אמונה וספק, או וודאות מול פקפוק האין הראשון היפוכו של המושג השני [1]?
פרשת השבוע, פרשת "לֶךְ לְךָ" מזמנת לנו הזדמנות נאותה לדון בכך. בסיפור ברית בין הבתרים, אנו קוראים, בין השאר "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" [2].
אברם, זהו שמו בשלב זה, זוכה בשבח מלא מאלוהים על אמונתו בו: "הקדוש ברוך הוא חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו" [3].
יתר על כן, אברם מתואר לא רק כמאמין, הוא נתפס כאב - טיפוס לכל מאמין [4]. בנוסח אחר טוען ליבוביץ: "כל ההיסטוריה הגדולה מבריאת העולם עד רדת אבותינו למצרים, אינה אלא הרקע והמסגרת להצגת דמותו של אברהם - אבינו, שהוא האדם המאמין הראשון... ואשר ממנו מתחילה הכרת אלוהים על - ידי האדם" [5].
איך באה לידי ביטוי תפיסה זו בפרשת השבוע, פרשת "לֶךְ לְךָ"?
אברם מופיע כמאמין כבר בפתיחת פרשת השבוע, לאחר שאלוהים מצווה עליו "לֶךְ לְךָ", אברם מתארגן ומתחיל לנוע, למקום בלתי מוכר: "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" [6].
אין להקל ראש בהחלטה כזו של אדם, שהוא כבר "בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן" [7]. במסעו לארץ כנען הוא נוטש את תרבות הולדתו. הואיל וניתן להניח שהרכבת הבין מדינתית במזרח הקדום עדיין לא נחנכה, יש לשער שהמסע התנהל בתנאים לא קלים, בלשון המעטה.
אברם מונע לחפש סביבה חדשה ואמונה אחרת מזו האלילית בה הוא חי בחרן.
אברם מגיע לארץ.
המקום הראשון המוזכר, העיר שכם. שם אלוהים מתגלה אליו שוב, ואברם מתחיל בפולחן לה': "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" [8]. אברם עובר לבית - אל, גם שם הוא חוזר על הפולחן: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" [9].
במלים אחרות, אברם מתחיל לבטא גם להפיץ את דבר האמונה החדשה.
תהליך שאינו פשוט כי הארץ אינה ריקה ובה נוהגת אמונה אחרת וכנראה גם פולחנים אליליים קיימים בהתאם: "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" [10].
אכן, דמותו של אברם מתעצבת כבעלת אפיונים של מאמין גדול בתפיסה חדשה של האלוהות.
כפי שראינו לעיל, משבח הסופר המקראי את אברם על אמונתו: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". אמונה זו מתבטאת גם במילוי מצוות ברית המילה [11].
נתונים אלה מספקים בסיס איתן לאפיונו של אברם כ"אבי המאמינים".
אבל השאלה היא: איזה מאמין הוא אברם?
לפני שנענה על שאלה זו, נבדוק מספר פסוקים בפרשת השבוע.
פרק טו נפתח בהודעה של אלוהים אל אברם: "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" [12]. פרשנים רבים [13] מבינים את העידוד של ה' לחשש של אברם שהוא ייפגע לאחר שנלחם במלכים להצלת לוט [14].
תגובתו של אברם מאוד מפתיעה. אברם אינו מודה בהכנעה אלא בא בטענה אל אלוהים ושואל במורת - רוח גלויה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" [15].
אברם אינו מקבל את דברי אלוהים כפשוטם, הוא משתומם, הוא מעלה ספק באפשרות מימוש ההבטחה!
האם הספק שמעורר אברם מפתיע?
לא. אברם אינו עול ימים. הוא אמנם צבר רכוש רב, אבל כל עוד אין לו בן ממשיך הוא חש שכל עמלו לריק.
אברם מטיל ספק במימוש משמעותי של ההבטחה: "שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד".
האם אלוהים כועס או מבקר את הספק המבוטא?
לא, להיפך, ה' מפרט את הבטחתו, וגם מדגים את משמעותה: "וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ. וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" [16].
ואף הסופר המקראי אינו מבקר את אברהם, להיפך, כפי שראינו לעיל: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". הסופר מבין בכך חיזוק האמונה של אברם.
במלים אחרות, אלוהים מבטיח לאברם, אברם מטיל ספק, ואין ביקורת גם גינוי.
