שייקספיר. סימן השאלה ששמו שייקספיר. מי היה שקספיר, מי כתב את המחזות של שייקספיר., מה יודעים עליו באמת. בתקופת סטלין ניסה חוקר רוסי לטעון ששקספיר היה ממוצא רוסי בכלל. אין הרבה עובדות ממשיות.
איך קיבל לראשונה הקהל את מחזותיו, כמה הובנה שירתו. כשבוחנים באופן סכמטי לא הייתה כנראה לקהל בימיו להבין את המחזות. הקהל היה אמון על מיסטריות ומחזות מוסר בשפה גבוהה. לא היה תיאטרון "ריאליסטי", שדיבר בשפת היום יום. אולי לא הבינו את עומקם הפואטי של המחזות אך הוא כתב סיפורים שעניינו את הצופים. הקומדיות היו ברורות. חילופי מינים כפולים, צעירים ששיחקו נשים המתחפשות לגברים הצחיקו, גם אם לא התעסקו אז בשאלות מגדר, העניין לעצמו הצחיק. היו מצבים קומיים שאפשר היה לעקוב ולצחוק. אחרי עלילות המחזות ההיסטוריים בוודאי שלא הייתה בעיה לעקוב והטרגדיות הגדולות חלקן הרי עשוי היה להתקבל כמו סדרות טלוויזיה של היום. דמויות של טובים ותככנים רעים.
סטיבן גרינבלט, פרופסור באוניברסיטת הרווארד אסף את העובדות המעטות הרשומות. פנקסי לידה ומוות, רישומי רכוש, ועוד תעודות ששמו של שייקספיר מופיע בהן. במקום שחסרות לו עובדות הוא דולה שורות מהמחזות ומנסה להסביר היכן נולדו במוחו.
יחד עם היכרותו את צורת החיים באותה תקופה יצר רומן חלקו היסטורי חלקו ביוגראפי על האיש שנחשב לגדול המחזאים, ומנסה לתת לנו תשובות לשאלות.
הפעם הראשונה בה מוזכר ויליאם שייקספיר היא תעודת הטבלה בכנסיית סטרטפורד. שקספיר נולד, כנראה, ב23 באפריל. כנראה כי הרישום הראשון הנושא את שמו הוא יום ההטבלה שלו.
ויליאם בן ג'ון שייקספיר הוטבל ב 26 באפריל 1564. ישנה הנחה שעברו שלושה ימים בין הלידה להטבלה.
ביולי פרצה מגיפת דבר שהפילה קורבנות רבים. ויל התינוק לא נדבק. ייתכן שאמו לקחה את הילדים לכפר.
שייקספיר היה מוקסם ממילים כבר בילדותו, טוען גרינבלט. שיר ילדים עתיק ששמע בילדותו מופיע במלך ליר. את השפה המפותלת של מוריו הוא מצטט בדמות נלעגת במחזהו טורח אהבה לשווא. החזרה על מלים נרדפות שהמורים היו מלמדים מתוך ספרו של ארסמוס, בלטינית, איך אומרים דבר ב150 צורות שונות.
"כמו עגיל באוזן הרקיע, השמים, השחקים, כיפת התכלת... וכשהוא נופל.. על פני האדמה, היבשה, החלד, הקרקע"
הורים רצו שילדיהם ילמדו לטינית. כל נושאי התפקידים, החל מהמלכה אליזבט דרך הרופאים, עורכי הדין, דיפלומטים יועצים כמרים, כולם שלטו בלטינית.
אביו של ויל ידע כנראה לקרוא, כי נשא משרה ציבורית, אך לחתום חתם בסימן. גם אמו לא ידעה לכתוב את שמה. את בנם דחפו ללמוד.
מורה טוב היה מורה שהלקה את תלמידיו. סטודנטים להוראה התאמנו להכות בובה או ילד סורר. אחת השיטות ללימוד לטינית הייתה העלאת קומדיות עתיקות. את סצנות האהבה מחקו כדי שלא יצטרך נער לנשק נער המשחק את האישה. אך המחזות הכילו דמויות של זונות, נוכלים, משרתים ערמומיים ואבות טיפשים. ויל ספג את תחילת המסורת.
אין ספק שויל למד אז את הקומדיה המטורפת "שני המניכמוסים" של פלואטוס העוסקת בבלבול בין שני תאומים זהים. לימים ישתמש בשלד הפארסה הזו ויוסיף למחזה עוד זוג תאומים להגדיל את הבלבול. קומדיה של טעויות הייתה אחת מהצלחותיו הגדולות.
לא רק בבית הספר הועלו הצגות. לכל איש אצולה הייתה להקת שחקנים משלו וכשלא היו צריכים להציג בארמון נדדו מעיר לעיר והעלו מחזות שונים. אין ספק שויל הקטן, שאביו היה ראש העיר ראה את אותן הצגות.
כשהיה בן אחת עשרה לערך ביקרה המלכה אליזבט ביקור בן שלושה שבועות אצל הרוזן לסטר. ויל התרשם, להנחת גרינבלט, מבגדיה המפוארים ומהפגנת הכוח. כמסורת הימים ההם ערך לסטר שהיה גם מאהבה של המלכה הבתולה, חגיגות גדולות כדי שהאזרחים יוכלו להביע את אהבתם ולהתרשם ממלכתם.
ויל התפעל עד כדי כך שבימים שיבואו יכתוב רבות על מלכים.
אפשר לזהות את המקורות של רוב מחזותיו של שייקספיר. חלום ליל קיץ הוא היחידי שאין לו מקור קודם וכולו פרי דמיוני של שייקספיר. גרינבלט תולה את מקורו של המחזה בהתרשמותו הגדולה מביקור המלכה ומהמופעים שנערכו לכבודה. המלכה ובעלי המלאכה הגסים המעלים לכבודה מחזה, מקורו באותן הצגות עממיות באותו ביקור.
פעמיים השתמש שייקספיר כדי להביע את דעתו על השחקנים שראה, פעם אחת בצורה פרודית בחלום ליל קיץ ופעם נוספת ברצינות, כשהוא מסביר בהמלט ללהקת שחקנים המבקרת בארמון איך לדעתו עליהם לשחק.
המחזה פיראמוס ותיסבי אותו מציגים בעלי המלאכה במחזה חלום ליל קיץ דומה ומהווה מראה קומית הפוכה לטרגדיה רומיאו ויוליה אותה כתב באותו זמן. "זהו המחזה האווילי ביותר ששמעתי מימי" מגיבה היפוליטה ותזאוס עונה "הגרוע שוב אינו גרוע אם הדמיון משלים את החסר" כלומר שייקספיר סומך על דמיונם של הצופים יותר מעבודת השחקנים.
אביו של שייקספיר היה יצרן כפפות ויש להניח שויל עזר לו בחנותו, כמו כן מילא תפקידים נכבדים במועצת העיר. אך כשמלאו לויל שלוש עשרה החל אביו לשקוע בחובות. ישנם מסמכים על הלוואות שקיבל ורכוש שקיבל מאשתו האמידה אותו משכן. אביו איבד את כל ההון המשפחתי. בנוסף להון הפסיד את מעמדו החברתי ושמו נעלם מהרשומות העירוניות. הוא לא היה מסוגל לשלוח את ויל ללמוד באוקספורד.
גרינבלט חושב שאביו הפך לשתיין. שייקספיר מתייחס לשתיה לעתים קרובות בכמה ממחזותיו, כמי שמכיר את ההשפעה מקרוב. ישנן שתי דמויות שתיינים, פלסטף וסיר טובי בלילה השניים עשר שהם שיכורים. גרינבלט סבור שויל מתאר דרך מערכות היחסים הללו את מערכת היחסים שהתפתחה עם אביו.
מה עשה ויל בתחילת דרכו בלונדון? גרינבלט משער שעבד כעוזר לעורך דין. בכמה ממחזותיו מופיע שימוש מדויק בשפה משפטית, מכדי שזה יהיה מקרי.
