כולנו מפחדים להיכשל. אני יודעת על עצמי לפחות, שאני לא פעם עסוקה בפחד מכישלון. מה יקרה אם זה לא יצליח, אם לא יקבלו אותי, אם לא יבואו אליי, אם לא ייצא לי וכו'.

אבל היום פגשתי בפחד אחר, שהתגלה כמשמעותי יותר, עבורי לפחות, מאשר הפחד מכישלון.

אולי כבר ניחשתם - הפחד מהצלחה.

זה קרה כשעמדתי לשלוח מייל לשלושה אנשים ולהציע להם את הסדנה שלי - סדנת העצמה נשית בנושא של לאהוב את הגוף. והנה, בתחילה צץ ועלה לו הפחד מכישלון - מה אם הם לא יענו, הם לא יתייחסו בכלל, הם יגידו שזה לא מספיק טוב, שאין לי מספיק ניסיון וכו'.

ואז לפתע, שמתי לב שבפינה מסתתר לו משהו הרבה יותר מפחיד. "מה אם הם יגידו לי כן?"

נשימתי נעתקה לרגע.

מה?!

יגידו לי כן?!

הצילו!!!

אוי, רק שלא יגידו לי כן!!!

מה לעזאזל אעשה אם יגידו לי כן?!

הממ...

כל עוד אני מספרת לעצמי שאני רוצה להצליח וזה פשוט לא מסתדר ואז אני פוחדת מכישלון אז אפשר להבין. אבל ברגע שאני רואה שאני בעצם לא פוחדת מכישלון אלא מעדיפה אותו על פני הצלחה... זה כבר סיפור אחר לגמרי.

דמיינתי שהם אומרים לי כן. ואז הרגשתי כמו ילדה קטנה שלא יודעת מה לעשות עכשיו. ואז עלתה תמונה שהתחילה הסדנה, והנה אני משקשקת מפחד מול קבוצת הנשים שמולי.

ואז עלה הפחד שהן יחשבו שזה סתם בולשיט ולא יהיו מרוצות, הן יכעסו עליי... שזה, מבחינתי לפחות, אחד הדברים המפחידים ביותר בעולם.

וכך בעצם ראיתי שאני ממש פוחדת להצליח. שאם יגידו לי לא, אז זה יהיה מבאס, אבל לפחות זה יהיה מוכר ונוח, כי להיכשל אני כבר יודעת ממש טוב, ואז אני יכולה לרחם על עצמי ולהרגיש מסכנה, שלא הולך לי ואיזה באסה ולהרגיש חסרת אונים ושאני לא יודעת מה לעשות, ולהתחבט ולהתלבט ולחפש דרכים שבהן זה כן יצליח.

אבל בעצם כל החיפושים וכל המאמצים להצליח כביכול יהיו בזבוז של אנרגיה מיותרת, אני בעצם אשקר לעצמי. כי כל עוד אני מספרת לעצמי שאני רוצה להצליח, כשמתחת לפני השטח להצליח נתפס בעיניי כדבר מסוכן, אז אני בעצם פול גז בניוטרל. או ליתר דיוק בעיניי, רגל אחת לוחצת במלוא הכוח על הגז, כשהרגל השנייה במלוא הכוח על הברקס...

אתם אולי לא מבינים מה מסוכן בלהצליח. אז להלן כמה סיבות אפשריות, שליקטתי מניסיוני ומניסיונם של אחרים (תתפלאו, אבל פחד מהצלחה הוא דבר ממש נפוץ):

* כשאנחנו מצליחים - אז מקנאים בנו.

*כשאנחנו מצליחים - מצפים מאיתנו ליותר (ואז אנחנו עלולים להיכשל ולא לעמוד בציפיות)...

*כשאנחנו מצליחים - מנסים לפגוע בנו ולהוריד אותנו.

*כשאנחנו מצליחים - עושים לנו "עין רעה".

*כשאנחנו מצליחים - קשה לנו להאמין שזה באמת כך ואז מתחילה החשדנות ש"זה לא יכול להיות", "משהו רע בטח יקרה", "הטוב אף פעם לא מחזיק מעמד" ואז... הפלא ופלא, משהו אכן קורה ומקלקל לנו ואז אנחנו מתבאסים אבל בעצם גם מרגישים ממש טוב ובטוחים שאנחנו לפחות יודעים מהם כללי המשחק.

*כשאנחנו מצליחים - זה בא על חשבון מישהו אחר. כלומר, מישהו אחר נפגע מזה, גם אם לא פגענו בו בעצמנו בצורה ישירה ומכוונת. לדוגמה, אם אני מצליחה לרזות ולשמור על משקל תקין, אמא שלי שכל חייה הייתה שמנה עלולה להרגיש לא שווה ופחות טובה. או אם יש לי זוגיות טובה כשאמא שלי סובלת בנישואיה, אז ההצלחה שלי רק מדגישה את הכישלון והסבל שלה.

*כשאנחנו מצליחים - כועסים עלינו. "מי אתה חושב שאתה?", "איך אתה מעז?" המסכנות, הקורבנוּת והכישלון הפכו לדרך חברתית ותרבותית לקבל הערכה ואישור מאחרים.

אז אתם מבינים שהפחד מהצלחה הופך להיות סוג של מנגנון הגנה.

כי אם אנחנו לא מצליחים בתחום מסוים בחיינו אז אי אפשר...

*לבוא אלינו בטענות שאנחנו אגואיסטים וחושבים רק על עצמנו.

*לכעוס עלינו.

*להעביר עלינו ביקורת.

*לצפות מאיתנו - יש לנו תירוץ למה אנחנו לא עושים דברים (ניסינו וזה פשוט לא הלך)...

ככה הכישלון הופך להיות קן חמים ובטוח שבו אנחנו מרגישים מוגנים. אז נכון שהוא לא הכי נעים והוא מעורר גם ביקורת עצמית וכאב, אבל זה מחיר פעוט לעומת הביטחון שבכישלון.

ונכון שאנחנו מקנאים באלה שכן מצליחים בעינינו, אבל ככה לפחות אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו אהובים.

כי זו הרי בסופו של דבר המטרה של כל הבלגן הזה... להרגיש אהובים.

מתחת לכל השכבות של הפחד מכישלון והפחד מהצלחה, יש את הצורך הבסיסי שלנו להרגיש אהובים, מוערכים ורצויים. וכדי לספק את הצורך הזה, אנחנו מוכנים לעשות הרבה. ממש הרבה. ואם אנחנו לא יכולים לקבל את הדבר האמיתי אז התשובה היא כן - גם תחליפים יתקבלו בברכה (אלכוהול, סמים, אוכל, מין ועוד).

לסיכום, אני רוצה להביא לכם כאן את דבריה המרגשים של מריאן ויליאמסון, מורה רוחנית אמריקנית (שציטוט מקסים זה של דבריה מיוחס בטעות לנלסון מנדלה):

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.

זה האור שבנו - לא האפלה שבתוכנו - שמפחיד אותנו יותר מכל.

אנחנו שואלים את עצמנו - איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?

למען האמת - איזו זכות יש לך לא להיות?

אין שום - דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי - ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר כך נעניק, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו.

ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד".

אז החלטתי שאני מוכנה לקחת את הצ'אנס. ואני הולכת ללחוץ על Send.

מה איתכם?