האם זה מקרה בודד?
לא, עדיין בפרק זה, בהמשך להבטחת ה' את הארץ [17], אברם שוב אינו מקבל את דברי אלוהים כלשונם, אלא שואל באופן מפורש: "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה " [18].
נא לשים לב, בשיחה אחת אברם חוזר פעם שנייה בה הוא מביע ספק בהבטחה אלוהית! ושוב, אין ביקורת מצד הסמכות העליונה, להיפך אלוהים כורת ברית בטקסיות רבה, זו הברית המכונה "ברית בין הבתרים" [19].
ואם לא די באירועים אלה הנה דוגמה נוספת.
אלוהים מבטיח לאברהם [20] ששרי, ששמה הוחלף לשרה, תהרה ממנו ותלד בן [21].
אברהם אינו משתנה, הוא אינו מביע שמחה מתוך אמונה בנאמר אמונה. אברהם צוחק, הוא מסתפק בבקשת חיים לישמעאל בנו המשותף עם הגר. "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" [22].
גם הפעם, האם אלוהים או הסופר המקראי מבקרים זאת?
לא, אלוהים אינו מגנה ואינו מבקר. להיפך אלוהים מפרט את התחזית להולדת יצחק ולחיי ישמעאל [23].
ואם תרצו, גם בתחילת הפרשה אפשר למצוא התנהגות דומה.
האם אברם מתחיל לנוע מייד אחרי קבלת הצו "לֶךְ לְךָ"? לא, אברם אינו פותח בהליכה מיד לאחר הצו. הוא אינו מגיב, אינו שואל, למרות שאינו מכיר את היעד [24]. אלוהים אינו מתייחס לשתיקת אברם אלא מברכו "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" [25].
מה למדנו כאן? מצד אחד אברהם הוא מאמין גדול, נושא בצקלונו אמונה חדשה ומקורית.
אבל מצד שני, אברהם אינו מאמין עיוור, הוא אינו מקבל כל צו וכל הבטחה כוודאיים או כמובנים מאליהם.
אמונת אברם נושאת בחובה גם את הזכות החשובה להטיל ספק, לשאול שאלות.
האם זו אמונה פחותה?
האם נתין, פקוד או צאצאים ששואלים שאלות לגבי צו, פקודה או החלטה מצד הסמכות אדון, מפקד או הורים אמונתם אינה אמונה?
להיפך, זו אמונה של אדם בן - חורין. זו אמונה משמעותית של אדם שאינו הולך בסך אחרי מנהיג מבלי לברר לאן! [26].
אדרבה, אמונה שאין בה זכות להעלאת ספק ולביטוי שאלה, אינה אמונה זו עבדות!
מצב בו אסור לשאול שאלות, מצב בו ספק מגונה הוא מצב בו האדם הוא רק מכשיר בידי כוחות וסמכויות איומים.
אברהם מתואר כמאמין איתן, מאמין שמעלה את ספקותיו ומתמודד איתם בגלוי [27].
לא לחינם מכונה אברם כאבי המאמינים.
ואם אברהם זכאי לעורר שאלות, להטיל ספק באמירות אלוהים, האם לא כך צריך לנהוג כל אדם גם כלפי סמכות בשר ודם או סמכות חברה?
כך, ספק אינו חייב לערער אמונה. לעיתים ספק משנה כוון מסוים באמונה, אבל האמונה הכללית עשויה רק להתחזק. החשוב הוא הספק אינו נגד האמונה אלא הוא לבחון כל אמירה לאור ערכים ומוסר.
לכן, אומר מאטעלע, חוזר ואומר:
"אשרי המאמין
שניצוץ הספק זורח בליבו
וגחלת השאלה רוחשת במחשבותיו".
<><><>
הבהרות ומראה מקום
[1] ספק = דבר שיש בו משום פקפוק, ההפך - ודאי (דוד כנעני, אוצר הלשון העברית, כרך יב ירושלים - תל - אביב תש"ך, עמ' 4128).
[2] בראשית טו, ו.
[3] רש"י לבראשית טו, ו, גם רד"ק: "ההאמנה הגמורה שהאמין חשבה לו האל לצדקה וליושר לבב" (רד"ק על אתר).