לא ברור מתי עבר ללונדון. רישומי נישואין בסטרטפורד מגלים שהתחתן שם בגיל שמונה עשרה ונולדו לו שלושה ילדים, גם הם נרשמו בסטרטפורד.
החברה האליזבטנית הייתה חברה מעמדית מאד ומלאת גינוני התנהגות מדויקים. מעמדית עד כדי כך שאפילו הבגדים ובעיקר הבדים שהשתמשו בהם היו מוכתבים בחוק. אצילים היו מוצאים להורג בעריפת ראש, כל היתר בתליה.
ג'ון אביו של ויליאם הגיש בקשה לקבל שלט אצולה. יש להניח שלא רק לעצמו דאג אלא גם לעתידו של ויל. אך משהורע מצבו הכלכלי לא היה יכול לעמוד בתשלום עבור הזכות לשאת סמל אבירים משפחתי.
עשרות שנים אחרי, כשויל היה כבר מפורסם ואמיד הוא חידש את הבקשה. כדי להבטיח את מעמדו ומעמד ילדיו.
את האירוניה שבחיפוש מעמד שאינו מגיע לו באמת מציג שקספיר בדמותו הנפוחה של מלווליו במחזה הלילה השנים עשר. זה הרוצה להפוך לאציל ואינו מבין את הגיחוך שהוא מעורר.
אמו של שקספיר הייתה ממעמד גבוה שאיבדה את מעמדה כשנישאה לאביו. ייתכן שהחלום להחזיר את הסדר הישן למקומו הוא הגורם שבכל כך הרבה ממחזותיו נסיכים ואצילים מאבדים את מעמדם והמחזה נגמר בהחזרת הסדר הנכון.
בשנים שלפני הולדתו של שייקספיר אנגליה עברה שינוי ענק. הנרי השמיני התנתק מהכנסייה הקתולית והקים את הכנסייה האנגליקנית. מעבר לשאלות של אמונה השפה האנגלית הגיעה לרגע של שינוי ענק כשהמלך הורה לתרגם את התנ"ך לאנגלית ומאז כל אנגלי היה יכול לקרוא ולהבין את הברית החדשה ואת התפילות. ייצוב האמונה לקח שנים והטלטל הלוך ושוב בין הקתוליות לפרוטסטנטיות האנגלית, אך השפה החדשה הלכה והעמיקה. שקספיר כבר נולד לאוצר מלים חדש.
אליזבת המשיכה להנהיג את הפרוטסטנטיות כדת המדינה. לא היה לה עניין לבדוק במה מאמין כל אחד בחדרי לבו. היא רצתה סדר ונאמנות. "מי שמאמין שאם עכבר נגס בלחם הקודש הרי שנגס את גופו של ישו", בזה לא רצתה להלחם.
יש להניח שרוב העם לא הבין כנראה את השינוי בדוקטרינות אך היה עד לשינוי בטקסי הפולחן. במקום נרות קטורת וכמרים בבגדי פאר קיבלו פולחן פשוט אישי ואינטימי במידה, ובעיקר יכולת להבין את התפילות החדשות שנכתבו אנגלית.
תקופה בה אנשים פיתחו מצבי סתגלנות והעמדת פנים. כלפי חוץ היו פרוטסטנטים ובתוכם נשארו נאמנים לקתוליות. ויל שאמו הייתה מבית קתולי ואביו שעבד במשרה ציבורית היה פרוטסטנטי, לפחות למראית עין. במה האמין ויל אין לדעת. הוא התרחק מלהביע דעה בעניין דת.
גרינבלט מנסה להסיק איך הגיע ויל לתיאטרון. הוא חושב שויל קיבל משרה בבית אדון רם מעלה שם הייתה להקת שחקנים שויל התחבר אליה והפגין את כישרונו וכך החל להתבלט.
מלחמות הדת נמשכו ובני אדם חיו בפרנויה. כל אחד היה יכול להלשין על כל אחד שהוא קתולי. ויל נזהר ולא גילה ברבים את אמונתו, גם אם אכן עבר כמורה בבית קתולי.
כשהיה בן שמונה עשרה התחתן עם אן התווי, אישה מבוגרת ממנו בשמונה שנים. שישה חודשים אחרי החתונה נולדה בתם סוזאנה. בניגוד לרוב הנשים באותו זמן, אן הייתה אישה חופשייה. יתומה בעלת רכוש מה שיכלה לעשות כרצונה ואיש לא הכתיב לה התנהגות.
מתוך שורות החוזרות לעתים קרובות המתייחסות לנישואים במחזותיו מסיק גרינבלט שויל לא היה מאושר בנישואיו. אין לו מלה טובה להגיד על מוסד הנישואין. נישואים שכנראה נכפו עליו בשל הריונה של אן. מאושר או לא בנישואיו, הם נשארו נשואים 32 שנים.
בחלק גדול ממחזותיו לגיבורים אין נשים. הן לא מוזכרות. לא גב' ליר, לא גברת שילוק וכך עוד גיבורים שנשותיהם מאחוריהם. מתו או נעלמו. וגם כשקומדיה נגמרת במפגש מחודש של אוהבים צעירים שהופרדו הרי שכמה פעמים יסיים מישהו אחר, את הצנה באמירה "אני מקווה שעם הנישואים יגדל גם התיעוב" ובמקום אחר מתואר הרומן "החיזור, החתונה והחרטה" מקרי שדעתו של שקספיר על נשים בחיי נישואין לא ממש חיובית? ובכל זאת הוא לא פוגע באופטימיות כשהוא מסיים מחזות אחרים בנישואין.
שקספיר מכיר בחשיבות המשיכה מינית לה הוא קורא "מזדווגי הכפר" לעתים כמו בלילה השנים עשר הוא לא משאיר לגברים המחופשים לנשים לחזור למינם ומרות שאנו יודעים שהנישואים הם בין גבר לאישה הקהל רואה נישואים בין שני גברים. שני זוגות החשובים במיוחד במחזות מקבת ואמו של המלט עם בעלה החדש הם זוגות מפחידים. "הן בגילך ישקוט הסער שבדם" מטיח המלט באמו ומדגיש את המיניות הברורה של הזוג. מה אומר כל זה על חיי הנישואין של ויל שחי בנפרד מאשתו. היא בסטרדפורד הוא בלונדון.
כששב באחרית ימיו לסטרטפורד כתב את צוואתו, גם שם אשתו אינה מוזכרת. את רוב הונו השאיר לבתו סוזנה. בתיקון מאוחר יותר הוסיף בצוואה שורה העוסקת באשתו. הוא מוריש לה את המיטה השנייה במעלה
יש הוכחות לשתי אהבות גדולות שלו. בסונטות שכתב. חלקן מספרות סיפור אהבה לצעיר נאה, וחלקן לגבירה בשחור, מתוחכמת, נשואה ומנוסה מינית.
אין מידע על הסיבה בגללה עזב ויל הצעיר את סטרטפורד ועבר לעיר לונדון. ישנן השערות אחדות אך אין שום עובדה ברורה. גם על ימיו הראשונים בלונדון אין תיעוד והכל בגדר שמועות והשערות. רוב הכותבים על שייקספיר חושבים שקרה לו דבר מה מטלטל בסטרטפורד. הוא לא עזב אותה בגלל חיי הנישואים שלו. ייתכן שנענש על דבר מה, ייתכן שברח. במה הסתבך לא ברור, ייתכן שבשל הימים הדבר היה קשור לשאלת הדת הגלויה והסמויה. צריך לזכור שלכל אורך השנים ההן העיב צילה של מרי סטוארט מלכת הסקוטים הקתולית על מלכותה של אליזבט, אותה כינתה ממזרה.
