ידוע שבתורה כתובים פסוקים כגון"ועבדתם את ה' אלקיכם" או "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך" וכן כתוב "לעבדו בכל לבבכם" וכן "עיבדו את ה'"
ונשאל - מהי עבודה?
עבודה היא סוג של תיקון ושירות, מה שהעבד משרת את רבו ומתקן לו דבר שהרב זקוק לו. ויותר מכך, על ידי השירות שמשרת אותו העבד בדבר שאין ביכולתו של הרב לתקן בעצמו. ומכיוון שהרב צריך לתיקון זה, נמצא שהעבד משלים דבר שחסר לאדונו.
נשאלת השאלה:
איך יתכן לומר כך לגבי הבורא, שהוא יתברך, שיא השלמות. כמו שכתוב בתיקוני זוהר "שלימו דכולהו" ואינו צריך לזולתו ח"ו, "כי ממך הכל" ככתוב בדברי הימים. וכן כתוב "ואם צדקת מה תיתן לו"
גם צריך להבין מה אנו מתקנים עבורו יתברך בעבודתינו, הלא עבודתינו אינה תופסת שום מקום ובודאי שאינה מוסיפה כלום אצלו. ואם כן איך שייך לומר לגבי הקב"ה לשון עבודה, שהוא עניין שירות ותיקון?
התשובה תתבאר בהקדם:
כדי להבין מהו עניין ה"עבודה" שאנו עובדים את הקב"ה, יש להקדים את מאמר המדרש הידוע, שהקב"ה נתאווה להיות לו דרה בתחתונים, פירוש, ששכינתו יתברך תשכון בעולם הזה התחתון.
מהי המשמעות של עניין זה?
שהקב"ה נתאווה שיהיה גילוי אלוקות בכל העולם כולו, וזו הכוונה והתכלית של בריאת העולם בכלל והאדם בפרט. ועניין זה יקויים בשלמות לעתיד לבוא, שתהיה התגלות כבודו וראו כל בשר יחדיו כו, וימלא כבוד ה' את כל הארץ.
ומכאן מובן העניין של ה"עבודה" של בני ישראל להקב"ה אשר הם "מתקנים" דבר מה עבורו יתברך. כי לפי דברי המדרש הללו, הרי עיקר תכלית עבודת האדם עלי אדמות בלימוד התורה וקיום המצוות אינה בשביל האדם עצמו, אלא לכבודו יתברך שעל ידי עבודתם הם מתקנים ועושים את העולם לדירה לשכינתו יתברך.
כי באמת, כתוב "אני ה' לא שניתי" שאין שום שינוי אצלו יתברך בין קודם שנברא העולם, שהיה הוא ושמו בלבד, וכן יהיה אחר שיחרב העולם וגם עתה בזמן בריאת העולם וקיומו, הנה קמיה כולא ממש כלא חשיב. כמו קודם שנברא העולם ממש.
מכך מובן שהקב"ה אינו בעל שינוי ודבר זה מיסודי האמונה. אך בעומק יותר בא הכתוב להשמיע לנו שבריאת כל העולמות איננה גורמת שום שינוי גם באחדותו של הקב"ה, היינו בזה שהוא יתברך הוא המציאות היחידה ואין שום מציאות מלבדו.
וכמו שלפני בריאת העולם לא היה קיים שום דבר מלבדו יתברך, כך גם עתה. דהיינו שמצד האמת כפי שהיא אצלו יתברך, גם עתה אין שום מציאות בלעדו ומלבדו, כי לית אתר פנוי מיניה, אין שום מקום פנוי וריקן ממנו. וזוהי המשמעות הפנימית של הכתוב, "אני ה' לא שניתי" שאין שום שינוי באחדותו יתברך בין קודם שנברא העולם ובין אחר שנברא העולם.
אם כך מתחדדת השאלה ועולה שוב התמיהה:
מאחר שלפי האמת, כפי שהיא אצלו יתברך, הרי אין מקום פנוי ממנו, נמצא שבפועל הקב"ה נמצא ו"דר" בכל מקום ומקום בלי יוצא מן הכלל, ואם כן, צריך להבין מהו עניין עבודת בני ישראל לעשות לו יתברך דירה בתחתונים?
אך העניין הוא, אף שלפי האמת גם עתה, לאחר שנברא העולם, אין שום שינוי אצלו יתברך, כי לגביו אין שום מציאות בלעדו והקב"ה ממלא כל המקום הזה שברא בו העולם" מכל מקום אין הדבר הזה נראה לעיננו, כי העולם מעלים ומסתיר את אלוקותו, וזה גם ההסבר למילה "עולם" מלשון "העלם". ומחמת ההעלם וההסתר נראה לעיננו כאילו אנחנו וכל הנבראים שבעולם הם מציאות "יש ודבר בפני עצמו" נפרד מאלוקות.