[4] "זה אברהם שהיה ראש אמנה" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק יג), "הולך תמים זה אברהם. כי הוא היה ראש האמונה" (מהרש"א חידושי אגדות מסכת מכות דף כג עמוד ב), "ולפי שהיה אברהם ראש להם וראש האמונה והיחוד, לכך קראו הכתוב "ראש צורים" (רבינו בחיי במדבר כג), ראה גם משה חלמיש ואחרים (עורכים), אברהם אבי המאמינים, רמת - גן תשס"ב.
[5] ישעיהו ליבוביץ, בתוך משה חלמיש ואחרים [עורכים], אברהם אבי המאמינים, רמת - גן תשס"ב, עמ' 7.
[6] בראשית יב, ד1.
[7] שם, ד2.
[8] שם, ז.
[9] שם, ח2.
[10] שם, ו2.
[11] "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים. וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: " (בראשית יז, כג - כד).
[12] בראשית טו, א2.
[13] למשל: יונתן, רש"י, רשב"ם, ראב"ע, רמב"ן, רד"ק בפירושם לברא' טו, א.
[14] מפורט בבראשית פרק יד.
[15] בראשית טו, ב - ג.
[16] שם, ד - ה.
[17] "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" (שם, ז).
[18] שם, ח.
[19] שם, ט - יח.
[20] מעתה קרוי אברם בשם אברהם: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז, ה)
[21] "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (בראשית יז, טו - טז).
[22] שם, יז - יח.
[23] "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת" (שם, יט - כא).
[24] התנהגות שתחזור בעתיד.
[25] בראשית יב, ב - ד.
[26] כאב ואסונות רבים היו נמנעים מבני אנוש במשך תולדות האדם אם נתינים היו תמיד בוחנים היטב פקודה, צו או הוראה של הסמכות שמעליהם.
[27] לא שכחנו את סיפור גירוש הגר וישמעאל ופרשת העקידה, אלה מחייבים דיון נפרד. בכל - אופן, מוקד הדיון הנוכחי הוא פרשת לך לך בלבד.
פרשת השבוע, פרשת "לֶךְ לְךָ" מזמנת לנו הזדמנות נאותה לדון בכך. בסיפור ברית בין הבתרים, אנו קוראים, בין השאר "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" [2].
אברם, זהו שמו בשלב זה, זוכה בשבח מלא מאלוהים על אמונתו בו: "הקדוש ברוך הוא חשבה לאברם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו" [3].
יתר על כן, אברם מתואר לא רק כמאמין, הוא נתפס כאב - טיפוס לכל מאמין [4]. בנוסח אחר טוען ליבוביץ: "כל ההיסטוריה הגדולה מבריאת העולם עד רדת אבותינו למצרים, אינה אלא הרקע והמסגרת להצגת דמותו של אברהם - אבינו, שהוא האדם המאמין הראשון... ואשר ממנו מתחילה הכרת אלוהים על - ידי האדם" [5].
איך באה לידי ביטוי תפיסה זו בפרשת השבוע, פרשת "לֶךְ לְךָ"?
אברם מופיע כמאמין כבר בפתיחת פרשת השבוע, לאחר שאלוהים מצווה עליו "לֶךְ לְךָ", אברם מתארגן ומתחיל לנוע, למקום בלתי מוכר: "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" [6].
אין להקל ראש בהחלטה כזו של אדם, שהוא כבר "בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן" [7]. במסעו לארץ כנען הוא נוטש את תרבות הולדתו. הואיל וניתן להניח שהרכבת הבין מדינתית במזרח הקדום עדיין לא נחנכה, יש לשער שהמסע התנהל בתנאים לא קלים, בלשון המעטה.
אברם מונע לחפש סביבה חדשה ואמונה אחרת מזו האלילית בה הוא חי בחרן.
אברם מגיע לארץ.
המקום הראשון המוזכר, העיר שכם. שם אלוהים מתגלה אליו שוב, ואברם מתחיל בפולחן לה': "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" [8]. אברם עובר לבית - אל, גם שם הוא חוזר על הפולחן: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" [9].
במלים אחרות, אברם מתחיל לבטא גם להפיץ את דבר האמונה החדשה.
תהליך שאינו פשוט כי הארץ אינה ריקה ובה נוהגת אמונה אחרת וכנראה גם פולחנים אליליים קיימים בהתאם: "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" [10].
