העולם קיים, תופעות מתרחשות בו, בעלי - חיים מתהלכים בו, רצים, משייטים במים ומעופפים וגם הצמחים צומחים על פניו.

והאדם רואה בעיניו, מתרגש בליבו, ומגיב, הוא פועל בעולם.

והנה נצטווינו לא לפעול, לא להגיב בהתאם למראה עיניים וריגוש הלב: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" [1].

משונה, לא?

"הלב", מרכז הרצונות והרגשות מעורר התנהגות ופעילות בהתאם [2], מכאן, האם יש אופן אחר לפעול בעולם, להגיב לקורה ולתור בו?

אם לא נגיב, אם לא נפעל בהתאם למה שהעין רואה ומה שהלב משתוקק אליו, בעקבות מה נתור?

ובכל זאת, בהנחיה למצוות ציצית, כך נאמר.

אבל, קריאה צמודה מעלה שאין זו אמירה גורפת בעלת תוקף מוחלט, אלא הנחיה מותנית: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" [3]. אין לתור בעקבות הלב והעין רק לגבי תופעות או מעשים "אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם".

אלה הן תופעות או התנהגויות שמביאות לידי טעות [4], לידי עבירה [5] או לסיפוק תאוות שאחריתן מרה [6].

במלים אחרות, כאשר התאווה מעוררת בך התנהגות פעילה, התוצאה, בדרך כלל, קשה.

כך, תאווה בלתי מרוסנת לכסף או לרכוש עלולה להביא לידי מעילה בכספי חברה או להשתלטות לא חוקית [7]. תאווה בלתי מרוסנת עלולה לעורר רגשות קנאה, תאווה מינית מוגזמת עלולה לעורר בגידה בחיי נישואין ואפילו פגיעה באנשים אחרים [8].

כל זה כאשר התגובה, הפעילות היא אך ורק בעקבות הלב והעין.

פעילות כזו משקפת התרכזות במימוש "הצורך" ללא כל התחשבות באחר או בחברה.

נכון, עצם ריגושו של הלב מתעורר, בדרך כלל, מעצמו. כך גם העין, קולטת כל מה שנקרה בתחום הראייה. השאלה אינה אם קיימות תחושות כאלה או אחרות באדם, אלא איזו תגובה ואיזו פעילות הן מעוררות.

האם היצר מניע אותך או שהנך בבחינת, "איזהו גבור - הכובש את יצרו" [9].

מה יכול לכבוש, לעצור את הלחץ לסיפוק מיידי, את התאווה את היצר?

רק הראש, התבונה, שיקול הדעת, שהם מקור המוסר והחוק.

= "בבוקר לח בשנת תרל"ח / עת בציר הענבים / יצאו מיפו על סוסים / חמשת הרוכבים" [10] =

האמירה שנדונה לעיל מופיעה בסוף פרשת השבוע, פרשת "שְׁלַח". עיקרה סיפור המרגלים, שנפתח כך: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן" [11].

כל שנים עשר המרגלים [12] המכונים בפרשה "הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר תָּרוּ את הָאָרֶץ", וודאי ראו אותן תופעות, וליבם התרגש מאותן חוויות, לגבי כך לא התעוררה מחלוקת ביניהם.

במשך 40 יום תרים המרגלים את הארץ לארכה ולרחבה ומדווחים:

הארץ? "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא" [13].

פרי הארץ? "וְזֶה פִּרְיָהּ" אמרו והראו "אֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים" [14].

אשר לעם היושב בה: "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם:

עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן" [15].

בכך תם תיאור "מה נקלט בעין?", מכאן מתחילה ההתייחסות לגבי מה שנראה.

כָּלֵב אומר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" [16].

= אמר להם מזרקי / אחרי שעה קצרה: / איני שומע ציפורים / וזה סימן נורא. / / אם ציפורים אינן שרות / המוות פה מולך, / כדאי לצאת מפה מהר, / הנה אני הולך. / קפץ הדוקטור על סוסו / כי חס על בריאותו, / והרעים שלושתם יצאו / לשוב לעיר איתו" [17]. =

ואילו עשרת הנותרים (ללא יהושע) אומרים: "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת: וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" [18].

העם מושפע מהעשרה: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" [19].

יהושע וכלב מנסים להרגיע: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" [20].

= "אמר אז יואל סלומון / ושתי עיניו הוזות: / "אני נשאר הלילה פה / על הגבעה הזאת". / / והוא נשאר על הגבעה" [21]. =

מה קורה כאן?

הרי, "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" [22].

ובהיותם כאלה, כלב, יהושע ועשרת המרגלים האחרים ראו אותם דברים, יתכן שניעורו בהם אותן תחושות. במלים אחרות, הנתונים בידי כלב ויהושע היו אותם נתונים שבידי עשרת המרגלים האחרים.

=כך גם בידי כל חמשת הרוכבים שמיפו יצאו על סוסים=

ולמרות זאת, אמירות כלב ויהושע הפוכות מאמירות עשרת המרגלים האחרים.