לפי הרישומים ביקרה בסטרטפורד קרוב לתאריך היעלמותו של ויל להקת השחקנים של המלכה. האם ייתכן שהצליח להצטרף ללהקה ולחזור אתה ללונדון. השתלטותו המהירה בכל מה שנוגע למורכבותה של הצגה יכולה לאשש השערה שנדד תקופת מה עם להקת שחקנים.
כשחצה לראשונה את גשר לונדון כי להיכנס לעיר ראה לא רק את מאות הברבורים השטים בנהר, אותם היו מורטים פעם בשנה כדי להכין למלכה שמיכות חדשות, אלא בעיקר את המוטות שהיו לאורך הגשר עליהם היו תקועים ראשי הבוגדים הקתולים.
לונדון של אותם ימים הייתה בהתפתחות מתמדת. אלפי צעירים מכל רחבי הממלכה זרמו אליה לחפש עבודה ואולי גם התקדמות במעמדם. היסטוריונים בני התקופה מספרים איך כל השטחים הירוקים התמלאו שכונות צריפים לא מתוכננות והרחובות הראשיים היפים התמלאו עגלות ויצרו פקקי תנועה.
"צעירים שכחו איך ללכת, העולם נוסע על גלגלים. נהגים שהוריהם שמחו ללכת ברגל" לונדון הפכה
"יריד שנמשך כל השנה" לא רק בעלי מלאכה מכל המקצועות, סוחרים ובעלי מקצועות אקדמיים נהרו ללונדון. העיר של אותם ימים הייתה מלאה זונות. וכולם הלכו לתאטרון. המעניין הוא שלמרות חיי העיר הסוערים, אף אחד ממחזותיו איננו מתרחש בעיר.
גם אם המחזות אינם מתרחשים בלונדון הרבה מאוד מתיאורי החיים מתייחסים ישירות למה שויל היה יכול לראות בעיר הגדולה. כריתת ידיים לשון או ראשי נידונים למוות היו עניין של יום ביומו והיו כמה כיכרות הוצא להורג. לכן, כששקספיר עורף את ראשו של ריצ'רד השלישי או מקבת, לקהל היה למה להשוות. הוא העלה מראות רלוונטיים. ולכל העינויים שראה יש הד במחזותיו.
כיכרות העונשים ומקומות הבילויים שכנו בשכנות. זונות הסתובבו באולם התיאטרון ומכרו את עצמן. ריקוד מוזיקה זנות והריגת בעלי חיים כבידור להמונים שכנו בכפיפה אחת.
בלונדון ראה ויל לראשונה תיאטרון בנוי למטרת הצגה. בניין שהזכיר במעומעם אמפיתיאטרון עתיק. במה יציעים לקהל. לא כמו ההצגות שהניעו לסטרטפורד. המלה תיאטרון (תיאטר) נולדה אז. לראשונה היו חדרי הלבשה מאחורי הבמה, ופתחים בצדדים מהם יכלו להופיע השחקנים או להעלם מן הבמה. היו בגדים מפוארים, אך תפאורות לא היו. הדמיון האנושי השלים את החסר מתוך הטקסט שאמרו השחקנים. לראשונה התחילו לגבות דמי כניסה במקום להסתובב עם כובע בין הצופים.
באולם אפשר היה להסתובב ולקנות בזמן ההצגה בירה ואגוזים. העשירים יכלו לבחור מקום מוצל והעשירים יותר מקום מרופד.
ככל שנהייה פופולארי יותר, התיאטרון הקים לו אויבים שטענו כי נשים מכובדות מתפתות שם לחיי פריצות. גברים מתגרים מן הנערים המשחקים נשים, וכתבי הקודש הופכים נלעגים והקהל שומע ולומד שירים גסים.
התיאטרון כבש את מקומו כשהאריסטוקרטים החלו לבקר בו ובעיקר גם המלכה שאהבה הצגות. בתאטרון לומדים נימוסים טובים, המידות הטובות באות על שכרן והרשעות מקבלת עונש. מוטב להעסיק את המוח בדברים בלתי מזיקים מאשר לרקום מזימות.
להקות התיאטרון הקבועות בלונדון נזקקו לכ 20 מחזות בשנה. ויל הבין שהוא יוכל להיכנס למקום הזה של כתיבה. הסתבר ששייקספיר כותב במהירות. כותבים אחרים שעבדו באותה עת היו בן ג'ונסון ומרלו שכבר היו מנוסים.
. שני דברים חשובי למד שייקספיר מההצגות שראה. האחד שלא רק כישרונו של השחקן ויפי הבגדים יוצרים רושם אצל הקהל, אלא כתיבה במשקל של שורות בנות 10 הברות לא מחורזות שאותן היה על השחקן להגיד בקצב הנכון. דבר שני ולא פחות חשוב, בניגוד לכל מחזות המוסר שראה בנעוריו בהן המידות הטובות ניצחו, כריסטופר מרלו החל להעלות מחזות בו הרשע ניצח והקהל נכבש. שתי תופעות שפתחו לפניו את דלתות הכתיבה שהפכה אותו לכותב המוכשר המוכר לנו היום.
השפעתו של מרלו הייתה כל כך גדולה עד שיש חוקרים החושבים שהוא כתב גם את מחזותיו של שייקספיר או לפחות שהם כתבו יחד.
מרלו היה אולי המוכשר שבין הכותבים אך לא היחידי. תומס ווטסון, תומס לודג', ג'ורג פיל, תומס נאש קבוצה שכינויה היה "המשכילים השנונים" הם רק חלק מהסופרים. ווטסון למשל שדיבר שפות זרות תירגם לראשונה את אנטיגונה לאנגלית וחידש את הסונטה, צורת כתיבה שהייתה נפוצה באירופה. הכתבים של רוב אלו שהוצגו בהצלחה לא נשמרו. תומס נאש כתב סקירה שהייתה נחשבת בימינו לביקורת בה השמיץ את המחזאי שכתב את המלט. לא שייקספיר. מחזאי שאיננו מזכיר בשמו. כך שכבר היה מחזה בשם הזה, שייקספיר יכתוב את המלט רק כמה שנים אחרי אותה סקירה
מרלו כתב בהצלחה על ממלכה אסיאתית, שקספיר לקח את הרעיון העביר אותו להיסטוריה המוכרת של אנגליה. כך נולדה טרילוגיית מחזות הנרי השישי המוקדמים. הנרי השישי זכה להצלחה ושייקספיר הפך למחזאי חדש מבטיח.
כשהגיע שייקספיר ב1580 לרובע התיאטרונים אלו האנשים שפגש כנראה. ומהם שאב רעיונות דמויות ומיני עיבודים לכתבים שלהם. המיוחסים יותר של בני תקופתו ספנסר, דאן, וראלי לא השפיעו על כתיבתו. מרלו שהתרשם מהצלתם של המחזות ההיסטוריים של ויל כתב את המחזה אדוארד השני. ויל היה יוצא דופן בקבוצה אליה השתייך, הם למדו כולם באוניברסיטה. הוא היחיד שלא.
גרינבלט יוצא להסביר את הסונטות שכתה שייקספיר ומופנות לגבר. הוא איננו חושב שהכתיבה החלה ממניע הומוסקסואלי ומביא הסבר אחר. הנרי ריזלי, רוזן סאוטהמפטון, צעיר יפה תואר בצורה יוצאת דופן חובב תאטרון מושבע ביקר בהצגות מדי יום. הרוזן הצעיר והעשיר סירב בכל תוקף להתחתן, וכדי לשכנע אותו חיפשו דרך, מכיוון שהיה גם חובב שירה גדול הזמינה משפחתו אצל שייקספיר מחזור סונטות שידברו על לבו להתחתן.