אכן, דמותו של אברם מתעצבת כבעלת אפיונים של מאמין גדול בתפיסה חדשה של האלוהות.
כפי שראינו לעיל, משבח הסופר המקראי את אברם על אמונתו: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". אמונה זו מתבטאת גם במילוי מצוות ברית המילה [11].
נתונים אלה מספקים בסיס איתן לאפיונו של אברם כ"אבי המאמינים".
אבל השאלה היא: איזה מאמין הוא אברם?
לפני שנענה על שאלה זו, נבדוק מספר פסוקים בפרשת השבוע.
פרק טו נפתח בהודעה של אלוהים אל אברם: "אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד" [12]. פרשנים רבים [13] מבינים את העידוד של ה' לחשש של אברם שהוא ייפגע לאחר שנלחם במלכים להצלת לוט [14].
תגובתו של אברם מאוד מפתיעה. אברם אינו מודה בהכנעה אלא בא בטענה אל אלוהים ושואל במורת - רוח גלויה: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" [15].
אברם אינו מקבל את דברי אלוהים כפשוטם, הוא משתומם, הוא מעלה ספק באפשרות מימוש ההבטחה!
האם הספק שמעורר אברם מפתיע?
לא. אברם אינו עול ימים. הוא אמנם צבר רכוש רב, אבל כל עוד אין לו בן ממשיך הוא חש שכל עמלו לריק.
אברם מטיל ספק במימוש משמעותי של ההבטחה: "שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד".
האם אלוהים כועס או מבקר את הספק המבוטא?
לא, להיפך, ה' מפרט את הבטחתו, וגם מדגים את משמעותה: "וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ. וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" [16].
ואף הסופר המקראי אינו מבקר את אברהם, להיפך, כפי שראינו לעיל: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". הסופר מבין בכך חיזוק האמונה של אברם.
במלים אחרות, אלוהים מבטיח לאברם, אברם מטיל ספק, ואין ביקורת גם גינוי.
האם זה מקרה בודד?
לא, עדיין בפרק זה, בהמשך להבטחת ה' את הארץ [17], אברם שוב אינו מקבל את דברי אלוהים כלשונם, אלא שואל באופן מפורש: "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה " [18].
נא לשים לב, בשיחה אחת אברם חוזר פעם שנייה בה הוא מביע ספק בהבטחה אלוהית! ושוב, אין ביקורת מצד הסמכות העליונה, להיפך אלוהים כורת ברית בטקסיות רבה, זו הברית המכונה "ברית בין הבתרים" [19].
ואם לא די באירועים אלה הנה דוגמה נוספת.
אלוהים מבטיח לאברהם [20] ששרי, ששמה הוחלף לשרה, תהרה ממנו ותלד בן [21].
אברהם אינו משתנה, הוא אינו מביע שמחה מתוך אמונה בנאמר אמונה. אברהם צוחק, הוא מסתפק בבקשת חיים לישמעאל בנו המשותף עם הגר. "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" [22].
גם הפעם, האם אלוהים או הסופר המקראי מבקרים זאת?
לא, אלוהים אינו מגנה ואינו מבקר. להיפך אלוהים מפרט את התחזית להולדת יצחק ולחיי ישמעאל [23].
ואם תרצו, גם בתחילת הפרשה אפשר למצוא התנהגות דומה.
האם אברם מתחיל לנוע מייד אחרי קבלת הצו "לֶךְ לְךָ"? לא, אברם אינו פותח בהליכה מיד לאחר הצו. הוא אינו מגיב, אינו שואל, למרות שאינו מכיר את היעד [24]. אלוהים אינו מתייחס לשתיקת אברם אלא מברכו "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" [25].
מה למדנו כאן? מצד אחד אברהם הוא מאמין גדול, נושא בצקלונו אמונה חדשה ומקורית.
אבל מצד שני, אברהם אינו מאמין עיוור, הוא אינו מקבל כל צו וכל הבטחה כוודאיים או כמובנים מאליהם.
אמונת אברם נושאת בחובה גם את הזכות החשובה להטיל ספק, לשאול שאלות.
האם זו אמונה פחותה?
האם נתין, פקוד או צאצאים ששואלים שאלות לגבי צו, פקודה או החלטה מצד הסמכות אדון, מפקד או הורים אמונתם אינה אמונה?