אם כך מהו שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה "בתחתונים"?
העניין הוא שהקב"ה רצה שגם בידיעתם ותחושתם של הנבראים (שמצד עצמם הם מעלימים ומסתירים על אלוקות) תתגלה האמת כמו שהוא אצלו יתברך, היינו שהוא יתברך הוא יחיד ומיוחד וכולא קמי' כלא חשיב (הכל אינו נחשב אצלו כלל)
וזהו התכלית והסיבה שבשבילו ברא הקב"ה את העולם.
שהרי הקב"ה ברא ריבוי עולמות רוחניים, עליונים ותחתונים, אבל זה שהקב"ה נתאווה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, הכוונה היא לעולם הזה הגשמי דוקא שהוא עולם התחתון ביותר, וזאת למרות שגם בעולמות עליונים יותר, קיים גם סוג של העלם על אורו של הבורא, שהרי גם הם קרויים עולמות (מלשון העלם והסתר), מכל מקום זה אינו בערך כלל להעלם וההסתר של העולם הזה שהוא"חושך כפול ומכופל, עד שהוא מלא קליפות וסטרא אחרא שהן נגד ה' ממש, לומר אני ואפסי עוד" שזוהי תכלית היישות והפירוד מאלוקות.
כלומר:
בעולמות רוחניים, הנה אפילו העולמות שהם מציאות "ויש" ונפרד מאלוקות, הרי גם הם מכירים ומרגישים שמציאותם תלויה בהקב"ה שהוא יתברך בראם ומקיים ומחיה אותם. אבל בעולם הזה הגשמי, ההעלם הוא עד כדי כך שהנבראים שבעולם הזה אינם מרגישים כלל שנבראו על ידי הקב"ה, ועד שיכול להיות נברא שיהיה מנגד לקדושה ויאמר "אני ואפסי עוד".
וזו היתה "תאוותו" של הקב"ה, כביכול, שגם בידיעה ובהכרה והרגשה של הנבראים בעולם הזה הגשמי שבו ישנו "ההעלם" הגדול ביותר וה"יישות" החזקה ביותר, תתגלה האמת של אלוקותו ד"כולא קמי' כלא חשיב".
בפרק הבא נענה על השאלה איך בכלל יתכן אצל הקב"ה עניין של תחתונים? שהרי אין מעלה ומטה לגבי הקב"ה שאינו בגדר מקום ח"ו?
ונשאל - מהי עבודה?
עבודה היא סוג של תיקון ושירות, מה שהעבד משרת את רבו ומתקן לו דבר שהרב זקוק לו. ויותר מכך, על ידי השירות שמשרת אותו העבד בדבר שאין ביכולתו של הרב לתקן בעצמו. ומכיוון שהרב צריך לתיקון זה, נמצא שהעבד משלים דבר שחסר לאדונו.
נשאלת השאלה:
איך יתכן לומר כך לגבי הבורא, שהוא יתברך, שיא השלמות. כמו שכתוב בתיקוני זוהר "שלימו דכולהו" ואינו צריך לזולתו ח"ו, "כי ממך הכל" ככתוב בדברי הימים. וכן כתוב "ואם צדקת מה תיתן לו"
גם צריך להבין מה אנו מתקנים עבורו יתברך בעבודתינו, הלא עבודתינו אינה תופסת שום מקום ובודאי שאינה מוסיפה כלום אצלו. ואם כן איך שייך לומר לגבי הקב"ה לשון עבודה, שהוא עניין שירות ותיקון?
התשובה תתבאר בהקדם:
כדי להבין מהו עניין ה"עבודה" שאנו עובדים את הקב"ה, יש להקדים את מאמר המדרש הידוע, שהקב"ה נתאווה להיות לו דרה בתחתונים, פירוש, ששכינתו יתברך תשכון בעולם הזה התחתון.
מהי המשמעות של עניין זה?
שהקב"ה נתאווה שיהיה גילוי אלוקות בכל העולם כולו, וזו הכוונה והתכלית של בריאת העולם בכלל והאדם בפרט. ועניין זה יקויים בשלמות לעתיד לבוא, שתהיה התגלות כבודו וראו כל בשר יחדיו כו, וימלא כבוד ה' את כל הארץ.
ומכאן מובן העניין של ה"עבודה" של בני ישראל להקב"ה אשר הם "מתקנים" דבר מה עבורו יתברך. כי לפי דברי המדרש הללו, הרי עיקר תכלית עבודת האדם עלי אדמות בלימוד התורה וקיום המצוות אינה בשביל האדם עצמו, אלא לכבודו יתברך שעל ידי עבודתם הם מתקנים ועושים את העולם לדירה לשכינתו יתברך.