שייקספיר לא היה מאוהב בו, לפחות לא בהתחלה, להיפך שייקספיר ניסה לגרום לו להתחתן ולהוליד ילדים, להשאיר זכר ליופיו כשיזדקן. המעניין בסונטות היא הפניה אל הנרקיסיות של הצעיר. אין בהן רמז להומוסקסואליות. הוא פונה אל הנער בן ה16- 17 ומבקש ממנו לחדול לאונן, נועזות שלא תתואר, ויקיים יחסי מין עם אישה כדי שייוולד ילד שיהיה בן דמותו וימשיך את נעוריו. אין רמז שהרוזן חובב גברים, הסונטות המוזמנות בסוד נכתבו כאוהב הפונה לאהוב.
לעולם כבר לא נדע. הפרשנויות על הסונטות רבות. האישה בשחור המופיעה בהן מיוחסת לנשים אחדות, החל מבנות אצולה ועד לאיזו זונת חצר. היה מי שטען שזו בכלל המלכה ששייקספיר היה מאוהב בה ונוצרה השאלה אם היה ביניהם רומן. הכל השערות.
לפני שנים אחדות כתבה סופרת (אינני זוכר את שמה) ספר עליז שגיבורתו היא אשתו של שקספיר. בו היא מספרת על תעלוליו עם גברים ויותר מזה הוא מלמד אותה כאשתו ליהנות מיחסי מין אנאליים. הדמיון יכול לבנות הר פרשנויות. האם ייתכן שתוך כדי הכתיבה המוזמנת קרה לויל משהו והוא התאהב בבחור הנמען. ומי שבהמשך מזדקן בסונטות הוא המשורר החושש שכעת אהובו הצעיר כבר לא ירצה בו.
מגיפת הדבר הביאה לסגירת התאטראות. בחוש הבינו שאסור ליצור התקבצויות של אנשים. כשחזר ויל ללונדון היה צריך למצוא תאטרון להקים להקה חדשה ולהעלות מחזה.
כל התאטראות התחרו זה בזה מרגע שבוטל האיסור. שני המתחרים הגדולים היו מרלו ושייקספיר שהשפיעו רבות האחד על השני. כששקספיר כתב שירה גם מרלו פרסם שירה. כששקספיר הציג את ריצ'רד השלישי מרלו הציג מולו את אדוארד השני. מרלו כתב את ד"ר פאוסטוס שמולו לא התחרה שקספיר אך שניהם כתבו מחזות על יהודים. מרלו את היהודי ממלטה ושקספיר את שיילוק. לא זה ולא זה פגשו יהודים.
היהודים גורשו מאנגליה כשלוש מאות שנה קודם לכן, אך הדעות הקדומות נשארו אחריהם. במחזות רבים שקספיר משתמש שקספיר במלה יהודי כסמל הרע וקללה.
ב1598 הסתיים חוזה חכירת הקרקע עליו עמד התיאטרון של שקספיר. בלילה מושלג ב1958 עשו שקספיר ושחקניו מבצע, הם פרקו את בניין העץ של התיאטרון העבירו את הקורות ובנו אותו מחדש על קרקע אחרת. תאטרון הגלוב נפתח כשהמוטו שלו היה כל העולם במה. הגלוב היה תאטרון גדול בן 3000 מקומות. הרבה יותר גדול מהתיאטראות בני ימינו. שקספיר עלה ממעמד שחקן כותב לשותף. יוליוס קיסר היה המחזה שפתח את הגלוב.
כשהתיישב לכתוב ב1600 את המלט, כבר הוצגה גרסה אחת של הספור קודם לכן ובהצלחה. שני הכותבים הסתמכו על אוסף סיפורים טרגיים שהיה פופולארי. הפעם שייקספיר לא התייחס למחזה כהיסטורי אלא כטרגדיה. והמחזה עומד על סף כתיבתם של כמה ממחזותיו הגדולים. המלך ליר, אותלו, מקבת, אנטוניוס וקלאופטרה וקוריאולנוס.
גרינבלט עוקב ומסביר את ההתפתחות הגדולה אצל שקספיר. החל מהקומדיות המלכים ההיסטוריים והליצנים ליצירת חיי נפש של אדם. מחזה שרובו עלילה פנימית. מתיחת הזמן הארוך שבין תכנון הנקמה לביצועה.
המלכה אליזבת מתה ב1603 צ'רלס הראשון שירש את המלכות היה חובב תאטרון והפך את להקתו של שקספיר ללהקת אנשי המלך. הצרות הכלכליות נגמרו. שקספיר החל לקנות קרקעות בסטרטפורד. את משפחתו לא הביא ללונדון אך הוא קנה למענם בית מרווח מאוד בסטרפורד.
כדי להתחנף בעקיפין למלך החדש כתב שייקספיר את מקבת. ובו התמונה בה המכשפות מנבאות שבניו של בנקו ישבו על כיסא המלך. וג'ימס היה צאצא למשפחת בנקו. שייקספיר נותן לו במחזה לגיטימציה מלכותית. כמו בימי אליזבת גם את בג'ימס ניסו להתנקש. שקספיר מבטיח לו הן נאמנות והן איכות ימים של שושלתו. מכיוון שאסור היה להשתמש ולהעלות על הבמה דמויות של נסיכים חיים העתיק שייקספיר את מחזותיו לארצות שונות. הדים למאורעות שקרו והיו מובנים לקהל ולמלכים שובצו באופן עקיף. כל הצליח להיות מה שהיום היינו קוראים "רלוונטי" אך גם סמלי מרוחק. לכן אין הדים לכל המאורעות הממשיים שקרו בימיו.
בגיל ארבעים התחיל לכתוב את המלך ליר. נכון שתוחלת החיים בימיו הייתה קצרה בהשוואה לימינו, אך ארבעים לא נחשב עדיין לגיל זיקנה. אין לדעת מה עורר את שייקספיר להתמודד עם חרדת הזקנה. הפעם הרחיק את המחזה לאנגליה ארכאית.
האם החל לחשוב על פרישה. הוא כתב עוד שני מחזות, אגדת חורף והסערה. בהן נרמזים הרהורי פרישה מהעולם המעשה. אחר כך עוד שיתף פעולה עם כותב אחר, ג'ון פלטשר אתו כתה שלושה מחזות.
ב1613 קנה לראשונה בית לעצמו בלונדון. יחד עם זאת חזר למעשה לסטרטפורד. את עסקת הקניה בלונדון ארגן כך שאשתו לא תואכל לשים יד על הנכס.
בתחילת יולי הגיע אליו הידיעה שתיאטרון הגלוב נשרף בלונדון. למזל הלהקה לא היו נפגעים אך הם הפסידו כסף רב.
שייקספיר נפטר ב 25 באפריל 1616. לפי סימנים הוא חש ברע כבר זמן מה קודם לכן..
שקספיר תואר כאדם ידידותי אך לא חברותי כשכבר זכה להצלחה בלונדון. הוא לא יצא למסבאות לא בילה עם ידידים. אך כשחושבים על כך לא היה לו זמן. הוא היה צריך לנהל את התיאטרון שלו, לנהל את עסקיו הפרטיים, לכתוב, לביים, ללמוד בע"פ ולשחק את תפקע \ דיו. הוא כתב שני מחזות גדולים בשנה, עניין לא פשוט.
מתוך מחקר מדויק מאוד של דרך החיים בחברה האליזבטנית מעלה גרינבלט השערות על התפתחות הביוגרפיה של ויל ואיך היה יכול לעלות בסולם החברתי. תוך כדי כך אנו מקבלים תמונה מעניינת מורכבת וצבעונית למדי של חיי היום יום באותה תקופה. הוא מתאר את לונדון של אותם ימים. בצורה מוחשית לחלוטין.
צריך להכיר במעט את מחזותיו של שייקספיר כדי להבין את תרגילי המחשבה מהם הוציא גרינבלט שורות אותן הוא מנסה לייחס לביוגרפיה. אך לא רק שורות, הוא מפרש ובעניין רב גם דמויות אותן יצר מתוך האנשים סביבו ומערכת היחסים שלו אתם.