להיפך, זו אמונה של אדם בן - חורין. זו אמונה משמעותית של אדם שאינו הולך בסך אחרי מנהיג מבלי לברר לאן! [26].
אדרבה, אמונה שאין בה זכות להעלאת ספק ולביטוי שאלה, אינה אמונה זו עבדות!
מצב בו אסור לשאול שאלות, מצב בו ספק מגונה הוא מצב בו האדם הוא רק מכשיר בידי כוחות וסמכויות איומים.
אברהם מתואר כמאמין איתן, מאמין שמעלה את ספקותיו ומתמודד איתם בגלוי [27].
לא לחינם מכונה אברם כאבי המאמינים.
ואם אברהם זכאי לעורר שאלות, להטיל ספק באמירות אלוהים, האם לא כך צריך לנהוג כל אדם גם כלפי סמכות בשר ודם או סמכות חברה?
כך, ספק אינו חייב לערער אמונה. לעיתים ספק משנה כוון מסוים באמונה, אבל האמונה הכללית עשויה רק להתחזק. החשוב הוא הספק אינו נגד האמונה אלא הוא לבחון כל אמירה לאור ערכים ומוסר.
לכן, אומר מאטעלע, חוזר ואומר:
"אשרי המאמין
שניצוץ הספק זורח בליבו
וגחלת השאלה רוחשת במחשבותיו".
<><><>
הבהרות ומראה מקום
[1] ספק = דבר שיש בו משום פקפוק, ההפך - ודאי (דוד כנעני, אוצר הלשון העברית, כרך יב ירושלים - תל - אביב תש"ך, עמ' 4128).
[2] בראשית טו, ו.
[3] רש"י לבראשית טו, ו, גם רד"ק: "ההאמנה הגמורה שהאמין חשבה לו האל לצדקה וליושר לבב" (רד"ק על אתר).
[4] "זה אברהם שהיה ראש אמנה" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק יג), "הולך תמים זה אברהם. כי הוא היה ראש האמונה" (מהרש"א חידושי אגדות מסכת מכות דף כג עמוד ב), "ולפי שהיה אברהם ראש להם וראש האמונה והיחוד, לכך קראו הכתוב "ראש צורים" (רבינו בחיי במדבר כג), ראה גם משה חלמיש ואחרים (עורכים), אברהם אבי המאמינים, רמת - גן תשס"ב.
[5] ישעיהו ליבוביץ, בתוך משה חלמיש ואחרים [עורכים], אברהם אבי המאמינים, רמת - גן תשס"ב, עמ' 7.
[6] בראשית יב, ד1.
[7] שם, ד2.
[8] שם, ז.
[9] שם, ח2.
[10] שם, ו2.
[11] "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ וְאֵת כָּל יְלִידֵי בֵיתוֹ וְאֵת כָּל מִקְנַת כַּסְפּוֹ כָּל זָכָר בְּאַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וַיָּמָל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתָם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ אֱלֹהִים. וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: " (בראשית יז, כג - כד).
[12] בראשית טו, א2.
[13] למשל: יונתן, רש"י, רשב"ם, ראב"ע, רמב"ן, רד"ק בפירושם לברא' טו, א.
[14] מפורט בבראשית פרק יד.
[15] בראשית טו, ב - ג.
[16] שם, ד - ה.
[17] "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" (שם, ז).
[18] שם, ח.
[19] שם, ט - יח.
[20] מעתה קרוי אברם בשם אברהם: "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" (בראשית יז, ה)
[21] "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ" (בראשית יז, טו - טז).
[22] שם, יז - יח.
[23] "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אֹתוֹ וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׂיאִם יוֹלִיד וּנְתַתִּיו לְגוֹי גָּדוֹל. וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת" (שם, יט - כא).
[24] התנהגות שתחזור בעתיד.
[25] בראשית יב, ב - ד.
[26] כאב ואסונות רבים היו נמנעים מבני אנוש במשך תולדות האדם אם נתינים היו תמיד בוחנים היטב פקודה, צו או הוראה של הסמכות שמעליהם.
[27] לא שכחנו את סיפור גירוש הגר וישמעאל ופרשת העקידה, אלה מחייבים דיון נפרד. בכל - אופן, מוקד הדיון הנוכחי הוא פרשת לך לך בלבד.
050-3331-331