מה משמעות המונח 'הרמוניה', ברמת הפרט, ברמת החברה וברמת הטבע? מי נושא באחריות לשמירה על ההרמוניה וליצירתה, ואיך כל העניין יכול להתקשר לקביעת פורמולות של צמחים.
הסינים מדברים על מצב של הרמוניה אופטימלית, להבדיל ממצב של דטרמיניזם טוטלי, לפיו כל דבר הוא חלק מהרמוניה. הסיני מקבל את הדטרמיניזם בגישה, שיש דברים שלא ניתן לשנות והם גזירת גורל שייקרו, אבל אין ביטול מלא של כושר הפעולה הוולונטרי וכושר שינוי העולם, כי אם אנחנו מבטלים את הכושר הזה, אין לנו מה לעשות בעולם. כלומר, ההרמוניה היא לא מונח של קיבעון תפיסתי אלא מונח פרקטי דינמי.
יש תורה שנקראת תורת האיזונים והיא מדברת בגדול על כך, שכאשר אנו עושים משהו רע, משהו טוב קורה במקום אחר והעולם תמיד מאוזן. זו אינה הגישה הסינית. נקודת המוצא היא, שיש דברים רעים, שהם אינם טובים לאף אחד. אין לסינים את הרעיון של 'אל תחקור במופלא' - אני לא יכול לדעת מה שאיני יודע אך אני יכול לנסות ללמוד אותו. מבחינתם, זה לא פרקטי ולכן לא מתעסקים עם זה.
הקיסר אינו קובע את ההרמוניה, הוא משרתה של ההרמוניה. אם הוא מחליט בתחומים שהוא לא חייב להחליט או שלא מותר לו, הוא מפר הרמוניה. ההרמוניה היא היחס בין האנשים לחוקי הטבע.
בסין, אם גרתי תחת שלטונו של השליט והוא נפל אז אני חלק מן הנפילה. כדי לעבור לשליט אחר עלי לקבל את רשותו. השליט החדש יכול לחשוב שאני מזוהה עם הקודם ולקצר לי את הראש. ייתכן שהוא יכול לסמוך על השליט ולאמץ אותו. אם הנתין יסרב כי הוא נאמן לשליט הקודם אז כנראה, שבהזדמנות זו הוא יצטרף אליו.
הנקודה החשובה היא, שזה תלוי שלטון ולא תלוי אדמה. האדם אינו חפץ, אלא דמות הנמצאת באיזה שהוא מערכת יחסים עם האדמה. העז והעץ הם חלק אוטומטי של השלטון החדש על פני האדמה. יש התייחסות שונה אל הנתין בהיותו לא עז ולא עץ.
במערכת המערבית, כל מי שיש בעמדת שלטון לא חש אחריות כלפי הנתינים, בעוד שבסין, כל מי שישב בעמדת שלטון הייתה לו אחריות ברורה כלפי מי שישב בחצר שלו. עצם העובדה של האחריות, מאפשרת לנתין למרוד כאשר השליט אינו מבצע את תפקידו.
מכאן ניתן ללמוד, על האחריות שבעצם מוטלת על כל אדם לעשות כמיטבו הן לשכלול עצמו והן לשכלול סביבותיו. מה משמעות שכלול? חתירה להרמוניה, ניסיון לייצר הרמוניה. מה שחשוב, הן לא נטיותיו הגחמניות של היחיד אלא - מהם המרכיבים החיוניים ליצירת הרמוניה. אם ההרמוניה לא תופר, כנראה שהעולם יהיה מקום הרבה יותר נעים ונוח להסתובב בו, ויעיל יותר.
נזכיר, שהרמוניה זה לא אושרו של הפרט. הפרט הוא לא החשוב כאן. כל עוד המערכת מתפקדת במיטבה, זו ההרמוניה.
הבודהיסטים נותנים לך הזדמנות להגיע לנירוונה. הסיני יבחר בחוש המידה. הפיתרון הסיני הוא לשים הכל בפרופורציות המתאימות. המשמעות של זה, היא ההבנה של היחסיות ושל שיווי המשקל והיכולת לבצע את שיווי המשקל בדברים שונים. זה המפתח להרמוניה. העניין החשוב הוא גם היכולת להכיר את היחסיות, להכיר את הצורך בשיווי המשקל ולבצע את הדברים. כלומר, לתת את המשקל הנכון לדברים באמצעות תרגול חוש המידה, כך שיווצר האיזון הנכון בין המרכיבים. זה בסיס ההרמוניה.
כאשר הקונפוציאנים לוקחים את הגישה הזאת, זה מכתיב התייחסות להתנהגות הציבורית: בואו נראה איך המערכות השונות בחברה מתפקדות, איזה שם אני נותן לתפקיד וכיצד להגיע להרמוניה.
הדאואיסטים אומרים אותו דבר בעצם, אבל שמים את הדגש על הניסיון לבדוק את ההתנהגות הפרטית של האדם במערכת הזו. מה שקים במקרוקוסמוס עובד במיקרוקוסמוס. ההתייחסות אינה של ניתוק המערכת (הפרטית) מן העולם, אלא הכרה בכך שהאדם הוא מערכת שיש בה ביטוי חיצוני, אך גם פרטי, והדאואיסטים עוסקים גם בביטוי הפרטי.
ואיך זה קשור לפורמולות של צמחים?
אין דבר כזה רק לתת אספירין. אני נותן משהו מצד אחד, ועוד משהו מן הצד השני. אני עובד על מרכיבים שונים. אין מרכיב אחד, אלא מערכת של איזונים שאני צריך להשלים או לייצר אותה. כך הסיני מסתכל על העולם.