חלק מההשערות של גרינבלט נראות משכנעות, חלק אחר קצת מצוצות מהאצבע, כך או כך הספר מעניין לא רק בגלל גיבורו אלא גגם ובעיקר בחלקו השני בגלל הניסיון להאיר את החיים באותם ימים.
איך קיבל לראשונה הקהל את מחזותיו, כמה הובנה שירתו. כשבוחנים באופן סכמטי לא הייתה כנראה לקהל בימיו להבין את המחזות. הקהל היה אמון על מיסטריות ומחזות מוסר בשפה גבוהה. לא היה תיאטרון "ריאליסטי", שדיבר בשפת היום יום. אולי לא הבינו את עומקם הפואטי של המחזות אך הוא כתב סיפורים שעניינו את הצופים. הקומדיות היו ברורות. חילופי מינים כפולים, צעירים ששיחקו נשים המתחפשות לגברים הצחיקו, גם אם לא התעסקו אז בשאלות מגדר, העניין לעצמו הצחיק. היו מצבים קומיים שאפשר היה לעקוב ולצחוק. אחרי עלילות המחזות ההיסטוריים בוודאי שלא הייתה בעיה לעקוב והטרגדיות הגדולות חלקן הרי עשוי היה להתקבל כמו סדרות טלוויזיה של היום. דמויות של טובים ותככנים רעים.
סטיבן גרינבלט, פרופסור באוניברסיטת הרווארד אסף את העובדות המעטות הרשומות. פנקסי לידה ומוות, רישומי רכוש, ועוד תעודות ששמו של שייקספיר מופיע בהן. במקום שחסרות לו עובדות הוא דולה שורות מהמחזות ומנסה להסביר היכן נולדו במוחו.
יחד עם היכרותו את צורת החיים באותה תקופה יצר רומן חלקו היסטורי חלקו ביוגראפי על האיש שנחשב לגדול המחזאים, ומנסה לתת לנו תשובות לשאלות.
הפעם הראשונה בה מוזכר ויליאם שייקספיר היא תעודת הטבלה בכנסיית סטרטפורד. שקספיר נולד, כנראה, ב23 באפריל. כנראה כי הרישום הראשון הנושא את שמו הוא יום ההטבלה שלו.
ויליאם בן ג'ון שייקספיר הוטבל ב 26 באפריל 1564. ישנה הנחה שעברו שלושה ימים בין הלידה להטבלה.
ביולי פרצה מגיפת דבר שהפילה קורבנות רבים. ויל התינוק לא נדבק. ייתכן שאמו לקחה את הילדים לכפר.
שייקספיר היה מוקסם ממילים כבר בילדותו, טוען גרינבלט. שיר ילדים עתיק ששמע בילדותו מופיע במלך ליר. את השפה המפותלת של מוריו הוא מצטט בדמות נלעגת במחזהו טורח אהבה לשווא. החזרה על מלים נרדפות שהמורים היו מלמדים מתוך ספרו של ארסמוס, בלטינית, איך אומרים דבר ב150 צורות שונות.
"כמו עגיל באוזן הרקיע, השמים, השחקים, כיפת התכלת... וכשהוא נופל.. על פני האדמה, היבשה, החלד, הקרקע"
הורים רצו שילדיהם ילמדו לטינית. כל נושאי התפקידים, החל מהמלכה אליזבט דרך הרופאים, עורכי הדין, דיפלומטים יועצים כמרים, כולם שלטו בלטינית.
אביו של ויל ידע כנראה לקרוא, כי נשא משרה ציבורית, אך לחתום חתם בסימן. גם אמו לא ידעה לכתוב את שמה. את בנם דחפו ללמוד.
מורה טוב היה מורה שהלקה את תלמידיו. סטודנטים להוראה התאמנו להכות בובה או ילד סורר. אחת השיטות ללימוד לטינית הייתה העלאת קומדיות עתיקות. את סצנות האהבה מחקו כדי שלא יצטרך נער לנשק נער המשחק את האישה. אך המחזות הכילו דמויות של זונות, נוכלים, משרתים ערמומיים ואבות טיפשים. ויל ספג את תחילת המסורת.
אין ספק שויל למד אז את הקומדיה המטורפת "שני המניכמוסים" של פלואטוס העוסקת בבלבול בין שני תאומים זהים. לימים ישתמש בשלד הפארסה הזו ויוסיף למחזה עוד זוג תאומים להגדיל את הבלבול. קומדיה של טעויות הייתה אחת מהצלחותיו הגדולות.
לא רק בבית הספר הועלו הצגות. לכל איש אצולה הייתה להקת שחקנים משלו וכשלא היו צריכים להציג בארמון נדדו מעיר לעיר והעלו מחזות שונים. אין ספק שויל הקטן, שאביו היה ראש העיר ראה את אותן הצגות.
כשהיה בן אחת עשרה לערך ביקרה המלכה אליזבט ביקור בן שלושה שבועות אצל הרוזן לסטר. ויל התרשם, להנחת גרינבלט, מבגדיה המפוארים ומהפגנת הכוח. כמסורת הימים ההם ערך לסטר שהיה גם מאהבה של המלכה הבתולה, חגיגות גדולות כדי שהאזרחים יוכלו להביע את אהבתם ולהתרשם ממלכתם.
ויל התפעל עד כדי כך שבימים שיבואו יכתוב רבות על מלכים.
אפשר לזהות את המקורות של רוב מחזותיו של שייקספיר. חלום ליל קיץ הוא היחידי שאין לו מקור קודם וכולו פרי דמיוני של שייקספיר. גרינבלט תולה את מקורו של המחזה בהתרשמותו הגדולה מביקור המלכה ומהמופעים שנערכו לכבודה. המלכה ובעלי המלאכה הגסים המעלים לכבודה מחזה, מקורו באותן הצגות עממיות באותו ביקור.
פעמיים השתמש שייקספיר כדי להביע את דעתו על השחקנים שראה, פעם אחת בצורה פרודית בחלום ליל קיץ ופעם נוספת ברצינות, כשהוא מסביר בהמלט ללהקת שחקנים המבקרת בארמון איך לדעתו עליהם לשחק.
המחזה פיראמוס ותיסבי אותו מציגים בעלי המלאכה במחזה חלום ליל קיץ דומה ומהווה מראה קומית הפוכה לטרגדיה רומיאו ויוליה אותה כתב באותו זמן. "זהו המחזה האווילי ביותר ששמעתי מימי" מגיבה היפוליטה ותזאוס עונה "הגרוע שוב אינו גרוע אם הדמיון משלים את החסר" כלומר שייקספיר סומך על דמיונם של הצופים יותר מעבודת השחקנים.
אביו של שייקספיר היה יצרן כפפות ויש להניח שויל עזר לו בחנותו, כמו כן מילא תפקידים נכבדים במועצת העיר. אך כשמלאו לויל שלוש עשרה החל אביו לשקוע בחובות. ישנם מסמכים על הלוואות שקיבל ורכוש שקיבל מאשתו האמידה אותו משכן. אביו איבד את כל ההון המשפחתי. בנוסף להון הפסיד את מעמדו החברתי ושמו נעלם מהרשומות העירוניות. הוא לא היה מסוגל לשלוח את ויל ללמוד באוקספורד.
גרינבלט חושב שאביו הפך לשתיין. שייקספיר מתייחס לשתיה לעתים קרובות בכמה ממחזותיו, כמי שמכיר את ההשפעה מקרוב. ישנן שתי דמויות שתיינים, פלסטף וסיר טובי בלילה השניים עשר שהם שיכורים. גרינבלט סבור שויל מתאר דרך מערכות היחסים הללו את מערכת היחסים שהתפתחה עם אביו.
מה עשה ויל בתחילת דרכו בלונדון? גרינבלט משער שעבד כעוזר לעורך דין. בכמה ממחזותיו מופיע שימוש מדויק בשפה משפטית, מכדי שזה יהיה מקרי.