מה ההבדל?

נקדים לבחינת ההבדל, דיון בשאלת ביניים.

בפני מי מוסרים אלה שתרו את הארץ את חוויותיהם?

שומעים אותם בני ישראל, שלאחר שנות עבדות יצאו לחירות והם נעים בוון לארץ יעודה, להגשים חלום.

האם הם אמנם יחזרו למצרים לעבדות [23]?

דברי עשרת התרים את הארץ שיקפו אך ורק את מה שראו ומה שחשו, רשמים אלה לא עברו דרך הראש, דרך שיקול הדעת.

דברי כלב ויהושע, משקפים שיקול נבון של התאמת הדברים לקהל השומעים ותנאים בו הוא נמצא.

להיפך, במלים אחרות, נכון יש שם חומות ויש גם ענקים, אבל זה לא מחר שצריך להתמודד עם זה. יש עוד שמן רב, והנתונים החשובים מאפשרים היערכות מתאימה למשימה.

וזה כישלונם של העשרה, הם לא שקרו, הם פשוט לא הפעילו את הראש.

וגם לא האמינו ביכולת העם ובכוחו.

כלב ויהושע האמינו, ועוררו אימון. זאת אומרת, ההבדל הוא באמונה ביכולת ובכוח ובעזרת אלוהים. ואכן אמונה היא דבר מרכזי באדם גם בעם, אמונה יכולה לחולל נפלאות.

"אל תיפול ברוחך עקב המכשולים הרבים בהם את נתקל במסעך הרוחני. הם נמצאים שם בכוונה, בכדי לחזק את שאיפתך להגיע למטרה. ככל שמטרה נעלה יותר, כן על כמיהתך להתעלות - כד להשיגה" [24].

גם משה סלומון האמין, הוא ראה מעבר למה שעיניו קלטו, לכן: "ובין חצות לאור / פתאום צמחו לסלומון / כנפיים של ציפור... / אך כשהבוקר שוב עלה / מעבר להרים, / העמק הארור נמלא / ציוץ של ציפורים" [25].

כך בעצם נהגו החלוצים שהגיעו בעליה הראשונה, השנייה והשלישית, ונשארו למרות ש"לא היו ציפורים" ובשטח נראו: "אַנְשֵׁי מִדּוֹת... וְשָׁם... הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים" [26].

זה היה תפקודם המוצלח של כלב ויהושע.

הם לא פעלו כבני אדם שמגיבים רק על פי "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", אלא הפעילו חשיבה, בטאו ערכים ואמונה.

לא הקיים קובע, אלא מה רוצים לעשות בו, ואיך נערכים לכך.

זה מבחנו של אדם, של עם ושל מנהיג.

הבהרות ומראה מקום

[1] במדבר טו, לט.

[2] רבינו בחיי במדבר פרק טו פסוק לט: והנה הציצית יהיה לאות ולסימן שלא ירדוף האדם אחרי הרהור הלב וכל אשר שאלו עיניו. ומה שהקדים הלב, לפי שהלב מנהיג את כל הגוף וכל האברים שבגוף נמשכין אחריו.

[3] שם, שם.

[4] כתר יונתן במדבר פרק טו פסוק לט: שאתם טועים אחריהן:

[5] רש"י במדבר פרק טו פסוק לט: הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות:

[6] ספורנו במדבר פרק טו פסוק לט: ואחרי עיניכם. להשיג תאוות שנתתם עיניכם בהן:

אשר אתם זונים אחריהם. מטים נפשכם השכלית בהן מדרכי חיי עולם לדרכי אבדון ומות:

[7] למשל, פרשת אחאב וכרם נבות, מלכים א כא, א - טז.

[8] למשל, פרשת דויד ובת שבע, שמואל ב יא.

[9] תלמוד בבלי מסכת תמיד דף לב עמוד א.

[10] יורם טהר לב, הבלדה על יואל משה סלומון.

[11] במדבר יג, א - ב.

[12] במדבר יג, ד - טו.

[13] בדרך כלל, בתורה משמעות צירוף לשוני זה היא חיובית, אבל, יש גם משמעויות אחרות.

[14] במדבר יג, כג.

[15] במדבר יג, כוח - כט.

[16] במדבר יג, ל.

[17] יורם טהר לב, הבלדה על יואל משה סלומון

[18] במדבר יג, לא - לג.

[19] במדבר יד, ד.

[20] במדבר יד, ז - ח.

[21] יורם טהר לב, הבלדה על יואל משה סלומון

[22] במדבר יג, ג.

[23] אמנם כך הם טוענים, "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה: לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ב - ג).

אבל, אין לראות בכך מעבר לתגובה אימפולסיבית שאין מאחוריה כל שיקול הגיוני.

[24] משה מייקוף (עיבוד), הכיסא הריק, תורת רבי נחמן מברסלב, ירושלים 1996, עמ' 47.

[25] יורם טהר לב, הבלדה על יואל משה סלומון.

[26] במדבר יג, לב - לג.