* www.tmurot.org.il/article.asp?id=107
הסינים מדברים על מצב של הרמוניה אופטימלית, להבדיל ממצב של דטרמיניזם טוטלי, לפיו כל דבר הוא חלק מהרמוניה. הסיני מקבל את הדטרמיניזם בגישה, שיש דברים שלא ניתן לשנות והם גזירת גורל שייקרו, אבל אין ביטול מלא של כושר הפעולה הוולונטרי וכושר שינוי העולם, כי אם אנחנו מבטלים את הכושר הזה, אין לנו מה לעשות בעולם. כלומר, ההרמוניה היא לא מונח של קיבעון תפיסתי אלא מונח פרקטי דינמי.
יש תורה שנקראת תורת האיזונים והיא מדברת בגדול על כך, שכאשר אנו עושים משהו רע, משהו טוב קורה במקום אחר והעולם תמיד מאוזן. זו אינה הגישה הסינית. נקודת המוצא היא, שיש דברים רעים, שהם אינם טובים לאף אחד. אין לסינים את הרעיון של 'אל תחקור במופלא' - אני לא יכול לדעת מה שאיני יודע אך אני יכול לנסות ללמוד אותו. מבחינתם, זה לא פרקטי ולכן לא מתעסקים עם זה.
הקיסר אינו קובע את ההרמוניה, הוא משרתה של ההרמוניה. אם הוא מחליט בתחומים שהוא לא חייב להחליט או שלא מותר לו, הוא מפר הרמוניה. ההרמוניה היא היחס בין האנשים לחוקי הטבע.
בסין, אם גרתי תחת שלטונו של השליט והוא נפל אז אני חלק מן הנפילה. כדי לעבור לשליט אחר עלי לקבל את רשותו. השליט החדש יכול לחשוב שאני מזוהה עם הקודם ולקצר לי את הראש. ייתכן שהוא יכול לסמוך על השליט ולאמץ אותו. אם הנתין יסרב כי הוא נאמן לשליט הקודם אז כנראה, שבהזדמנות זו הוא יצטרף אליו.
הנקודה החשובה היא, שזה תלוי שלטון ולא תלוי אדמה. האדם אינו חפץ, אלא דמות הנמצאת באיזה שהוא מערכת יחסים עם האדמה. העז והעץ הם חלק אוטומטי של השלטון החדש על פני האדמה. יש התייחסות שונה אל הנתין בהיותו לא עז ולא עץ.
במערכת המערבית, כל מי שיש בעמדת שלטון לא חש אחריות כלפי הנתינים, בעוד שבסין, כל מי שישב בעמדת שלטון הייתה לו אחריות ברורה כלפי מי שישב בחצר שלו. עצם העובדה של האחריות, מאפשרת לנתין למרוד כאשר השליט אינו מבצע את תפקידו.
מכאן ניתן ללמוד, על האחריות שבעצם מוטלת על כל אדם לעשות כמיטבו הן לשכלול עצמו והן לשכלול סביבותיו. מה משמעות שכלול? חתירה להרמוניה, ניסיון לייצר הרמוניה. מה שחשוב, הן לא נטיותיו הגחמניות של היחיד אלא - מהם המרכיבים החיוניים ליצירת הרמוניה. אם ההרמוניה לא תופר, כנראה שהעולם יהיה מקום הרבה יותר נעים ונוח להסתובב בו, ויעיל יותר.
נזכיר, שהרמוניה זה לא אושרו של הפרט. הפרט הוא לא החשוב כאן. כל עוד המערכת מתפקדת במיטבה, זו ההרמוניה.
הבודהיסטים נותנים לך הזדמנות להגיע לנירוונה. הסיני יבחר בחוש המידה. הפיתרון הסיני הוא לשים הכל בפרופורציות המתאימות. המשמעות של זה, היא ההבנה של היחסיות ושל שיווי המשקל והיכולת לבצע את שיווי המשקל בדברים שונים. זה המפתח להרמוניה. העניין החשוב הוא גם היכולת להכיר את היחסיות, להכיר את הצורך בשיווי המשקל ולבצע את הדברים. כלומר, לתת את המשקל הנכון לדברים באמצעות תרגול חוש המידה, כך שיווצר האיזון הנכון בין המרכיבים. זה בסיס ההרמוניה.
כאשר הקונפוציאנים לוקחים את הגישה הזאת, זה מכתיב התייחסות להתנהגות הציבורית: בואו נראה איך המערכות השונות בחברה מתפקדות, איזה שם אני נותן לתפקיד וכיצד להגיע להרמוניה.
הדאואיסטים אומרים אותו דבר בעצם, אבל שמים את הדגש על הניסיון לבדוק את ההתנהגות הפרטית של האדם במערכת הזו. מה שקים במקרוקוסמוס עובד במיקרוקוסמוס. ההתייחסות אינה של ניתוק המערכת (הפרטית) מן העולם, אלא הכרה בכך שהאדם הוא מערכת שיש בה ביטוי חיצוני, אך גם פרטי, והדאואיסטים עוסקים גם בביטוי הפרטי.
ואיך זה קשור לפורמולות של צמחים?
אין דבר כזה רק לתת אספירין. אני נותן משהו מצד אחד, ועוד משהו מן הצד השני. אני עובד על מרכיבים שונים. אין מרכיב אחד, אלא מערכת של איזונים שאני צריך להשלים או לייצר אותה. כך הסיני מסתכל על העולם.
* www.tmurot.org.il/article.asp?id=107
050-3331-331