לא ברור מתי עבר ללונדון. רישומי נישואין בסטרטפורד מגלים שהתחתן שם בגיל שמונה עשרה ונולדו לו שלושה ילדים, גם הם נרשמו בסטרטפורד.
החברה האליזבטנית הייתה חברה מעמדית מאד ומלאת גינוני התנהגות מדויקים. מעמדית עד כדי כך שאפילו הבגדים ובעיקר הבדים שהשתמשו בהם היו מוכתבים בחוק. אצילים היו מוצאים להורג בעריפת ראש, כל היתר בתליה.
ג'ון אביו של ויליאם הגיש בקשה לקבל שלט אצולה. יש להניח שלא רק לעצמו דאג אלא גם לעתידו של ויל. אך משהורע מצבו הכלכלי לא היה יכול לעמוד בתשלום עבור הזכות לשאת סמל אבירים משפחתי.
עשרות שנים אחרי, כשויל היה כבר מפורסם ואמיד הוא חידש את הבקשה. כדי להבטיח את מעמדו ומעמד ילדיו.
את האירוניה שבחיפוש מעמד שאינו מגיע לו באמת מציג שקספיר בדמותו הנפוחה של מלווליו במחזה הלילה השנים עשר. זה הרוצה להפוך לאציל ואינו מבין את הגיחוך שהוא מעורר.
אמו של שקספיר הייתה ממעמד גבוה שאיבדה את מעמדה כשנישאה לאביו. ייתכן שהחלום להחזיר את הסדר הישן למקומו הוא הגורם שבכל כך הרבה ממחזותיו נסיכים ואצילים מאבדים את מעמדם והמחזה נגמר בהחזרת הסדר הנכון.
בשנים שלפני הולדתו של שייקספיר אנגליה עברה שינוי ענק. הנרי השמיני התנתק מהכנסייה הקתולית והקים את הכנסייה האנגליקנית. מעבר לשאלות של אמונה השפה האנגלית הגיעה לרגע של שינוי ענק כשהמלך הורה לתרגם את התנ"ך לאנגלית ומאז כל אנגלי היה יכול לקרוא ולהבין את הברית החדשה ואת התפילות. ייצוב האמונה לקח שנים והטלטל הלוך ושוב בין הקתוליות לפרוטסטנטיות האנגלית, אך השפה החדשה הלכה והעמיקה. שקספיר כבר נולד לאוצר מלים חדש.
אליזבת המשיכה להנהיג את הפרוטסטנטיות כדת המדינה. לא היה לה עניין לבדוק במה מאמין כל אחד בחדרי לבו. היא רצתה סדר ונאמנות. "מי שמאמין שאם עכבר נגס בלחם הקודש הרי שנגס את גופו של ישו", בזה לא רצתה להלחם.
יש להניח שרוב העם לא הבין כנראה את השינוי בדוקטרינות אך היה עד לשינוי בטקסי הפולחן. במקום נרות קטורת וכמרים בבגדי פאר קיבלו פולחן פשוט אישי ואינטימי במידה, ובעיקר יכולת להבין את התפילות החדשות שנכתבו אנגלית.
תקופה בה אנשים פיתחו מצבי סתגלנות והעמדת פנים. כלפי חוץ היו פרוטסטנטים ובתוכם נשארו נאמנים לקתוליות. ויל שאמו הייתה מבית קתולי ואביו שעבד במשרה ציבורית היה פרוטסטנטי, לפחות למראית עין. במה האמין ויל אין לדעת. הוא התרחק מלהביע דעה בעניין דת.
גרינבלט מנסה להסיק איך הגיע ויל לתיאטרון. הוא חושב שויל קיבל משרה בבית אדון רם מעלה שם הייתה להקת שחקנים שויל התחבר אליה והפגין את כישרונו וכך החל להתבלט.
מלחמות הדת נמשכו ובני אדם חיו בפרנויה. כל אחד היה יכול להלשין על כל אחד שהוא קתולי. ויל נזהר ולא גילה ברבים את אמונתו, גם אם אכן עבר כמורה בבית קתולי.
כשהיה בן שמונה עשרה התחתן עם אן התווי, אישה מבוגרת ממנו בשמונה שנים. שישה חודשים אחרי החתונה נולדה בתם סוזאנה. בניגוד לרוב הנשים באותו זמן, אן הייתה אישה חופשייה. יתומה בעלת רכוש מה שיכלה לעשות כרצונה ואיש לא הכתיב לה התנהגות.
מתוך שורות החוזרות לעתים קרובות המתייחסות לנישואים במחזותיו מסיק גרינבלט שויל לא היה מאושר בנישואיו. אין לו מלה טובה להגיד על מוסד הנישואין. נישואים שכנראה נכפו עליו בשל הריונה של אן. מאושר או לא בנישואיו, הם נשארו נשואים 32 שנים.
בחלק גדול ממחזותיו לגיבורים אין נשים. הן לא מוזכרות. לא גב' ליר, לא גברת שילוק וכך עוד גיבורים שנשותיהם מאחוריהם. מתו או נעלמו. וגם כשקומדיה נגמרת במפגש מחודש של אוהבים צעירים שהופרדו הרי שכמה פעמים יסיים מישהו אחר, את הצנה באמירה "אני מקווה שעם הנישואים יגדל גם התיעוב" ובמקום אחר מתואר הרומן "החיזור, החתונה והחרטה" מקרי שדעתו של שקספיר על נשים בחיי נישואין לא ממש חיובית? ובכל זאת הוא לא פוגע באופטימיות כשהוא מסיים מחזות אחרים בנישואין.
שקספיר מכיר בחשיבות המשיכה מינית לה הוא קורא "מזדווגי הכפר" לעתים כמו בלילה השנים עשר הוא לא משאיר לגברים המחופשים לנשים לחזור למינם ומרות שאנו יודעים שהנישואים הם בין גבר לאישה הקהל רואה נישואים בין שני גברים. שני זוגות החשובים במיוחד במחזות מקבת ואמו של המלט עם בעלה החדש הם זוגות מפחידים. "הן בגילך ישקוט הסער שבדם" מטיח המלט באמו ומדגיש את המיניות הברורה של הזוג. מה אומר כל זה על חיי הנישואין של ויל שחי בנפרד מאשתו. היא בסטרדפורד הוא בלונדון.
כששב באחרית ימיו לסטרטפורד כתב את צוואתו, גם שם אשתו אינה מוזכרת. את רוב הונו השאיר לבתו סוזנה. בתיקון מאוחר יותר הוסיף בצוואה שורה העוסקת באשתו. הוא מוריש לה את המיטה השנייה במעלה
יש הוכחות לשתי אהבות גדולות שלו. בסונטות שכתב. חלקן מספרות סיפור אהבה לצעיר נאה, וחלקן לגבירה בשחור, מתוחכמת, נשואה ומנוסה מינית.
אין מידע על הסיבה בגללה עזב ויל הצעיר את סטרטפורד ועבר לעיר לונדון. ישנן השערות אחדות אך אין שום עובדה ברורה. גם על ימיו הראשונים בלונדון אין תיעוד והכל בגדר שמועות והשערות. רוב הכותבים על שייקספיר חושבים שקרה לו דבר מה מטלטל בסטרטפורד. הוא לא עזב אותה בגלל חיי הנישואים שלו. ייתכן שנענש על דבר מה, ייתכן שברח. במה הסתבך לא ברור, ייתכן שבשל הימים הדבר היה קשור לשאלת הדת הגלויה והסמויה. צריך לזכור שלכל אורך השנים ההן העיב צילה של מרי סטוארט מלכת הסקוטים הקתולית על מלכותה של אליזבט, אותה כינתה ממזרה.
לפי הרישומים ביקרה בסטרטפורד קרוב לתאריך היעלמותו של ויל להקת השחקנים של המלכה. האם ייתכן שהצליח להצטרף ללהקה ולחזור אתה ללונדון. השתלטותו המהירה בכל מה שנוגע למורכבותה של הצגה יכולה לאשש השערה שנדד תקופת מה עם להקת שחקנים.
