לעיתיים אנו שואלים את עצמנו איך זה שאנו נולדנו לעם, משפחה ולהורים? איך זה שקיים שוני מהותי באופי שלנו, ביחס לבני המשפחה האחרים ואפילו אם אחים תאומים אנו, איך זה שאנו שונים למרות שנולדנו באותה שעה, יום ושנה? למה אנחנו כל כך שונים? איפה הגנטיקה עושה את העבודה ואיפה הסביבה? מה ידוע מראש ואיפה הרשות נתונה? האם יש מקריות בקיום שלנו או מטרה?
נדב הבן של ברוך אסולין שנישלח לאימוץ בסדרה הטלביזיה "הבורר" גדל בסביבה שונה מזו של הבורר, רק בגיל 26 נפגשו שוב ולמרות זאת היו לו את כל "האיכויות" של ברוך אסולין, למה?
התשובה היא שאנו נולדים עם משקפיים, עם עדשות שקופות, המסגרת היא מי אנחנו, שם ושם משפחה, לאום, צבע עור, דת ומין. המסגרת היא זו מלווה אותנו ודרכה נראה את העולם והעולם אותנו. כל אחד נולד עם יכולת ראיה משלו, עיניים בריאות, עם יכולת לראות הכל בבירור, בחדות, בצבעוניות ולמרחק, למעשה איננו זקוקים לאותן עדשות כלל וכלל.
לכל הורה, ישנה עדשה שעליו ללטש. כל הורה מלטש את עדשתנו דרך המשקפיים שלו עם העדשות שלו, שהוריו ליטשו עבורו. ישנם עדשות יותר רגישות וכאלה שפחות רגישות, ולכן אנחנו כל אחד ואחד מושפע מהורה זה או אחר בצורה שונה. כמו כן רוב ההורים שלנו אינם מודעים לעובדה שעליהם ללטש את העדשות של עצמם הם טרם ליטשו את העדשות שלנו.
אם עדשות ההורה מעוותות גם עיני ילדו יראו לו מעוותות, ולכן במשך הזמן ילטש ההורה את עדשותינו באמצעות חינוך, אילוף, פרס ועונש, קירבה וריחוק, סיפוק ומניעת סיפוק, כך שבהדרגה המשקפיים הופכים לחלק אינטגראלי ובלתי נפרד מאיתנו. לעתים ימסרו אותנו ההורים למלטש מומחה כגון: סבא או סבתא, מורה, מחנך, אח גדול או רב.
אנו מקוטלגים ע"י המשקפיים שלנו ואם נסיר אותן נגלה עולם אחר, והעולם יראה בנו בני אדם שונים ללא זהות וננודה, ולכן נרכיב שוב את המשקפיים ונזכור לא להורידם לעולם, כי בלעדיהם נהיה מנוכרים ומתוסכלים מהסביבה שלנו.
מי מוכן להוריד את המשקפיים ולו לרגע ולהיות מנודה? מי מוכן לוותר על הסביבה? מי מוכן להודות שהעדשות, דרכן ראה את העולם עד כה, אינן מתאימות לעיניו? מי מוכן לקחת אחריות על התיקון ועל הסיכון הכרוך בו?
הכל ידוע מראש והרשות שלנו נתונה, אתגרית ומפחידה להסיר את המשקפים, זו מהות החיים לעבור שלב. כל אדם נולד עם תפקיד, יש לחפש את תפקידנו בעצמנו ובמסרים שמסביבנו. מסר אינו תולדה אקראית, אין מקריות, הבחנתי בו? זכיתי, ייחסתי אותו למקריות, הפסדתי, המתן למסר הבא...
מבוסס על הספר "אור במערה" של אוריאל שלייסנר - מאוד מאוד מומלץ
זכרו תמיד אנשים יבחנו אוותכם דרך המשקפיים והעדשות המלוטשות שלהם
נדב הבן של ברוך אסולין שנישלח לאימוץ בסדרה הטלביזיה "הבורר" גדל בסביבה שונה מזו של הבורר, רק בגיל 26 נפגשו שוב ולמרות זאת היו לו את כל "האיכויות" של ברוך אסולין, למה?
התשובה היא שאנו נולדים עם משקפיים, עם עדשות שקופות, המסגרת היא מי אנחנו, שם ושם משפחה, לאום, צבע עור, דת ומין. המסגרת היא זו מלווה אותנו ודרכה נראה את העולם והעולם אותנו. כל אחד נולד עם יכולת ראיה משלו, עיניים בריאות, עם יכולת לראות הכל בבירור, בחדות, בצבעוניות ולמרחק, למעשה איננו זקוקים לאותן עדשות כלל וכלל.
לכל הורה, ישנה עדשה שעליו ללטש. כל הורה מלטש את עדשתנו דרך המשקפיים שלו עם העדשות שלו, שהוריו ליטשו עבורו. ישנם עדשות יותר רגישות וכאלה שפחות רגישות, ולכן אנחנו כל אחד ואחד מושפע מהורה זה או אחר בצורה שונה. כמו כן רוב ההורים שלנו אינם מודעים לעובדה שעליהם ללטש את העדשות של עצמם הם טרם ליטשו את העדשות שלנו.
אם עדשות ההורה מעוותות גם עיני ילדו יראו לו מעוותות, ולכן במשך הזמן ילטש ההורה את עדשותינו באמצעות חינוך, אילוף, פרס ועונש, קירבה וריחוק, סיפוק ומניעת סיפוק, כך שבהדרגה המשקפיים הופכים לחלק אינטגראלי ובלתי נפרד מאיתנו. לעתים ימסרו אותנו ההורים למלטש מומחה כגון: סבא או סבתא, מורה, מחנך, אח גדול או רב.
אנו מקוטלגים ע"י המשקפיים שלנו ואם נסיר אותן נגלה עולם אחר, והעולם יראה בנו בני אדם שונים ללא זהות וננודה, ולכן נרכיב שוב את המשקפיים ונזכור לא להורידם לעולם, כי בלעדיהם נהיה מנוכרים ומתוסכלים מהסביבה שלנו.
מי מוכן להוריד את המשקפיים ולו לרגע ולהיות מנודה? מי מוכן לוותר על הסביבה? מי מוכן להודות שהעדשות, דרכן ראה את העולם עד כה, אינן מתאימות לעיניו? מי מוכן לקחת אחריות על התיקון ועל הסיכון הכרוך בו?
הכל ידוע מראש והרשות שלנו נתונה, אתגרית ומפחידה להסיר את המשקפים, זו מהות החיים לעבור שלב. כל אדם נולד עם תפקיד, יש לחפש את תפקידנו בעצמנו ובמסרים שמסביבנו. מסר אינו תולדה אקראית, אין מקריות, הבחנתי בו? זכיתי, ייחסתי אותו למקריות, הפסדתי, המתן למסר הבא...
מבוסס על הספר "אור במערה" של אוריאל שלייסנר - מאוד מאוד מומלץ
זכרו תמיד אנשים יבחנו אוותכם דרך המשקפיים והעדשות המלוטשות שלהם