כי באמת, כתוב "אני ה' לא שניתי" שאין שום שינוי אצלו יתברך בין קודם שנברא העולם, שהיה הוא ושמו בלבד, וכן יהיה אחר שיחרב העולם וגם עתה בזמן בריאת העולם וקיומו, הנה קמיה כולא ממש כלא חשיב. כמו קודם שנברא העולם ממש.
מכך מובן שהקב"ה אינו בעל שינוי ודבר זה מיסודי האמונה. אך בעומק יותר בא הכתוב להשמיע לנו שבריאת כל העולמות איננה גורמת שום שינוי גם באחדותו של הקב"ה, היינו בזה שהוא יתברך הוא המציאות היחידה ואין שום מציאות מלבדו.
וכמו שלפני בריאת העולם לא היה קיים שום דבר מלבדו יתברך, כך גם עתה. דהיינו שמצד האמת כפי שהיא אצלו יתברך, גם עתה אין שום מציאות בלעדו ומלבדו, כי לית אתר פנוי מיניה, אין שום מקום פנוי וריקן ממנו. וזוהי המשמעות הפנימית של הכתוב, "אני ה' לא שניתי" שאין שום שינוי באחדותו יתברך בין קודם שנברא העולם ובין אחר שנברא העולם.
אם כך מתחדדת השאלה ועולה שוב התמיהה:
מאחר שלפי האמת, כפי שהיא אצלו יתברך, הרי אין מקום פנוי ממנו, נמצא שבפועל הקב"ה נמצא ו"דר" בכל מקום ומקום בלי יוצא מן הכלל, ואם כן, צריך להבין מהו עניין עבודת בני ישראל לעשות לו יתברך דירה בתחתונים?
אך העניין הוא, אף שלפי האמת גם עתה, לאחר שנברא העולם, אין שום שינוי אצלו יתברך, כי לגביו אין שום מציאות בלעדו והקב"ה ממלא כל המקום הזה שברא בו העולם" מכל מקום אין הדבר הזה נראה לעיננו, כי העולם מעלים ומסתיר את אלוקותו, וזה גם ההסבר למילה "עולם" מלשון "העלם". ומחמת ההעלם וההסתר נראה לעיננו כאילו אנחנו וכל הנבראים שבעולם הם מציאות "יש ודבר בפני עצמו" נפרד מאלוקות.
אם כך מהו שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה "בתחתונים"?
העניין הוא שהקב"ה רצה שגם בידיעתם ותחושתם של הנבראים (שמצד עצמם הם מעלימים ומסתירים על אלוקות) תתגלה האמת כמו שהוא אצלו יתברך, היינו שהוא יתברך הוא יחיד ומיוחד וכולא קמי' כלא חשיב (הכל אינו נחשב אצלו כלל)
וזהו התכלית והסיבה שבשבילו ברא הקב"ה את העולם.
שהרי הקב"ה ברא ריבוי עולמות רוחניים, עליונים ותחתונים, אבל זה שהקב"ה נתאווה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, הכוונה היא לעולם הזה הגשמי דוקא שהוא עולם התחתון ביותר, וזאת למרות שגם בעולמות עליונים יותר, קיים גם סוג של העלם על אורו של הבורא, שהרי גם הם קרויים עולמות (מלשון העלם והסתר), מכל מקום זה אינו בערך כלל להעלם וההסתר של העולם הזה שהוא"חושך כפול ומכופל, עד שהוא מלא קליפות וסטרא אחרא שהן נגד ה' ממש, לומר אני ואפסי עוד" שזוהי תכלית היישות והפירוד מאלוקות.
כלומר:
בעולמות רוחניים, הנה אפילו העולמות שהם מציאות "ויש" ונפרד מאלוקות, הרי גם הם מכירים ומרגישים שמציאותם תלויה בהקב"ה שהוא יתברך בראם ומקיים ומחיה אותם. אבל בעולם הזה הגשמי, ההעלם הוא עד כדי כך שהנבראים שבעולם הזה אינם מרגישים כלל שנבראו על ידי הקב"ה, ועד שיכול להיות נברא שיהיה מנגד לקדושה ויאמר "אני ואפסי עוד".
וזו היתה "תאוותו" של הקב"ה, כביכול, שגם בידיעה ובהכרה והרגשה של הנבראים בעולם הזה הגשמי שבו ישנו "ההעלם" הגדול ביותר וה"יישות" החזקה ביותר, תתגלה האמת של אלוקותו ד"כולא קמי' כלא חשיב".
בפרק הבא נענה על השאלה איך בכלל יתכן אצל הקב"ה עניין של תחתונים? שהרי אין מעלה ומטה לגבי הקב"ה שאינו בגדר מקום ח"ו?
050-3331-331