כשחצה לראשונה את גשר לונדון כי להיכנס לעיר ראה לא רק את מאות הברבורים השטים בנהר, אותם היו מורטים פעם בשנה כדי להכין למלכה שמיכות חדשות, אלא בעיקר את המוטות שהיו לאורך הגשר עליהם היו תקועים ראשי הבוגדים הקתולים.
לונדון של אותם ימים הייתה בהתפתחות מתמדת. אלפי צעירים מכל רחבי הממלכה זרמו אליה לחפש עבודה ואולי גם התקדמות במעמדם. היסטוריונים בני התקופה מספרים איך כל השטחים הירוקים התמלאו שכונות צריפים לא מתוכננות והרחובות הראשיים היפים התמלאו עגלות ויצרו פקקי תנועה.
"צעירים שכחו איך ללכת, העולם נוסע על גלגלים. נהגים שהוריהם שמחו ללכת ברגל" לונדון הפכה
"יריד שנמשך כל השנה" לא רק בעלי מלאכה מכל המקצועות, סוחרים ובעלי מקצועות אקדמיים נהרו ללונדון. העיר של אותם ימים הייתה מלאה זונות. וכולם הלכו לתאטרון. המעניין הוא שלמרות חיי העיר הסוערים, אף אחד ממחזותיו איננו מתרחש בעיר.
גם אם המחזות אינם מתרחשים בלונדון הרבה מאוד מתיאורי החיים מתייחסים ישירות למה שויל היה יכול לראות בעיר הגדולה. כריתת ידיים לשון או ראשי נידונים למוות היו עניין של יום ביומו והיו כמה כיכרות הוצא להורג. לכן, כששקספיר עורף את ראשו של ריצ'רד השלישי או מקבת, לקהל היה למה להשוות. הוא העלה מראות רלוונטיים. ולכל העינויים שראה יש הד במחזותיו.
כיכרות העונשים ומקומות הבילויים שכנו בשכנות. זונות הסתובבו באולם התיאטרון ומכרו את עצמן. ריקוד מוזיקה זנות והריגת בעלי חיים כבידור להמונים שכנו בכפיפה אחת.
בלונדון ראה ויל לראשונה תיאטרון בנוי למטרת הצגה. בניין שהזכיר במעומעם אמפיתיאטרון עתיק. במה יציעים לקהל. לא כמו ההצגות שהניעו לסטרטפורד. המלה תיאטרון (תיאטר) נולדה אז. לראשונה היו חדרי הלבשה מאחורי הבמה, ופתחים בצדדים מהם יכלו להופיע השחקנים או להעלם מן הבמה. היו בגדים מפוארים, אך תפאורות לא היו. הדמיון האנושי השלים את החסר מתוך הטקסט שאמרו השחקנים. לראשונה התחילו לגבות דמי כניסה במקום להסתובב עם כובע בין הצופים.
באולם אפשר היה להסתובב ולקנות בזמן ההצגה בירה ואגוזים. העשירים יכלו לבחור מקום מוצל והעשירים יותר מקום מרופד.
ככל שנהייה פופולארי יותר, התיאטרון הקים לו אויבים שטענו כי נשים מכובדות מתפתות שם לחיי פריצות. גברים מתגרים מן הנערים המשחקים נשים, וכתבי הקודש הופכים נלעגים והקהל שומע ולומד שירים גסים.
התיאטרון כבש את מקומו כשהאריסטוקרטים החלו לבקר בו ובעיקר גם המלכה שאהבה הצגות. בתאטרון לומדים נימוסים טובים, המידות הטובות באות על שכרן והרשעות מקבלת עונש. מוטב להעסיק את המוח בדברים בלתי מזיקים מאשר לרקום מזימות.
להקות התיאטרון הקבועות בלונדון נזקקו לכ 20 מחזות בשנה. ויל הבין שהוא יוכל להיכנס למקום הזה של כתיבה. הסתבר ששייקספיר כותב במהירות. כותבים אחרים שעבדו באותה עת היו בן ג'ונסון ומרלו שכבר היו מנוסים.
. שני דברים חשובי למד שייקספיר מההצגות שראה. האחד שלא רק כישרונו של השחקן ויפי הבגדים יוצרים רושם אצל הקהל, אלא כתיבה במשקל של שורות בנות 10 הברות לא מחורזות שאותן היה על השחקן להגיד בקצב הנכון. דבר שני ולא פחות חשוב, בניגוד לכל מחזות המוסר שראה בנעוריו בהן המידות הטובות ניצחו, כריסטופר מרלו החל להעלות מחזות בו הרשע ניצח והקהל נכבש. שתי תופעות שפתחו לפניו את דלתות הכתיבה שהפכה אותו לכותב המוכשר המוכר לנו היום.
השפעתו של מרלו הייתה כל כך גדולה עד שיש חוקרים החושבים שהוא כתב גם את מחזותיו של שייקספיר או לפחות שהם כתבו יחד.
מרלו היה אולי המוכשר שבין הכותבים אך לא היחידי. תומס ווטסון, תומס לודג', ג'ורג פיל, תומס נאש קבוצה שכינויה היה "המשכילים השנונים" הם רק חלק מהסופרים. ווטסון למשל שדיבר שפות זרות תירגם לראשונה את אנטיגונה לאנגלית וחידש את הסונטה, צורת כתיבה שהייתה נפוצה באירופה. הכתבים של רוב אלו שהוצגו בהצלחה לא נשמרו. תומס נאש כתב סקירה שהייתה נחשבת בימינו לביקורת בה השמיץ את המחזאי שכתב את המלט. לא שייקספיר. מחזאי שאיננו מזכיר בשמו. כך שכבר היה מחזה בשם הזה, שייקספיר יכתוב את המלט רק כמה שנים אחרי אותה סקירה
מרלו כתב בהצלחה על ממלכה אסיאתית, שקספיר לקח את הרעיון העביר אותו להיסטוריה המוכרת של אנגליה. כך נולדה טרילוגיית מחזות הנרי השישי המוקדמים. הנרי השישי זכה להצלחה ושייקספיר הפך למחזאי חדש מבטיח.
כשהגיע שייקספיר ב1580 לרובע התיאטרונים אלו האנשים שפגש כנראה. ומהם שאב רעיונות דמויות ומיני עיבודים לכתבים שלהם. המיוחסים יותר של בני תקופתו ספנסר, דאן, וראלי לא השפיעו על כתיבתו. מרלו שהתרשם מהצלתם של המחזות ההיסטוריים של ויל כתב את המחזה אדוארד השני. ויל היה יוצא דופן בקבוצה אליה השתייך, הם למדו כולם באוניברסיטה. הוא היחיד שלא.
גרינבלט יוצא להסביר את הסונטות שכתה שייקספיר ומופנות לגבר. הוא איננו חושב שהכתיבה החלה ממניע הומוסקסואלי ומביא הסבר אחר. הנרי ריזלי, רוזן סאוטהמפטון, צעיר יפה תואר בצורה יוצאת דופן חובב תאטרון מושבע ביקר בהצגות מדי יום. הרוזן הצעיר והעשיר סירב בכל תוקף להתחתן, וכדי לשכנע אותו חיפשו דרך, מכיוון שהיה גם חובב שירה גדול הזמינה משפחתו אצל שייקספיר מחזור סונטות שידברו על לבו להתחתן.
שייקספיר לא היה מאוהב בו, לפחות לא בהתחלה, להיפך שייקספיר ניסה לגרום לו להתחתן ולהוליד ילדים, להשאיר זכר ליופיו כשיזדקן. המעניין בסונטות היא הפניה אל הנרקיסיות של הצעיר. אין בהן רמז להומוסקסואליות. הוא פונה אל הנער בן ה16- 17 ומבקש ממנו לחדול לאונן, נועזות שלא תתואר, ויקיים יחסי מין עם אישה כדי שייוולד ילד שיהיה בן דמותו וימשיך את נעוריו. אין רמז שהרוזן חובב גברים, הסונטות המוזמנות בסוד נכתבו כאוהב הפונה לאהוב.
