קורה שדווקא כשהגענו למקום בו רצינו להיות, ל"יעד" שלנו, דוקא אז אנו חשים פחות מסופקים?

נראה שבכדי לשמר את הלהט בחיינו עלינו לעבוד לקראת השלמות ולאו דוקא להשיגה. הצעידה הנמרצת והאופטימית בדרך אל המטרה היא מקור הסיפוק והאושר שלו אנו יכולים לצפות, ולא בהכרח השגת המטרה. למאמן הרוחני, לכן, חשובה יותר הדרך של המתאמן מאשר היעד. באימון רוחני מושם הדגש על בירור מעמיק של הסגנון האישי של המתאמן, ומציאת הדרך הנכונה עבורו, תוך שמירת גמישות לגבי המטרה. המאמן הרוחני יותר מהמאמן הקלאסי, שם דגש על ההנאה מהדרך, לא פחות ואף יותר מהשגת התוצאה.

כדי להדגים עקרון זה אביא (במילים שלי) את סיפורו של דון מיגל רואיס, שמספר בספרו הידוע "ארבע ההסכמות" על מאסטר הודי שתלמידו המערבי שואל אותו: "כמה זמן יקח לי להגיע לנירוונה אם אתרגל מדיטציה 4 שעות ביום? " עונה המאסטר - "10 שנים", "ואם אתרגל 8 שעות ביום, כמה זמן יקח? " מקשה התלמיד. עונה המאסטר - "20 שנה". התלמיד המערבי המבולבל שואל "מדוע יקח זמן כפול אם אתרגל יותר? " עונה המאסטר "כי מטרת המדיטציה להביא לך הנאה. אם תתרגל 8 שעות ביום תהפוך המדיטציה למטלה מעיקה, ותקשה עליך לזכות באושר הנכסף".

כיצד לאמץ תודעת שפע אמיתית?

התפיסה הקפיטליסטית עליה התחנכנו רובנו מלמדת אותנו לקחת מהחיים מה שנוכל, ולתת רק מה שאנחנו חייבים. למרות שזו התפיסה המאפיינת את מה שקרוי "חברת השפע", היא יוצרת דווקא מנטליות של מחסור, כיוון שהיא גורמת לנו תמיד לחוש שאם ניתן מעצמנו יהיה לנו חסר. האימון הרוחני מלמד אותנו גישה אחרת, לפיה עלינו לתת מה שנוכל ולקבל את מה שיבוא. גישות רוחניות רבות מדגישות שאנחנו באים לעולם כדי לשרת, וכאן כדי לעשות למען אחרים. נתינה אינה בהכרח דבר חומרי. נתינה היא מה שאתם יכולים לתת, מה שיש ברשותכם ואתם יכולים להעניק לאחרים בלי קושי. אין הכוונה לצאת מגדרכם כדי לרצות אחרים, אלא לתת את מה שקל לכם לתת, שאותו פעמים רבות מתבקש מצדכם להעניק. למאמנים קלאסיים תפיסה כזו עלולה להשמע תבוסתנית משהו, אבל אם תחשבו על זה היטב תבינו שזוהי תודעת השפע האמיתית, כיוון שהיא משדרת למיינד שלכם שלא יחסר לכם גם אם תתנו. כאשר תשנו את המוד המנטלי שלכם מקבלה לנתינה, היקום יעניק לכם את מה שאתם זקוקים לו.

ההפתעה כאן עשויה להיות, שאתם כבר תדרשו הרבה פחות, כיוון שאתם תרגישו שאתם מקבלים מעצם הנתינה.

לעקרון זה מרכיב חשוב נוסף, והוא היכולת לזהות את המתנות שהיקום נותן לנו... הרבה פעמים אדם מוקף באהבה והצלחה ומתלונן שהחיים מתייחסים אליו רע. חשוב שנכיר תודה על מה שהחיים נותנים לנו, ונלמד לראות את משמעות הדברים, ומדוע הם ניתנו לנו.

אימון באמצעות מדיטציה

אנחנו חברה רועשת. אמנם רובנו טוענים שמחפשים שקט, אך לא יודעים מה לעשות איתו כשאנו מוצאים אותו. מספיק להבחין בתגובה המבוהלת של אנשים במצבים בהם משתררת דממה קצרה בתוך שיחה, ומיד מישהו אומר משהו, כל דבר, העיקר לברוח מהשקט המביך הזה.

כאשר מדובר בפתרון בעיות, אנו מניחים באופן טבעי שחשיבה היא הכלי היעיל ביותר לעשות זאת. האימון הקלאסי מעודד אותנו לחשוב כדי למצוא פתרונות. "סיעור מוחין" הוא כלי שימושי בו עושה המאמן שימוש למציאת פתרונות, וכמוהו עריכת רשימות של "בעד ונגד". מבלי לגרוע כהוא זה מחשיבותם של תהליכי החשיבה הלוגית, ובכלל זה מסיעור מוחין, חשוב לדעת שהתשובות העמוקות יותר מגיעות דווקא ממקום אחר, שקט, דומם. לפי הערכות מסוימות, אנחנו חושבים 50 אלף מחשבות ביום! אבל הידע העמוק, האמיתי, נמצא דווקא בין המחשבות. תקראו לזה תת המודע, האינטואיציה, המדריכים הרוחניים... הכיצד?

כולנו מכירים מקרים בהם אנחנו מנסים להזכר היכן הנחנו משהו, ובשום אופן לא מצליחים לזכור. רק כשאנו מתייאשים ומפסיקים לחשוב על זה, לפתע פתאום אנו נזכרים. זה סוג של הקשבה לדממה. כדאי להניח לכל נושא בחייכם שלא מוצא פתרון, ולפעמים באורח פלא הפתרון יצוץ דווקא מתוך אי העיסוק בנושא. באימון הרוחני אנו מלמדים שכאשר ההיגיון מיצה את עצמו, עדיף לתת צ'אנס לדממה. תרגול ההקשבה לדממה נעשה בטכניקות שונות של מדיטציה.

ארגז הכלים של המאמן הרוחני

בארגז הכלים של המאמן הרוחני יש מקום של כבוד ל"כלים עוקפי היגיון". כאשר מגיעים באימון למבוי סתום, עושה המאמן שימוש בטכניקות שמטרתן לתת למתאמן הזדמנות לראות דברים באור אחר, מכוון שונה. לכל גישה אימונית הכלים שלה. במסגרת הקורס לאימון בגישה רוחנית אנו מלמדים בין השאר שימוש במה שאני מכנה קלפי אימון יונגיאניים. זוהי חפיסה בת 40 קלפים, המציגה סמלים ארכיטיפים בעלי משמעות אוניברסאלית, כמו "העץ", "המסע", "המערה", "האוצר", ו"איחוד". כל קלף מציע פרושים בעלי נגיעה ישירה למתאמן. הקלף הראשון שנפתח מראה למתאמן היכן הוא מצוי ברגע זה. הקלף השני מראה לו היכן הוא רוצה להיות, והשלישי מראה לו כיצד הוא יוכל להגיע לשם. הקלפים מפורשים על ידי שיתוף פעולה בין המאמן והמתאמן ומציגים, לרב באופן מדהים בדיוקו ועומקו, את הדברים אותם צריך המתאמן לשמוע בכדי לצאת מתקיעותו ולעשות את קפיצת הדרך שתוביל אותו למקום בו יוכל סוף סוף לממש את עצמו ולהיות מאושר.