לעולם כבר לא נדע. הפרשנויות על הסונטות רבות. האישה בשחור המופיעה בהן מיוחסת לנשים אחדות, החל מבנות אצולה ועד לאיזו זונת חצר. היה מי שטען שזו בכלל המלכה ששייקספיר היה מאוהב בה ונוצרה השאלה אם היה ביניהם רומן. הכל השערות.
לפני שנים אחדות כתבה סופרת (אינני זוכר את שמה) ספר עליז שגיבורתו היא אשתו של שקספיר. בו היא מספרת על תעלוליו עם גברים ויותר מזה הוא מלמד אותה כאשתו ליהנות מיחסי מין אנאליים. הדמיון יכול לבנות הר פרשנויות. האם ייתכן שתוך כדי הכתיבה המוזמנת קרה לויל משהו והוא התאהב בבחור הנמען. ומי שבהמשך מזדקן בסונטות הוא המשורר החושש שכעת אהובו הצעיר כבר לא ירצה בו.
מגיפת הדבר הביאה לסגירת התאטראות. בחוש הבינו שאסור ליצור התקבצויות של אנשים. כשחזר ויל ללונדון היה צריך למצוא תאטרון להקים להקה חדשה ולהעלות מחזה.
כל התאטראות התחרו זה בזה מרגע שבוטל האיסור. שני המתחרים הגדולים היו מרלו ושייקספיר שהשפיעו רבות האחד על השני. כששקספיר כתב שירה גם מרלו פרסם שירה. כששקספיר הציג את ריצ'רד השלישי מרלו הציג מולו את אדוארד השני. מרלו כתב את ד"ר פאוסטוס שמולו לא התחרה שקספיר אך שניהם כתבו מחזות על יהודים. מרלו את היהודי ממלטה ושקספיר את שיילוק. לא זה ולא זה פגשו יהודים.
היהודים גורשו מאנגליה כשלוש מאות שנה קודם לכן, אך הדעות הקדומות נשארו אחריהם. במחזות רבים שקספיר משתמש שקספיר במלה יהודי כסמל הרע וקללה.
ב1598 הסתיים חוזה חכירת הקרקע עליו עמד התיאטרון של שקספיר. בלילה מושלג ב1958 עשו שקספיר ושחקניו מבצע, הם פרקו את בניין העץ של התיאטרון העבירו את הקורות ובנו אותו מחדש על קרקע אחרת. תאטרון הגלוב נפתח כשהמוטו שלו היה כל העולם במה. הגלוב היה תאטרון גדול בן 3000 מקומות. הרבה יותר גדול מהתיאטראות בני ימינו. שקספיר עלה ממעמד שחקן כותב לשותף. יוליוס קיסר היה המחזה שפתח את הגלוב.
כשהתיישב לכתוב ב1600 את המלט, כבר הוצגה גרסה אחת של הספור קודם לכן ובהצלחה. שני הכותבים הסתמכו על אוסף סיפורים טרגיים שהיה פופולארי. הפעם שייקספיר לא התייחס למחזה כהיסטורי אלא כטרגדיה. והמחזה עומד על סף כתיבתם של כמה ממחזותיו הגדולים. המלך ליר, אותלו, מקבת, אנטוניוס וקלאופטרה וקוריאולנוס.
גרינבלט עוקב ומסביר את ההתפתחות הגדולה אצל שקספיר. החל מהקומדיות המלכים ההיסטוריים והליצנים ליצירת חיי נפש של אדם. מחזה שרובו עלילה פנימית. מתיחת הזמן הארוך שבין תכנון הנקמה לביצועה.
המלכה אליזבת מתה ב1603 צ'רלס הראשון שירש את המלכות היה חובב תאטרון והפך את להקתו של שקספיר ללהקת אנשי המלך. הצרות הכלכליות נגמרו. שקספיר החל לקנות קרקעות בסטרטפורד. את משפחתו לא הביא ללונדון אך הוא קנה למענם בית מרווח מאוד בסטרפורד.
כדי להתחנף בעקיפין למלך החדש כתב שייקספיר את מקבת. ובו התמונה בה המכשפות מנבאות שבניו של בנקו ישבו על כיסא המלך. וג'ימס היה צאצא למשפחת בנקו. שייקספיר נותן לו במחזה לגיטימציה מלכותית. כמו בימי אליזבת גם את בג'ימס ניסו להתנקש. שקספיר מבטיח לו הן נאמנות והן איכות ימים של שושלתו. מכיוון שאסור היה להשתמש ולהעלות על הבמה דמויות של נסיכים חיים העתיק שייקספיר את מחזותיו לארצות שונות. הדים למאורעות שקרו והיו מובנים לקהל ולמלכים שובצו באופן עקיף. כל הצליח להיות מה שהיום היינו קוראים "רלוונטי" אך גם סמלי מרוחק. לכן אין הדים לכל המאורעות הממשיים שקרו בימיו.
בגיל ארבעים התחיל לכתוב את המלך ליר. נכון שתוחלת החיים בימיו הייתה קצרה בהשוואה לימינו, אך ארבעים לא נחשב עדיין לגיל זיקנה. אין לדעת מה עורר את שייקספיר להתמודד עם חרדת הזקנה. הפעם הרחיק את המחזה לאנגליה ארכאית.
האם החל לחשוב על פרישה. הוא כתב עוד שני מחזות, אגדת חורף והסערה. בהן נרמזים הרהורי פרישה מהעולם המעשה. אחר כך עוד שיתף פעולה עם כותב אחר, ג'ון פלטשר אתו כתה שלושה מחזות.
ב1613 קנה לראשונה בית לעצמו בלונדון. יחד עם זאת חזר למעשה לסטרטפורד. את עסקת הקניה בלונדון ארגן כך שאשתו לא תואכל לשים יד על הנכס.
בתחילת יולי הגיע אליו הידיעה שתיאטרון הגלוב נשרף בלונדון. למזל הלהקה לא היו נפגעים אך הם הפסידו כסף רב.
שייקספיר נפטר ב 25 באפריל 1616. לפי סימנים הוא חש ברע כבר זמן מה קודם לכן..
שקספיר תואר כאדם ידידותי אך לא חברותי כשכבר זכה להצלחה בלונדון. הוא לא יצא למסבאות לא בילה עם ידידים. אך כשחושבים על כך לא היה לו זמן. הוא היה צריך לנהל את התיאטרון שלו, לנהל את עסקיו הפרטיים, לכתוב, לביים, ללמוד בע"פ ולשחק את תפקע \ דיו. הוא כתב שני מחזות גדולים בשנה, עניין לא פשוט.
מתוך מחקר מדויק מאוד של דרך החיים בחברה האליזבטנית מעלה גרינבלט השערות על התפתחות הביוגרפיה של ויל ואיך היה יכול לעלות בסולם החברתי. תוך כדי כך אנו מקבלים תמונה מעניינת מורכבת וצבעונית למדי של חיי היום יום באותה תקופה. הוא מתאר את לונדון של אותם ימים. בצורה מוחשית לחלוטין.
צריך להכיר במעט את מחזותיו של שייקספיר כדי להבין את תרגילי המחשבה מהם הוציא גרינבלט שורות אותן הוא מנסה לייחס לביוגרפיה. אך לא רק שורות, הוא מפרש ובעניין רב גם דמויות אותן יצר מתוך האנשים סביבו ומערכת היחסים שלו אתם.
חלק מההשערות של גרינבלט נראות משכנעות, חלק אחר קצת מצוצות מהאצבע, כך או כך הספר מעניין לא רק בגלל גיבורו אלא גגם ובעיקר בחלקו השני בגלל הניסיון להאיר את החיים באותם ימים.
050-3331-331